האדריכלית ענבר גרוס מסבירה כיצד ניתן להוציא את המקסימום מ־70 מ"ר

1. נתוני פתיחה

הנכס: דירה בעלת 70 מ"ר בבניין משותף משנות החמישים במרכז תל אביב, שמצוי בעיצומו של תהליך שיפוץ מטעם "עזרה וביצרון".

בני הבית: ענבר גרוס, בת 45, אדריכלית; עידו רקנטי, בן 44, מעצב אופנה וראש המסלול ללימודי אופנה בסטודיו 6B; ושני בניהם, נועם, בן 15, ואיתי, בן 12.

אשת המקצוע: ענבר גרוס.

תקציב השיפוץ: 240 אלף ש"ח.

טרום השיפוץ: הדירה היא בבעלות משפחתה המורחבת של גרוס. עם השנים התגוררו בה בני משפחה שונים, שהתאימו אותה לצורכיהם. כך לפני ארבע שנים נהפכה מדירת שני חדרים עם מרפסת לדירת שלושה חדרים (בלי לוותר על המרפסת), כשאחיה של גרוס, שחי בה בזמנו, הפך לראשונה לאב.

מה נעשה: בשיפוץ הנוכחי מתחו את גבולות היכולת של הדירה למקסימום האפשרי, והפכו את 70 המ"ר שלה לארבעה חדרים עם שני חדרי מקלחת ושירותים. התהליך כלל שבירה ובנייה של קירות וסגירת המרפסת. "עד שעברנו לכאן, גרנו בדירה בגודל 60 מ"ר שגם היא היתה מקומבנת מאוד מבחינת חלוקת החללים שלה, ושם לא התאפשר לנו לתת לכל אחד מהילדים חדר משלו", אומרת גרוס. "היה לנו חשוב להפריד בין החדרים, וה־10 מ"ר הנוספים האלה שינו את חיינו". השיפוץ, שנמשך כשלושה חודשים, היה מאתגר עבור הקבלן, בעיקר בגלל חדרי המקלחת, ששלובים זה בזה. "עבדתי עם הקבלן בעבר, והיה לי חשוב שהוא יעשה את העבודה הזו", היא מספרת. אך כמו שקורה לא מעט בשיפוצים, היחסים עלו על שרטון: "לצערי סיימנו לא יפה".

האדריכלית ענבר גרוס בביתה. "אנחנו יודעים לעשות דברים בעצמנו, אז פשוט עשינו" צילום: עמית שעל

2. קריירה שנייה

גרוס ורקנטי היו בעבר שותפים במותג האופנה "עידו רקנטי" במשרה מלאה. גרוס, שלמדה אדריכלות, מספרת: "עשיתי כמעט את כל התדמיתנות בעסק המשותף. עידו הכיר לי את הסודות העקרוניים של המקצוע אבל הוא לא יכול לנכס את זה לגמרי לעצמו, כי גם כשהייתי ילדה תפרתי לפי חוברות של 'בורדה', ומכיוון שאני אדריכלית יש לי ראיית תלת־ממד מפותחת יחסית". אך אז המשבר בשוק האופנה המקומי הגיע גם אליהם. בני הזוג מציינים את כניסתה של רשת H&M לישראל לפני שמונה שנים כנקודת השבר. הם חוו ירידה חדה בהכנסות המותג וחישבו מסלול מחדש. "החלטנו לחפש עוד אפשרויות, ובגיל 40 עשינו מהפך", אומרת גרוס. "עידו פנה לתחום ההוראה ואני חזרתי לעסוק באדריכלות". כיום היא מחלקת את זמנה בין משרדו של האדריכל יואב מסר, שם היא מועסקת כשכירה, לבין פרויקטים עצמאיים.

3. עקרונות מנחים

הפרדה: כאמור, העילה לשיפוץ ולמעבר מלכתחילה היתה הרצון לאפשר לכל אחד מהילדים חדר משלו. הפרדה נוספת שתוכננה מראש היתה בין הבנים להוריהם. "היה לי חשוב לא לחלוק קיר עם הילדים", אומרת גרוס, ואכן, בין חדר ההורים לבין חדרי הילדים מפרידים שני חדרי מקלחת ושירותים ומסדרון.

רק לא לבן: חלק מהקירות בדירה, למשל בחדר השינה של בני הזוג ובסלון, צבועים באופן בלתי שגרתי בשחור. "אני לא אוהבת לבן בוהק", אומרת גרוס, "אני מעדיפה צבעים כהים, ומאמינה שהם נותנים עומק לחלל. הקיר השחור בסלון עושה טוב לטלוויזיה. אני שונאת טלוויזיות ומנסה להעלים את שלנו, וכשאנשים נכנסים הם באמת לא רואים אותה, היא כאילו נבלעת בתוך הקיר". סלידתה של גרוס מצבעים בוהקים מתבטאת גם בהעדפות התאורה שלה: גוונים שונים של צהוב במבחר שילובים ("יש פה מלא מצבי תאורה, כמעט כל מנורה נדלקת בנפרד"), רק לא אור לבן.

מימין: הספרייה. "נדרשו לי חמש שעות לסדר אותה לפי צבעים, גדלים ונושאים. לאף אחד אסור לגעת בה"; גוף תאורה מזכוכית שנרכש בחנות עתיקות בברצלונה; חדר הרחצה של ההורים. האלמנטים החיצוניים של האינסטלציה מעלי אקספרס צילומים: עמית שעל

פתיחה נכונה: גרוס בחרה להתקין דלתות הזזה בכניסה לחדרים, והיא ממליצה: "הגעתי למסקנה שבדירות קטנות דלתות הכנף פחות נוחות. דלתות ההזזה מעבירות אור, וזה חשוב. הן גם נותנות תחושה שהחלל גדול יותר, הן לא סוגרות אותך. המחיר שלהן הוא שאין אטימות לרעש".

כבוד לעבר: לזוג יש מבחר פרטי ריהוט ועיצוב שצברו במהלך השנים, וגרוס נתנה להם מקום של כבוד גם בדירה הנוכחית. "זו בהחלט לא דירה מודרנית מינימליסטית", מחייכת גרוס, "יש פה אוספים של שנים". ואכן, הדירה משובצת במגוון פריטי ריהוט ועיצוב משוקי פשפשים ברחבי העולם, כמו רדיו ישן מברצלונה, ספסל כנסייה מקולומביה (שם אביו של רקנטי שימש שגריר), מנורות קריאה אדומות מרומא ועוד. כל זה מתגבש לכדי סגנון אקלקטי מקורי ומשובח, שתופס את העין עם הכניסה לדירה. ולמרות ההקפדה על ייחודיות אומרת גרוס: "יש פה גם הרבה איקאה, אף על פי שלא רואים את זה".

4. חוסכים כמה שאפשר

כדי לחסוך בעלויות השיפוץ ביצעו בני הזוג בעצמם חלק מעבודות הצביעה וההרכבה. "לא נשאר לנו כסף לארונות והמסקנה היתה שנבנה אותם לבד", היא מחייכת.

"עשינו דלתות הזזה ודאגנו שיהיו חיזוקים בקירות כדי שנוכל לתקוע את המדפים. חסכנו ככה בערך 20 אלף שקלים. ארון בחדר הורים למשל, עולה כ־12 אלף שקלים. גם בחדרי הילדים לא התקנו ארונות מן המוכן. זה מתאים לאנשים שלוקחים על עצמם לעבוד פיזית קשה עבור הבית, ושהם סוג של הנדימן. את מדפי הספרייה צבענו לבד, פתחנו מפעל בבית של אמא שלי. אנחנו יודעים לעשות דברים בעצמנו, אז פשוט עשינו. בשבועיים הראשונים אחרי שעברנו עידו ממש הלך לישון עם המקדחה ביד".

מימין: ארונית עץ שקיבלו במתנה ועליה רדיו ישן מברצלונה. "בהחלט לא דירה מינימליסטית"; עבודות אמנות של אביו של רקנטי צילומים: עמית שעל

קיצוץ נוסף בעלויות התאפשר בזכות עלי אקספרס. "את כל הברזים בבית הזמנתי משם, ובכלל, את כל האלמנטים החיצוניים של האינסטלציה", היא אומרת, ומחווה בידה על הברז השחור במטבח, שהתקלקל לאחרונה אך לא הסב לה כאב לב בשל מחירו הזעום. גם הטפט שמודבק על ארון הבגדים בחדר השינה של בני הזוג, שעליו מתנוסס טווס, הוזמן מהאתר תמורת 70 דולר: "צריך להיכנס לשם ולחפור".

5. בדיעבד

גרוס ובני ביתה מאושרים בתוצאת השיפוץ, ולדבריה הילדים אף חושבים "שהבית הזה ענק". "אין שום דבר שרציתי לעשות כאן ולא התאפשר", היא מסכמת. "הצלחנו לדחוס הכל, לא ויתרתי על כלום. יש פה חדר לכל אחד מהילדים וגם שתי פינות עבודה. בבית הקודם לעידו לא היתה פינת עבודה, והוא היה יושב בחדר של הילדים ועובד". הדירה מצטיינת בשלל פתרונות אחסון, אך גרוס מודה שגם נפרדה מלא מעט חפצים.

לדבריה, התכנון המדויק עבור בני משפחתה התאפשר בזכות בשלותה וניסיונה: "התגלחתי על הדירה הקודמת שלנו, שבה חיינו 17 שנה ועשינו אינספור ניסיונות, הילדים כל הזמן אמרו שאבא ואמא לא מפסיקים לשנות את הדירה. כל שנה או שנתיים משהו זז בה, משהו התווסף, והיו כל מיני דברים שפיתחנו ואהבנו ולקחנו אותם לפה, למשל הספרייה ודלתות ההזזה". גם מיקום חדרי הילדים הוא תולדה של ניסוי וטעייה: "מיקמתי את הבן המתבגר בקצה הבית, ושם הוא יכול להרגיש מבודד. את הקטן, שאוהב להיות חלק מהבית, מיקמתי בחדר הפנימי יותר, שאפשר לראות מהכניסה לדירה".

חרטות ולקחים: גרוס אומרת שהיא לא מתחרטת על דבר בעיצוב ביתה. "הדבר היחיד שלא רציתי בדירה ונאלצתי להתפשר עליו", היא אומרת בדוחק, "הוא שולחן האוכל מאיקאה. צבענו אותו בצהוב, אבל הוא לא מתאים לי ועוד נחליף אותו בהמשך".

מימין: דיוקן עצמי של רקנטי מתקופת לימודיו בשנקר; כלי עתיק להכנת טורטיות; מנורה משוק הפשפשים ביפו. רק אור צהוב צילומים: עמית שעל