לא צריכים טובות: איך לשכנע דיירים ללכת על תמ"א 38

בלא מעט ערים בישראל, תמ"א 38, הידועה גם כהתחדשות עירונית, היא שיחת היום: דיירי איזה בניין קיבלו הצעה, מי כבר חתם, איפה התחילו בעבודות — ומי הצליח לקבל את המרב תמורת דירתו הישנה. תמ"א 38, תוכנית מתאר שנועדה לחיזוק הנדסי, מגיעה בשתי גרסאות — תמ"א 38/1, שבה הבניין הקיים מחוזק, הדירות בו מורחבות ונוספות לו קומות, לטובת הרווח של היזם; ותמ"א 38/2, שבה הבניין נהרס כליל ובמקומו קם בניין חדש ומודרני, וכמובן גבוה יותר.

העסקה שמציעים יזמי התמ"א ברורה: בעלי הבית או הדיירים יחיו במשך כשנתיים באתר בנייה רועש, אפל ומלוכלך, או יעברו להתגורר בכתובת זמנית — ובתמורה לסבלנותם, עם תום הפרויקט, ייהנו מדירה חדשה ומרווחת יותר, לא פעם בתוספת מעלית וחניה, וכמובן — עליית ערך. ואולם, לא כולם קופצים על הדיל הזה, ויש רבים שמנסים למקסם ככל האפשר את ערך דירתם בעת המשא ומתן מול היזמים, באמצעים שונים ומשונים.

איור: מיכל פדלון

כל מי שמצוי בתחום ההתחדשות העירונית יודע כי פרויקטים מסוג זה הם כר פורה להתנגדויות, ערעורים, חששות, אמוציות ושלל עכבות ומכשולים. "מפת האינטרסים בפרויקטי תמ"א היא ידועה, אך לא תמיד רציונלית", מסביר עומר גוגנהיים, מנהל "אשדר בוטיק". "יש התנגדויות רציונליות שנוצרות מנסיבות בחיים שמחייבות פעולה מסוימת מצד היזם, ויש התנגדויות שיושבות על פחדים, אמוציות או ניסיונות סחיטה".

מפת האינטרסים, מסביר גוגנהיים, כוללת לא מעט גורמים. "מצד אחד, ישנו היזם של הפרויקט, שמתח הרווחים שלו נע בין 10% ל־15%; מצד אחר, ישנם הדיירים בבניין — בעלי הדירות, שאם יצליחו לעשות עסקה של הריסה ובנייה ויקבלו דירה חדשה גדולה יותר, כולל מרפסת וחניה, הם ירוויחו ללא ספק; ומצד שלישי קיימים גם הדיירים מסביב לבניין, שמבחינתם, מה עוזר להם שיש בניין חדש? הם רואים רק את הבנייה שמפריעה להם וחושבים שהפרויקט יגדיל את הצפיפות ויצמצם עוד את החניה.

"הם לא מבינים שברגע שיש בניין חדש שנראה טוב יותר ונמכרות בו דירות במחירים גבוהים, זה מעלה את הערך של הדירות בכל הסביבה. הבניין החדש יכלול מקומות חניה שלא היו בבניין הישן, כך שבפועל יתפנו מקומות חניה ברחוב. אבל אנשים מסתכלים על השכנים שלהם, רואים שהם עושים תמ"א ושהדירות שלהם יגדלו, ושואלים את עצמם: 'מה יוצא לי מזה?'".

עומר גוגנהיים, אשדר בוטיק: הדיירים מסביב מוטרדים מהבנייה ודואגים שהצפיפות תגמור להם את החניות. הם לא מבינים שבניין חדש יעלה את הערך של דירות בכל הסביבה, ושהחניה שלו תפנה מקומות ברחוב" צילום: ישראל הררי

השלב הקריטי: החתימה על ההסכם

ההתנגדויות לפרויקטי ההתחדשות העירונית עשויות לצוץ בכל שלב משלבי הפרויקט, החל בשלב ההתחלתי ביותר שבו עולה היוזמה לביצוע הפרויקט, עבור בשלב הקריטי של חתימת ההסכם וכלה בשלב הסופי, כשדייר שחתם על ההסכם אינו מוכן לפנות את דירתו ברגע האמת.

"בשלב ההתחלתי מדובר בבעלים של דירה שמתנגד לקחת חלק בתהליך ולא מעוניין לשמוע, לדעת או לראות שום דבר שקשור בפרויקט.

התנגדות כזו נובעת בדרך כלל מחוסר אמון כלפי התהליך עצמו וכלפי בעלי הדירות האחרים בבניין", מסביר עו"ד דן הלפרט, מומחה בהתחדשות עירונית ומ"מ יו"ר ועדת התחדשות עירונית בלשכת עורכי הדין. "אדם שמסוכסך עם השכנים, גם אם בשל ריב מלפני 20 שנה על שקית זבל שטפטפה במדרגות, בדרך כלל לא יאמין שהם יכולים להיות שותפים מתאימים לעסקה כל כך גדולה ומשמעותית".

"בתחילת הדרך החששות גדולים בגלל אי־הוודאות", מוסיפה שלי יוסף־גרין, מנהלת תחום פינוי־בינוי ב"אזורים". "פעמים רבות, בשלב הזה אין לנו יכולת לדעת בדיוק מה הדיירים הולכים לקבל. כדי להפיג את החששות, נשקיע מאמצים בלהסביר לדיירים את התהליך, בסבלנות ובשקיפות. אם צריך נציע להם פגישה אישית עם האדריכל של הפרויקט כדי שיסביר להם שלב אחרי שלב איך עובד התהליך, ניתן להם מפת דרכים. אם יש פרויקט דומה שכבר הוקם, נציע לקחת אותם אליו כדי שיתרשמו ממנו".

"השלב שבו אנו נתקלים במספר הגבוה ביותר של התנגדויות הוא שלב חתימת ההסכם", מסביר עו"ד הלפרט. "בשלב הזה עלולות להופיע התנגדויות מפתיעות, למשל, מצד בעל דירה שלא הביע התנגדות לאורך כל התהליך, ואולי אף השתתף באופן אקטיבי, ופתאום ברגע הקריטי מחליט שהוא לא חותם על ההסכם. אם אנחנו מופתעים בשלב הזה — אנחנו בבעיה גדולה, כי בתמ"א 38/2 צריך חתימות של 80% מהדיירים לפחות. כך, יכול להיות שלאחר עבודה של שנה, בגלל אותו דייר סרבן נאבד את הרוב של ה־80% — ולא נוכל להתקדם עם הפרויקט".

חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה) מאפשר לרוב של 80% מבעלי הזכויות ו־80% ממחזיקי הרכוש המשותף לפנות למפקח על רישום המקרקעין בתביעה לכפות את ביצוע הפרויקט של תמ"א 38/2 על הדיירים הסרבנים. בתמ”א 38/1 די בהסכמה של 67% מבעלי הדירות כדי לפנות למפקח.

"בשלב הסופי ההתנגדות יכולה להגיע לאחר שהושגו כל החתימות הנדרשות, יש היתר בנייה לבניין החדש, יש ליווי בנקאי, הוצאו מאות אלפים עד מיליונים של שקלים — והנה מגיע סוף סוף השלב שבו מודיעים לכל הדיירים שזה הזמן לפנות את הדירות. ואז בא דייר ואומר — 'אני לא מפנה את הדירה'", מסביר עו"ד הלפרט.

לדבריו, "במצב הזה, הדייר לא נחשב דייר סרבן לפי הגדרת החוק, כי הוא חתם על ההסכם, אלא שהוא לא מבצע את התחייבותו לפינוי בזמן כשמודיעים לו. במקרה כזה אפשר לפנות נגדו לבית משפט שלום בהליך של פינוי ולבקש צו עשה לפינוי בכוח".

"כל הנושא של התחדשות עירונית מתחיל ונגמר ביכולת לאזן את התמורות בין בעלי הדירות. האיזונים הם לא על המילימטר ולא על השקל, ואם אין לדיירים יכולת להתעלות מעל האינטרס האישי שלהם, אין פרויקט. יש מקרים שבהם בעלי דירה חושבים שהתמורות לא מאוזנות, ומשם באות הרבה התנגדויות", מוסיף עו"ד הלפרט. אז מיהם הדיירים המתנגדים ליוזמות של התחדשות עירונית בבניין? שרטטנו בכתבה זו כמה פרופילים עיקריים של הסרבנים — ואת הדרכים להתמודד עמם.

סרבני התמ"א | המקובע

אל תזיזו לי את הנוף

רבות מההתנגדויות, אומר גוגנהיים, נובעות מכך ש"אנשים מתרגלים לתנאי חיים מסוימים, מסתפקים בהם, ולא מצליחים לדמיין לעצמם חיים במצב החדש". כדוגמה לכך הוא מציין את כיווני האוויר. "יש דיירים שהדירה שלהם פונה, נניח, לכיוון מערב, ועכשיו אני אומר להם שהדירה החדשה תפנה לצד דרום־מערב. זה באמת שינוי כל כך גדול שבגללו הפרויקט ייפול? מתברר שיש רבים שמתעקשים על כך".

בפרויקט פינוי־בינוי בצומת ההלכה ברמת גן, שבו היה מעורב הלפרט, התעקש אחד הדיירים שדירתו פנתה לכיוון צומת ההלכה לקבל התחייבות לכך שהדירה החדשה שיקבל תהיה באותו מיקום ותפנה אל הצומת הרועש והסואן — או שלא יחתום על ההסכם. "הצענו לו דירה הפונה לאזור פסטורלי ושקט, והוא לא רצה — כי הצומת היה הנוף שלו במשך 40 שנה.

איור: מיכל פדלון

"הבעיה היא שבפרויקט פינוי־בינוי לא ניתן להתחייב שהדירות החדשות יהיו בדיוק באותו כיוון אוויר כמו הישנות, מאחר שעוד לא נעשתה בשלב זה תוכנית בניין עיר. הסברנו לדייר שנעשה את כל המאמצים אבל לא נוכל להתחייב, ולבסוף הוא השתכנע וחתם.

"חשוב לזכור שבניינים ישנים מלפני 1980 לא עומדים בתקן של הגנה מרעידות אדמה. זו הסיבה המרכזית לקיום התוכניות להתחדשות עירונית, אבל שכחו אותה ומתעסקים במטרים, בחניות ובמחסנים", מוסיף הלפרט. "בסוף המפקח שם במרכז את הבטיחות של אותם אנשים שצריך לשמור על חייהם, לעומת אותו יחיד שיש לו התנגדות כזו או אחרת".

סרבני התמ"א | המאותגר כלכלית

למי יש כסף לממן מעלית?

בעוד עלויות אחזקה שוטפת של בניין ותיק בעל שלוש קומות עשויות להסתכם בכ־100 שקל בחודש לדירה, הרי שהמעבר למגורים במגדל כרוך בהוצאות גדולות הרבה יותר — מ־300 שקל בחודש למשפחה. העלויות רבות וגבוהות: תחזוקה שוטפת של מעליות ושל שטחים משותפים כמו חניון תת־קרקעי, מועדון דיירים, לובי וגינה. לא פלא, אם כך, שדיירים רבים חוששים שלא יוכלו לשאת בהוצאות הניהול של הבניין החדש.

במסגרת חוק הרשות להתחדשות עירונית מוטלת על היזם חובה לדאוג למימון עלויות תחזוקת הבניין השוטפת עבור דיירים ותיקים שנמצאים בגיל הפנסיה וזכאים להבטחת הכנסה, למשך תקופה של חמש שנים. אך מה עם דייר שאינו נמצא בגיל הפנסיה ומתקשה לשאת בהוצאה העודפת?

איור: מיכל פדלון

אחד הפתרונות היצירתיים הנהוגים במקרה כזה, מסבירה יוסף־גרין, הוא להקטין בכמה מטרים את הדירה החדשה של אותו דייר, ואת ההפרש לשלם לו בכסף שישמש לדמי ניהול. "נניח שיש דייר שגר בדירת 50 מטר והיה צריך לקבל דירה חדשה עם עוד 25 מטר. במקום לתת לו דירה חדשה של 75 מטר, ניתן לו דירה של 72 מטר — ואת ההפרש ניתן בכסף שישמש אותו לדמי הניהול שנים קדימה. אם הוא נתקל בקשיים כלכליים, אז במקום להוציא מהכיס עוד כסף כל חודש, הפתרון הזה נותן לו שקט. את המטרים המעטים שהוחסרו הוא לא מרגיש".

ואם הוא לא מסכים?

"אז הוא אולי מאלה ששום דבר לא מספק אותם. בשלב הזה אנחנו מכירים היטב את הדיירים ויודעים מי מהם סתם עושה שרירים, מי סחטן ומי באמת נמצא במצוקה וזקוק לעזרה שלנו. כדי לפתור את הבעיה נערוך איתו שיחות רבות. לפעמים נזמין אותו לפגישות בעירייה, כדי שישמע גם מהרשויות שזה מה שאנחנו יכולים לתת במסגרת הזכויות שלנו".

סרבני התמ"א | הטיפוס האינטימי

אל תקחו את השקט שלי

"אני חי שנים בבניין שקט של שבע דירות, עכשיו רוצים להפוך לי אותו למגדל של שמונה קומות עם מעליות, רעש, כמויות של אנשים, צפיפות", אומר הדייר המורגל בשקט ובאינטימיות השכונתית. "דיירים מסוג זה חוששים שאופי הבניין, ואולי האופי של האזור כולו, ישתנו בגלל התמ"א — ולא מעוניינים בכך", מסביר הלפרט.

איור: מיכל פדלון

"כל אדם שעובר למגדל חושש מהשאלה איך יוכל לגור עם כל כך הרבה אנשים", מוסיפה יוסף־גרין. "כדי להפיג את החששות, אנחנו מציעים לקחת את הדיירים הללו לסיור במגדלים שלנו, כדי שיראו שהשד לא נורא כל כך. מוצע להם גם לדבר עם דיירים שעברו אותו תהליך, שהיו במקום שלהם — והצליחו לבצע את השינוי".  

אני לא כמו כולם

"בכל בניין יהיה בעל דירה שיחשוב שהתמורה שסיכמנו עם כל השאר לא מספיקה לו, שהוא צריך יותר, או משהו אחר", אומר גוגנהיים. "אם יש בעל דירה סרבן שרוצה לקבל יותר מאחרים, לא ניתן לו את מה שהוא מבקש כי אין לזה סוף. אם אתה צועק — תקבל יותר?"

אז מה עושים איתו?

"אנחנו כיזמים משתדלים לא ללחוץ, כי כשאתה לוחץ — הצד השני מתבצר עוד יותר בעמדותיו. פעמים רבות, הנציגות מתוך הבניין, של בעלי הדירות שמעוניינים בפרויקט, תסייע לשכנע אותו. אנחנו נערוך איתו עוד פגישה ועוד פגישה עד שבשלב מסוים נגיד לו: 'תחליט עכשיו, כן או לא'. אם הוא מבין שמחר הוא הולך לקבל כתב תביעה, לפעמים הוא מתרצה".

איור: מיכל פדלון

הלפרט מספר על פרויקט פינוי־בינוי בירושלים שבו היה מעורב מטעם נציגות של בניין, שכללה שמונה בעלי דירות שדחפו את קידום הפרויקט. "לאחר שנה וחצי של עבודה, שכללה איתור של יזם ומשא ומתן ארוך עם הדיירים, בפגישה האחרונה שלפני חתימת ההסכם, כשהודענו כבר על מועד החתימה, קם אחד מחברי הנציגות שהיה מעורב בכל התהליך, ואמר: 'אני מתנגד לפרויקט כי חסר לי מטר בדירה'.

עו"ד דן הלפרט, המתמקד בהתחדשות עירונית: אדם שמסוכסך עם השכנים בדרך כלל לא יאמין שהם יכולים להיות שותפים מתאימים לעסקה כל כך גדולה ומשמעותית"

"הוא טען כי בשלב מסוים נאמר לו שיקבל בדירה 83 מטר, ולפי ההסכם יש לו 82 מטר; והזהיר כי אם לא יקבל את המטר הנוסף, בכוונתו לפנות לשכנים ולהניא אותם מלחתום על ההסכם. ואכן, למחרת התחלנו לקבל טלפונים מדיירים שרצו לבטל את החתימה. הבנו שכל העבודה שעשינו עלולה לרדת לטמיון בגלל אדם אחד סחטן, שמוכן לפוצץ הכל ברגע האחרון בגלל מטר אחד.

"מאחר שבאותו בניין היו 13 דירות בגודל דומה לשלו, היה צריך להוסיף מטר לכל אחת — בסך הכל 14 מטר. מאיפה מביאים 14 מטר, במצב שבו הקבלן לא מסכים להוסיף? הפתרון היצירתי שמצאנו היה להוריד חצי מטר מהדירות האחרות בבניין, שהיו אמורות לקבל 85 מטר, באישור כל בעלי הדירות. זה מקרה חריג, כי בדרך כלל, כשבא בעל דירה שרוצה תמורה עודפת רק כי הוא מרגיש שהוא האחרון שמעכב את החתימה, לא ניתן לכך יד; אבל יש מקרים שבהם כדאי להיות חכם, ולא צודק".

במקרה אחר, מספר הלפרט, הסחטן היה עורך דין שקנה דירה בבניין זמן קצר לפני ההגעה לחתימה על הסכם התמ"א. "הוא בא ואמר: ‘בלעדיי אתם לא עוברים את ה־80% חתימות, אתם צריכים את החתימה שלי כדי להתקדם, אז תשלמו".

מה ניתן לעשות נגד דייר כזה?

הלפרט: "זה היה מקרה של סחיטה בוטה, ובמקרה כזה הפתרון הוא ללכת למפקח. עם הסחטן אסור להיסחט ואסור להיענות לדרישותיו".

הדירה שלי שווה יותר

"רק לפני שנה סיימתי שיפוץ בדירה בסכום של חצי מיליון שקל, ועכשיו אתם רוצים להרוס את הבניין ולתת לי דירה כמו ליתר השכנים?" — זוהי טענה שנשמעת לעתים קרובות לפני חתימה על הסכם תמ"א. "אני השקעתי מאות אלפי שקלים בשיפוץ, והשכן שלי לא השקיע שקל בדירה שלו. מי יחזיר לי את ההשקעה שלי?", שואל הדייר.

"הטיעון הזה לא רציונלי", אומר גוגנהיים, "כי אמנם עשית שיפוץ בדירה, אבל הבניין שאתה גר בו ישן ולא משופץ, אין בו ממ"ד, הוא לא יעמוד ברעידות אדמה, החניה שלו לא מסודרת, הנגישות שלו לא טובה וכנראה גם אין בו מעלית. אז הכסף שהשקעת יורד לטמיון, אבל יחזירו לך דירה חדשה ששווה יותר ממה שיש לך היום, כי הבניין יהיה שווה יותר וכך גם הדירה עצמה".

איור: מיכל פדלון

"ההטיה הפסיכולוגית היא הבעיה, ויש לה הרבה סימפטומים. למשל, אדם שגר בדירה ישנה החליט לפנק את עצמו במטבח חדש, והשקיע בו 30 אלף שקל. עכשיו בא היזם ואומר לו: 'יש לך דירה של 100 מטר, אני נותן לך דירה חדשה של 110 מטר, פלוס מרפסת של 12 מטר, פלוס חניה. בנוסף, אני מעלה אותך מקומה שנייה לשלישית. המטבח המשופץ שלך היה 12 מטר אבל אני יכול לתת לך מטבח של שמונה מטרים'. על זה אנשים מפילים את העסקה. זה חסר היגיון. יש לך דירה חדשה ששווה מיליון שקל יותר, מה אתה מדבר איתי על 30 אלף שקל?".

מה אפשר לעשות עם בעלי דירות מסוג זה?

גוגנהיים: "לרוב אנשים מתרצים כשהם מבינים שהם מקבלים לא פחות ממה שהיה להם, ובנוסף לזה גם בניין חדש עם נגישות וחניה משופרים. אם בעל הדירה לא מתרצה, ברגע שיש לנו את הרוב הדרוש לפי החוק, אנחנו יכולים לפנות למפקח — והמפקח יעזור לו להבין שהוא צריך להתפשר".

הלפרט סבור שזהו מקרה המצדיק הליכה לקראת בעל הדירה. "אפשר לקבוע, למשל, שהמפרט שבדירה החדשה לא יהיה נמוך יותר מאשר בדירה המשופצת שלו, כך שאם היו לו ברזים מזהב בדירה המשופצת, הוא יקבל מהיזם ברזים מזהב בדירה החדשה. אפשר לתת לו עדיפות בדברים אחרים, כמו למשל בחירה ראשונה של חניה או של מחסן; אם אין מספיק מחסנים לכל בעלי הדירות, אפשר להציע לו לקבל מחסן בעוד שדיירים אחרים לא יקבלו".

למה שכולם ישתדרגו חוץ ממני

ישנם מקרים שבהם הדייר שגר בקומת הקרקע מתנגד לתמ"א בטענה שכיום, כשאין בבניין מעלית, הדירה שלו היא הטובה ביותר בבניין, והיא ודאי טובה יותר מהדירות שבקומה השלישית; ואולם לדבריו, אם הבניין ייבנה מחדש וכל דייר יעלה קומה לעומת המצב הנוכחי, הוא ימצא את עצמו בקומה הראשונה, בעוד השכן בקומה השלישית יעלה לקומה הרביעית, כלומר — מהדירה הטובה ביותר בבניין, לשיטתו, תהיה דירתו שווה פחות מזו שבקומה האחרונה.

איור: מיכל פדלון

במקרה כזה, אומר הלפרט, הפתרון הוא להציע לדייר הטבה כלשהי, נוסף על מה שמוצע לבעלי הדירות האחרות בבניין. למשל, אם בבניין הישן יש חמש דירות בקומה, ובחדש יהיו רק ארבע דירות בקומה, רק ארבעה דיירים יוכלו לעלות קומה למעלה, ודייר אחד מכל קומה ירוויח עלייה של שתי קומות. את הבונוס הזה אפשר לתת לדייר שבקומת הקרקע.

דרושה דירה נגישה

שלי יוסף־גרין, אזורים: אנחנו מתאמצים להסביר לדיירים את התהליך. כשצריך נציע פגישה אישית עם אדריכל הפרויקט כדי שיסביר להם מה קורה"

"בפרויקט תמ"א שבו טיפלתי היתה משפחה עם ילדה נכה", מספר גוגנהיים. "אמה פנתה אליי ואמרה, 'אם מתקדמים, אני חייבת שהדירה תהיה מתוכננת כך שכיסא הגלגלים של הילדה ייכנס בדלת, שהמסדרונות, הפתחים והדלתות יהיו רחבים דיים כדי לצאת ולהיכנס, ושחדר השירותים יהיה מספיק מרווח'. זוהי התנגדות שנובעת מנסיבות חיים, ודורשת התייחסות אמיתית. אי אפשר להישאר אדיש לדבר כזה".

ובכל זאת, הוא אומר, לא בכל מקרה של מוגבלות פיזית ההתנגדות לגיטימית. "היה לנו בניין שהיה בו דייר מוגבל פיזית, שלא יכול היה לצאת מהבית כי בבניין לא היתה מעלית. רצינו לבנות בניין חדש ונגיש יותר אבל הוא סירב לחתום, אף שבאנו לקראתו: בכל פעם שמצאנו פתרון למצוקה שהעלה, הוא מצא בעיה חדשה. הבנו שהסירוב נובע מפחד משינוי. פנינו למפקח, שהורה לנו למצוא לו דירה מתאימה בסביבה ולהתאים אותה למוגבלות שלו. כשהדייר הבין שעל הכל כבר הסכמנו מלכתחילה, המפקח אילץ אותו לחתום — ובסוף הוא נתן את הסכמתו".

הניחו לי לנפשי

"במקרים רבים, אנשים מבוגרים אומרים לנו: 'אני לא רוצה שתזיזו אותי, חייתי פה מאז שנישאתי, גידלתי פה ילדים ונכדים. אני לא רוצה מעלית, לובי ופאר, אני רוצה למות בדירה הזו", מספר הלפרט. "אם אדם עם התנגדות כזו יגיע למפקח, המפקח יגיד ליזם: 'מצא לו דירה חלופית, דאג לו להעברה, טפל בו מא' עד ת''. אבל עם כל ההבנה, עצם הקושי לעזוב דירה שאדם גר בה כל החיים הוא לא עילה מספיקה להתנגדות, לפי החוק הקיים.

"בפרויקט תמ"א 38 בתל אביב שבו טיפלתי הגיעו לפגישה אח ואחות כבני 50, שהסבירו לנו שההורים שלהם, שגרים בדירה, הם ניצולי שואה שלא מסוגלים לצאת ממנה", מוסיף הלפרט. "הם אמרו, 'בכל פעם שדופקים על הדלת, אבא שלנו נכנס לפחדים שהולכים לזרוק אותו מהבית’. ההתנגדות הזו יושבת על טראומה מהעבר, ועצם התזוזה מהמקום שבו הוא חי מערערת לו את הביטחון הקיומי".

איור: מיכל פדלון

כשמדובר בדיירים מבוגרים, גם המקרים הפשוטים יותר דורשים התייחסות מורכבת. גוגנהיים מספר על דייר בן 80 שהתנגד להליך של פינוי־בינוי, באומרו: "אני אדם מבוגר, ילדיי לא חיים בארץ. יבוא יום ותגיד לי לצאת מהדירה, אצטרך לכתת רגליים בחיפושי דירות, להתקשר לחברת הובלות, לחתום על חוזה שכירות לדירה חלופית, לארוז את הבית, לעבור לדירה חדשה — ואחרי שנתיים־שלוש אצטרך לעבור שוב את אותו תהליך עם הדירה החדשה. מי יעשה את כל זה בשבילי? אני לא יכול לעשות את זה".

ואיך מתמודדים עם מקרים כאלה?

יוסף־גרין: "אנחנו עושים הכל כדי להסביר להם ברגישות ובסבלנות, בשיתוף של מישהו מהמשפחה הקרובה, שהתהליך הזה גם טוב להם: הם יזכו בבית חדש ונוח, בלי מדרגות, עם מעלית. במקרה של מבוגרים שאינם דוברי עברית, נדאג שמישהו יסביר בשפה שלהם, כך שירגישו בטוחים. גם נחפש עבורם דירה בקרבת מקום, נדאג בעצמנו לכך שכל החפצים שלהם יונחו בדירת הביניים באותו סדר, כדי שלא יחוו את המעבר הזה כקיצוני. נתאים להם את הפתרון הקרוב ביותר למציאות שבה הם חיים היום".

הלפרט: "לפעמים אנחנו גם מציעים להעביר את אותו אדם מבוגר לדירה אחרת מיד ולשלם עבורו שכירות, כדי לחסוך ממנו את הלחץ הנפשי שעלול להיווצר עקב הודעת פינוי שתדרוש ממנו לצאת מהדירה בתוך שלושה חודשים. אם מדובר במבוגרים שרוצים לעבור לדיור מוגן, יש מקרים שהיזם מוכן לכך, למרות העלויות הגבוהות".