"מדינת ישראל היא נס כלכלי שנבנה מהשילוב עם העולם"

"ישראל היא דוגמה מיוחדת במינה להצלחה של הגלובליזציה", אומר פרופ' אסף רזין. "מבחינה מסוימת, היא נס כלכלי שדורש הסבר. ב־1948 ישראל התחילה מרמה של מדינת עולם שלישי, ותוך 70 שנה, אפילו קצת פחות, היא הגיעה למצב שהיא חברה ב־OECD, מועדון הארצות המפותחות, המתועשות, העשירות יותר. ואפילו בתוך ה־OECD, ישראל ממוקמת באמצע. קשה למצוא הרבה דוגמאות כאלה".

"במשך 70 שנה ישראל נבנתה מהשילוב שלה עם העולם", אומר רזין, בראיון במשרדו באוניברסיטת תל אביב, שם הוא מכהן כפרופ' אמריטוס בחוג לכלכלה. לאורך השנים רזין (77) כיהן כראש החוג לכלכלה באוניברסיטה בראשית דרכו, כנשיא האגודה הישראלית לכלכלה, ולתקופה קצרה כראש הרשות לתכנון כלכלי במשרד האוצר, בתקופת ממשלת בגין. בשנה שעברה רזין זכה בפרס א.מ.ת היוקרתי: מחקריו על כלכלה בינלאומית, כך נכתב בהכרזה על הפרס, "נחשבים פריצת דרך מדעית".

פרופ' אסף רזין צילום: אוראל כהן

הכלכלה הבינלאומית, והחיבור של ישראל אליה, עומדים במרכז ספרו, Israel and the World Economy, שיצא בתחילת השנה בהוצאת MIT. "ישראל נהנתה מהשילוב שלה בעולם", רזין אומר עכשיו ל"כלכליסט", ומוסיף אזהרה: "אם ישראל תיכנס לבידוד כלכלי, זה יכול להיות אסון מבחינתה".

ישראל רכבה על הגל הזה מ־1948"

הגלובליזציה נתונה בשנים האחרונות תחת מתקפה: נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ העמיד את נזקי הגלובליזציה במרכז קמפיין הבחירות שלו, ובשבועות האחרונים הביא את ארצו ואת סין לסיפה של מלחמת סחר. בבריטניה, הבוחרים החליטו להתנתק מהאיחוד האירופי, וגם באיטליה הבוחרים הצביעו לאחרונה נגד הממסד. בכל המדינות האלה, תגובת הנגד לגלובליזציה, וחוסר הנחת ממנה, השתלטו במידה ניכרת על סדר היום. אבל כשמסתכלים על הכלכלה הישראלית, לפי רזין, מגלים סיפור שונה מזה שמתארים מבקריה במערב: ישראל הרוויחה מהגלובליזציה.

כשמדברים על עידן הגלובליזציה, נהוג לדבר על תהליך שהחל עם נפילת חומת ברלין ב־1989, או לחלופין עם הצטרפות סין לארגון הסחר העולמי, בתחילת שנות האלפיים. רזין בוחר לחזור דווקא אל רגע הקמתה של ישראל, ב־1948. "אחרי מלחמת העולם השנייה", הוא אומר, "כל הארכיטקטורה הפיננסית של העולם השתנתה, בהנהגת ארצות הברית. נוצרו מוסדות בינלאומיים שתמכו בסחר העולמי, בשילוב פיננסי, והכניסו ערכים של כלכלה שמבוססת על שלטון החוק ועל הסדרים עקרוניים, במקום על עשיית עסקאות. וישראל, שנוסדה שלוש שנים לאחר מכן, רכבה על הגל הזה. היא הרי פלא של דמוקרטיה באיזור שאין לו קשר לדמוקרטיה".

ישראל, רזין כותב בספר שלו, יצרה בתי משפט שאוכפים חוזים וזכויות קניין, המסים מחושבים על בסיס נוסחאות, ולא לגופו של אדם, והרגולציה מבוססת גם היא על כללים. "למרות כל הקשיים הכלכליים", הוא מוסיף כעת, "ישראל שמרה על בנייה הדרגתית של המוסדות האלה, שיצרו את התשתית הכלכלית להמשך הדרך".

מה לגבי העשורים האחרונים? מה הופך את הסיפור הישראלי לשונה מזה של מדינות רבות במערב? רזין מדבר על שלושה כוחות. "השאלה הראשונה היא מה קורה לייצוא. אצלנו הייצוא תמיד היה הקטר שמניע את הכלכלה. בארצות הברית, לעומת זאת, הייצוא תמיד אחד האלמנטים החשובים, אבל אף פעם לא היה הקטר הכלכלי. הגורם השני הוא העלייה מרוסיה. לעולים מרוסיה לקח 5–10 שנים, ולפעמים יותר, למצוא את ההתאמה בין היכולת המקצועית למקום העבודה. אבל הם השתלבו מהר מאוד, באופן שלא מוכר אצל מהגרים אחרים בעולם. וההגעה של כוח אדם מקצועי מגדילה במונחים כלכליים, את התפוקה שולית".

בסיפור שאותו מגולל רזין, העלייה מרוסיה חיזקה את מעמד הביניים – מכיוון שהעולים מרוסיה השתלבו, לאורך זמן, במקצועות המשלמים שכר גבוה יחסית, וכך גרמו לחלוקת ההכנסות במשק הישראלי להיות שוויונית יותר. לפחות, כשמדובר בהכנסות לפני מסים. מצד שני, הוא מוסיף, דפוסי ההצבעה של העולים מרוסיה, שתמכו במדיניות כלכלית ימנית יותר, היטו את מדינת הרווחה הישראלית "לכיוון יותר רגרסיבי – לכיוון של פחות קצבאות ילדים, יותר מע"מ, פחות מס הכנסה".

ההסבר של רזין לתופעה הזאת (כראוי אולי למי שעשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת שיקגו), לא קשור לאידאולוגיה של העולים מרוסיה, אלא לאינטרסים הכלכליים שלהם: "המודל הכלכלי הכללי, שאני חושב שהוא נכון, אומר שאם יש חשיבות להצבעת רוב, והרוב משתנה כשמגיעים אנשים שהם יותר 'עשירים' מהאוכלוסיה הרגילה, לפחות ברמת ההכנסה שלהם, אז המטוטלת זזה לכיוון שהרוב תומך במדיניות שמעבירה פחות הכנסות מעשיר לעני. והסיבה היא האינטרס העצמי שלהם. הם תומכים, דרך המערכת הפוליטית, בחלוקה פחות שוויונית".

האופן השלישי שבו הגלובליזציה סייעה לכלכלה הישראלית, מעבר לפתיחת שווקים לייצוא וגל העלייה מרוסיה, הוא זרימת ההון לישראל. לפי רזין, זה אחד ההסברים לפריחת ההייטק בישראל, הסבר שלא זוכה למספיק תשומת לב.

"כולם מדברים על הייטק בישראל, ומדגישים את ההון האנושי שעזר ליצר את התשתית לפריצת הטכנולוגיה הישראלית. ואני לא מקל בזה ראש. אבל הדגש שלי הוא שזה לא היה רק ההון האנושי, אלא גם מימון ההשקעות המסוכנות בהייטק. הרי הסיכוי להצליח בהשקעה שלך הוא אחד ממאה או אחד מ־20. זה מה שנקרא הון סיכון. ההשקעה הזרה, באמצעות ההון סיכון, שהגיעה לכאן במיוחד מארצות הברית, מימנה ונתנה חיזוק להייטק".

"אני מבקש להאיר לא רק את היכולת האינטלקטואלית או המדעית של ישראל, שהיא גבוהה. יש הרי גם מדינות אחרות שיש להן יכולות כאלה, ולא צמח בהן הייטק באותה מידה. אצלנו היה אלמנט נוסף, שזכינו להיות מקושרים עם מרכז המימון הזה. כשמדברים על גלובליזציה, נוטים לחשוב במונחים של סחר בינלאומי. אבל חלק חשוב של הגלובליזציה הוא דווקא הצד הפיננסי, מעבר ההון הלוך ושוב בין המדינות".

"החרם האירופי הנוכחי יכול להתרחב"

בוא נדבר על הרגע הנוכחי. הכלכלה העולמית נמצא על סף מלחמת סחר, וארצות הברית מערערת את המוסדות הבינלאומיים, כמו ארגון הסחר העולמי. עד כמה הרגע הזה מסוכן לישראל?

"בתור אזרח העולם, המצב שאתה מתאר מדאיג, וזה מילה עדינה. דיברנו קודם על איך אחרי מלחמת העולם השנייה, כל המוסדות הבינלאומיים נפתחו לסחר, לפיננסים, ועכשיו מנהיגת העולם החופשי הולכת נגד זה. אני לא בטוח כמה טראמפ יתמיד במדיניות הזו, ועד כמה יתנו לו להתמיד בה. בשיטת הממשל הנהדרת של ארצות הברית יש כל מיני נוגדנים, שאולי ימנעו הגעה למלחמת סחר ממש. ולכך צריך להוסיף את מה שקורה באיחוד האירופי: הונגריה, פולין, צ׳כיה ואוסטריה, הולכות בכיוון נגדי לממשל הדמוקרטי, וזו תופעה שיכולה לערער את האיחוד האירופי, והיא רק בתחילתה".

"אלה התפתחויות מדאיגות, אם כי אני לא יודע כיצד הן יתפתחו. המשטר בארצות הברית מבוסס על החוקה, על איזונים ובבלמים. והציפייה שלי היא שטראמפ, שהוא תופעה שלא היתה כמותה בהיסטוריה האמריקאית, יהיה דבר חולף".

וכאזרח ישראלי?

"אני חרד, מהבחינה הכלכלית, לא רק מהאינטרגציה של העולם הגדול מחוצה לנו, אלא גם מעד כמה אנחנו נהיה מבודדים. הסכנה הכי גדולה לכלכלה הישראלית נובעת מכך שאנחנו לא משתלבים עם הפלסטינים, אנחנו לא מוצאים דרך לצמצם את הסכסוך. וזה יכול להוביל לבידוד מדיני שיתגלגל לבידוד כלכלי בעולם. החרם האירופי הנוכחי על אספקת מוצרים מהשטחים יכול להתרחב. החרם על המוסדות האוניברסיטאיים יכול להתרחב. ואירופה היא שליש מהייצוא שלנו. תהליכים של בידוד על רקע מדיני ופוליטי משליכים על הכלכלה. כל נקודת המבט שלי ככלכלן בינלאומי היא שאנחנו צמחנו כי השתלבנו, החל מגיל אפס, בשיטה הכלכלית המנצחת של העולם, והשתלבנו גם עם השווקים הבינלאומיים. ואם חלקים של העולם יינתקו מאיתנו, זו יכולה להית מכה אנושה".

נכון לעכשיו זה לא קרה.

"זה לא קרה. אבל כפי שאמר אחד הנביאים – לא לעולם חוסן. גם את המשבר הכלכלי של 2008 אף אחד לא צפה. וזה לא חייב לבוא בפיצוץ חד פעמי, כמו ב־2008. בידוד כלכלי הוא דבר הדרגתי. זה לא שפתאום חצי מהעולם מבודד אותך. זה תהליך. מזה אני חושש – ויכול להיות שזה לא יקרה בתקופת החיים שלי".

הזכרת את חשיבות המוסדות שקמו בישראל. היום אנחנו רואים פרשיות שחיתות, התקפות על בית המשפט העליון.

"דווקא כשמגלים פרשיות שחיתות, כשראש ממשלה אחד כבר נכנס לכלא, ואולי ראש הממשלה הנוכחי ייכנס בעתיד לכלא – זה אומר שהמוסדות שלנו עובדים יותר טוב מהרבה מקומות אחרים בעולם. זה לא דבר שיקרה בהונגריה. זה לא יקרה אצל מר פוטין. זה מחזק את מה שאני אומר: מקום המדינה ועד היום בנינו מערכת מסועפת של איזונים ובלמים בכל התחומים, ומוסדות ששומרים על האיזונים והבלמים".

"המשבר וסטנלי פישר חיזקו את הפיקוח"

איך אתה רואה ההנהגה הכלכלית הנוכחית של ישראל?

"לטוב או לרע, המערכת עובדת כך שמי שמתמנה לעמוד בראשה לא מזיז אותה בשלב הראשון. זה כמו טייס אוטומטי. מתי חשוב שמי שעומד בראש המערכת יפעל נכון? כשקורה משבר גדול. בארצות הברית היה מזל שברננקי (יו"ר הפדרל רזרב בזמנו, א"פ) והנשיא אובמה היו בראש המערכת אחרי שפרץ המשבר הגדול. ישראל לא עמדה בפני אתגרים כאלה בשנים האחרונות.

"כך שקרנית פלוג (נגידת בנק ישראל), גומרת קדנציה של חמש שנים עם הרגשה של הצלחה – ובצדק. אבל לא היה בתקופה הזאת שום אתגר רציני מהסוג הזה. כחלון – אותו הדבר. כרגע, אני לא מזהה בתהליכים לטווח ארוך, דברים שהם לא טובים או שמסכנים את היציבות של המשק. להפך, בגלל המשבר הכלכלי ובגלל ההנהגה של סטנלי פישר חיזקו מאוד את הפיקוח על הבנקים. גם המצוד של ארצות הברית אחרי מעלימי מס, אילץ את הבנקים הישראלים להיות הרבה יותר קשיחים. אלה היו דברים שחיזקו את המערכת הבנקאית".

בעיה ארוכת טווח אחת שרזין כן בוחר להצביע עליה היא השתלבות בשוק העבודה. זו סוגיה מוכרת: שילוב הנשים הערביות והגברים החרדים בשוק העבודה הוא אתגר שמוזכר תכופות על ידי בנק ישראל, למשל.

אבל דווקא במגזר הערבי, רזין אומר "חלו תהליכים של שילוב שהם בעיני מדהימים. אני רואה את ההתחלה שלהם, על בסיס אנקדוטות. למשל, אני רואה פה, בבניין ברגלאס (בו שוכן בית הספר לכלכלה) סטודנטיות ערביות בכיסוי ראש משתתפות בלימודים בכלכלה. בטכניון, יותר מ־20% מהסטודנטים הם ערבים".

את האתגר רואה רזין במגזר החרדי, ולא רק בשיעור הילודה הגדול בו, אלא בעובדה שהחברה החרדית "מחייבת אותם להשקיע בלימודים שלא מאפשרים לשפר את כוח ההשתכרות שלהם. במידה שהחרדים יהוו חלק גדול יותר ויותר של כוח העבודה, זה שילוב קשה מבחינת המשק הישראלי. והם בולטים יחסית לציבור הערבי, שהיה באותה רמה מבחינת הילודה וחוסר ההשכלה שניתנה לילדים, ועכשיו מגלה סימנים לעזיבת הדפוס הזה".

אנחנו מסיימים בחזרה אל רגע דרמטי בקריירה של רזין, ובכלכלה הישראלית. ב־1979 רזין נפרד ברעש מתפקידו במשרד האוצר, תוך מחאה על המדיניות הכלכלית שהובילה הממשלה – ושאכן התלגלה למשבר כלכלי חריף. התמונה שהוא מתאר היום שונה בתכלית, והיא מעידה על הדרך שעברה כלכלת ישראל בעשורים שחלפו.

"בגין עלה לשלטון ב־1977, אחרי 29 שנים באופוזיציה. הוא הגיע עם מדיניות פופוליסטית, שהובילה למשבר הכלכלי הכי גדול שהיה בישראל מאז מלחמת העצמאות: ההיפר אינפלציה. ב־1979 עזבתי בטריקת דלת, אחרי 5 חודשים בתפקיד, וכתבתי בזמנו בעיתונות ש'הכתובת על הקיר'. כשעזבתי, האינפלציה עמדה על 40% לשנה. שנתיים אחרי זה היא עמדה על 400%. אחר כך לקח עשרות שנים לייצב את האינפלציה. היום אנחנו 40 שנה מאז, עם אינפלציה מערבית, שבכלל לא מהווה בעיה, עם כל ההישגים הכלכליים. זה אופן אחד לראות את הדרך שעברנו".