שכר הטרחה של רואי החשבון נשחק ב־27% בעשור האחרון

שכר הטרחה של רואי החשבון נשחק ב־27% מ־241 שקל לשעה ל־175 שקל לשעה בין 2007 ל־2016, כך עולה מניתוח שערך פרופ' דן וייס, ראש מכון קסירר לחשבונאות בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב ומכהן כדירקטור בחברות ציבוריות ובבורסה לניירות ערך בתל אביב. את המחקר ערך וייס עבור רו"ח איריס שטרק, סגנית נשיא לשכת רו"ח שמתמודדת על תפקיד נשיאת הלשכה ושותפה מנהלת בפירמת שטרק את שטרק.

המחקר בחן את השינויים בשכר הטרחה של רואי החשבון לשעה לפי ענפים, וממנו עולה כי הירידה הבולטת ביותר, של 37%, נרשמה בענף הטכנולוגיה. אחד ההסברים לכך הוא הרצון של משרדי רואי חשבון להתקשר עם חברות עם פוטנציאל צמיחה גבוה שיאפשר להן לפנטז על אקזיט באופק שיביא עימו גם שירותים נוספים שרואי החשבון יוכלו לספק.

פרופ' דן וייס צילום: ישראל הדרי

לעומת זאת, שכר הטרחה בענף הפיננסיים (חברות הביטוח בעיקר במקרה הזה, הבנקים לא נבדקו) ירד "רק" ב־20%. זאת לאור המורכבות של אותן חברות שמביאה לכך שיש מספר מצומצם של משרדים שמתמחים בביקורת מסוג זה. במקום השני נמצאות חברות הביומד עם ירידה של 34% ובמקום השלישי חברות הנדל"ן עם ירידה של 31%. שכר הטרחה בחברות אחזקה, שגם הביקורת שלהן לא נחשבת לפשוטה, ירד השכר ב־19%.

בחינת תעריפי שכר הטרחה של ארבע הפירמות הגדולות מעלה כי כולן הורידו במסגרת התחרות ביניהן את התעריפים בהיקפים די דומים. משכר טרחה שנע ב־2007 בין 203 שקל לשעה (PWC) ל־245 שקל לשעה (EY) לשכר טרחה שנע בין 160 שקל לשעה (PWC) ל־165 שקל בשעה (KPMG) כאשר כל החברות נמצאות בטווח דומה.

אחת הדרכים להתמודד עם שחיקת מעמדה של עבודת הביקורת וההכנסות ממנה עבור משרדי רואי החשבון היא על ידי שירותים נלווים, כמו ייעוץ עסקי, עליו נגבה שכר טרחה גבוה יותר. עבודתו של וייס מעלה כי גם בתחום הייעוץ העסקי נרשמה ירידה בשכר טרחה לשעה, אולם שם הוא ירד רק ב־9% מ־384 שקל לשעה ל־350 שקל לשעה.

מימין: רו"ח רונן בראל מ־EY ורו"ח גד סומך מ־KPMG צילום: יובל חן

החוק שיצר תחרות הרסנית

הסיבה ש־2007 נבחרה להיות שנת הייחוס במחקר אינה מקרית. באותה שנה קבעה הרשות לני"ע באמצעות חקיקה כי חברות ציבוריות ידווחו בדו"חות הכספיים שלהן על שכר הטרחה ששילמו עבור העבודה של רואי החשבון שהכינו את הדו"חות. בנוסף, לפי החוק נדרשות החברות לדווח גם על מספר השעות שנדרשו להכנת הביקורת. החקיקה התבססה על מהלך דומה שנעשה בארה"ב, אולם שם נדרשו החברות לדווח רק על שכר הטרחה הכולל, ללא פירוט שעות העבודה.

הדיווח שחושף כמה כל משרד גובה לשעת ביקורת הכניס את המשרדים לסחרור של תחרות לתחתית. משרדי רואי החשבון שנאבקים על החברות הציבוריות מורידים כל שנה את שכר הטרחה כדי להתהדר בהכנת הדו"חות הכספיים של החברות הללו. כך גם קורה מול החברות הממשלתיות.

המדגם שנבחן לניתוח כלל 200 חברות ציבוריות שמניותיהן נסחרות בבורסה לני"ע בת"א, כשחברות דואליות ובנקים (שכפופים לרגולציה שאינה קשורה לרשות לני"ע) אינן כלולות בו. עבודתו של וייס מבוססת, בין השאר, על עבודת חקר של עידן אדלר, נינה סרור ויניב גרוסמן בחוג לחשבונאות באוניברסיטת תל אביב.

החשש שעולה מהנתונים הוא כי איכות עבודת רואי החשבון, שאמורים להיות שומרי סף בכל הנוגע לחברות הציבוריות, יורדת. הדבר עלול לאפשר לחברות לשחק עם הדיווחים שלהן ועם כספי הציבור.

"כבולים בהגבל עסקי"

וייס הסביר ל"כלכליסט" כי "רמת הרווחיות של פעילות הביקורת של דו"חות כספיים בישראל נמוכה משמעותית מזו של מדינות אחרות. כתוצאה מכך, המשרדים הגדולים יכולים להשקיע פחות בהכשרת עובדים, בפעילויות מקצועיות, בתשתית מקצועית ובשימור עובדים. רמות שכר נמוכות ביחס לעולם מעיבות על משיכת אנשים מוכשרים למקצוע ראיית החשבון".