הבצורת לא הפתיעה, אבל המדינה ממשיכה לחכות לנסים

רשות המים הכריזה השבוע רשמית על שנת בצורת חמישית ברציפות. הפתרונות לטווח הקצר אינם רבים, והם כוללים בעיקר קידוחים וצמצום המכסות לחקלאים.

נכון שמקדמים פה עוד שני מתקני התפלה צפוניים, אבל הם יקומו אולי עוד חמש שנים, וזאת בהנחה שתאושר תוכנית המתאר עד סוף העשור.

עוד אומרים ברשות המים שאם מחסור המשקעים ימשיך איתנו לשנה השישית או השביעית, ייתכן שיישקלו הקצבות מים גם לסקטור הפרטי.

על סף סיום העשור ייתכן שהישראלים ישוויצו בפני התיירים שמבקרים פה באקזיט האחרון של עוד סטארט־אפ ישראלי מבריק, או ביכולת לחסל כור גרעיני בסוריה, אבל אולי הם יצטרכו לעשות את זה ממרחק, כדי שבן השיח לא ייווכח לדעת שהדוברים לא התקלחו כבר יומיים.

הסיפור הבא ממחיש בצורה הטובה ביותר את גרירת הרגליים וההזנחה המתמשכת בכל מה שנוגע לטיפול המדינה בסוגיה הבוערת הזו. בעלי מתקן ההתפלה ויה מאריס שבפלמחים נפגשו בחודש שעבר עם בכירי משרד האוצר והצהיר שהוא מוכן להגדיל את התפוקה ביותר מ־30%. לא רק שהוא יכול לעשות את זה בתוך שנתיים, הוא גם מוכן לעשות את זה על חשבונו (אל חשש, הוא לא יפסיד) ובאותו תעריף שנקבע לפני עשר שנים כשהוא הקים את מתקן ההתפלה.

מה אתם חושבים קרה עם ההצעה? נחסוך לכם את התהייה, ורק בשביל הנימוס נאמר שייתכן שתשובת משרד האוצר לבעלי מתקן ההתפלה עדיין מתעכבת בדואר.

השאלה העיקרית שעולה היא מדוע לא הספיקו שלוש שנות בצורת רצופות כדי שמישהו יתעורר ויחשוב מטר קדימה. זה אולי הזמן להזכר בציטוט שמייחסת ההיסטוריה לאלברט איינשטיין: "אי־שפיות זה לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות".

נכון, זכותה של המדינה שלא לקבל הצעות של יזמים פרטיים. אבל שאף אחד לא יבוא עם תירוצים מעליבים בעתיד, ביום שהחקלאות תספוג עוד קיצוץ במכסות או כשמישהו יחליט להפסיק להשקות את הגינות הציבוריות ויהפוך אותן לערמות חול.

 

המתווה פה, המפעל שם

משק האנרגיה רשם בשבוע שעבר רגע היסטורי עם פרסום ההחלטה הרשמית לפתח עוד שני מאגרי גז (כריש ותנין). המהלך הזה יביא את ישראל מתלות בספק אחד ובצינור אחד, ליכולת לנתב בין שלושה ספקים ושלושה צינורות בעוד כשלוש שנים (כולל מאגר לווייתן).

קשה להתווכח עם העובדה שאלמלא הסכם מתווה הגז (המושמץ), ייתכן ששדות הגז החדשים לא היו זורמים לחוף גם בעשור הבא. אבל עם כל הכבוד להצלחה הזו, נתון צורם ומטריד נחשף השבוע ברשימת יישום תוכניות הממשלה שפרסם משרד ראש הממשלה. מדובר ביכולת של משרד האנרגיה לחבר מפעלים לגז טבעי. תחת סעיף "צרכנים מחוברים לגז טבעי", המשרד השיג יעד של 97 גופים מתוך הצפי המקורי של 119 לקוחות. כלומר פספוס של כ־20%.

הנתון הזה קצת מטעה, כי אם מקזזים את תחנות הכוח שחוברו לאורך העשור האחרון, כולל אלו של חברת החשמל, אזי מספר הגופים המחוברים נחתך בחצי, והפספוס גדול בהרבה.

אחרי 14 שנה שהגז הישראלי זורם לחוף, ושנתיים אחרי שמתווה הגז הביא לפיתוחם של שני מאגרים חדשים ובניית שתי צנרות הולכה עצמאיות, כל מה שמשרדי הממשלה הצליחו לעשות בשוק המקומי זה לחבר כמה עשרות מפעלים. זהו. בקטגוריית "חתימת הסכמים חדשים לאספקת גז" המצב יותר גרוע. מצפי של 100 חוזים המשרד השלים רק 39. פספוס של כ־60%.

הסנדלר יחף, השר על הגדר

במשרד האנרגיה מודעים לנתונים. רק בקדנציה של הממשלה המכהנת הונחו על שולחנה לא פחות משלוש תוכניות שונות לעידוד חיבור מפעלים לגז. אבל תוצאות בשטח אין. גילינו המון גז, אבל מרבית הצרכנים לא מצליחים ליהנות ממנו. הסנדלר לא רק שהולך יחף, ספק אם הוא בכלל החל לצעוד.

מתקן ההתפלה באשדוד צילום: אלבטרוס צילומי אוויר

 

החשש הגדול הוא, בצל עננת הבחירות ההולכת ובאה, שלבסוף הקדנציה של יובל שטייניץ במשרד האנרגיה תסתכם רק בכך שהוא "נשכב על הגדר" עבור מתווה הגז (על יתרונותיו וחסרונותיו). הרפורמה בחברת החשמל שהיתה אמורה להיות גולת הכותרת השנייה של שטייניץ תקועה במשרד ראש הממשלה וספק אם תשתחרר.

שטייניץ נשאר עם המלאכה הסיזיפית של דאגה למפעלים. עם כל הכבוד לחזון לייצא גז לאיטליה, גם הוא יודע ש"עניי עירך קודמים". הוא בסך הכל צריך לתת הוראה להלאים את חיבור הגז למפעלים.

זה נשמע רע, אולי בולשביקי, אבל יתקן אחרי עשור של כישלונות, את ההפרטה המוטעית של התחום. בתרחיש כזה הסקטור הפרטי יפסיק לריב עם הסקטור הציבורי כשצריך לעקוף כביש או לקדוח מעל תשתיות, למשל. השאלה, אם שטייניץ יעזור לרשות הגז לוותר על האגו ולצאת למהלך, או שהמפעלים שוב יחכו לשר אמיץ מספיק שיציל אותם.