לא יעיל, כן משתלם: מדוע מצלמות המהירות ימשיכו לתקתק

השבוע התרחש אירוע חשוב במיוחד: ישראל הצטרפה לרשימה גדלה והולכת של מדינות שמחליטות שלא להשתמש עוד במצלמות מהירות. נכון, זה נשמע אולי כאילו שהצטרפנו לעולם הגדול, הבעיה היא שלא: בעוד שיותר ויותר מדינות מפסיקות את השימוש במצלמות מהירות מכיוון שהן לא באמת רלוונטיות לצמצום מספר הנפגעים בתאונות הדרכים, בישראל הוכיח עורך הדין תומר גונן כי הכיול של המצלמות פשוט אינו נכון. ולכאורה, ניכר שמשטרת ישראל יצאה מגדרה כדי להוכיח במשך ששת השנים האחרונות שפרויקט אכיפת המהירות הגדול והשאפתני ביותר בישראל הוא פרויקט משתלם. השאלה היא כמובן: משתלם למי?

כמה כסף מכניסות מצלמות המהירות לקופת המדינה? את התשובות לכך לא תוכלו למצוא גם אם תחפשו היטב: מדינת ישראל אינה חושפת את הנתון הזה.

כמה כסף מכניסות מצלמות המהירות למלם תים הזכיינית? טוב, היא חברה מדווחת אז הנתון זמין: 335 מיליון שקל.

כמה מצלמות יוצבו בכבישי הארץ? התשובה: כ-250, הרוב כבר הוצבו.

וכמה תאונות דרכים מנעו מצלמות המהירות? טוב, כאן יש לנו כבר נתון בעייתי מאוד: מצלמות המהירות אינן מונעות מנהגים לשוחח בטלפון הסלולרי. מצלמות המהירות אינן מונעות סטיה מנתיב. מצלמות המהירות אינן מונעות פניית פרסה במקום אסור. למעשה, כשאנו מנתחים את גורמי תאונות הדרכים על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אנו מגלים שמצלמות המהירות לא באמת מונעות יותר מדי מהעבירות הנפוצות.

התרומה של המצלמות היא שהן מפחיתות את מהירות הנסיעה. ומהירות מופרזת מהווה גורם תורם לעבירות, כלומר כשנוסעים מהר העבירה חמורה יותר. אך גם כאן יש בעיה - מצלמות המהירות הן מתקנים מיושנים מאוד, כאלה שבמדינות רבות בעולם כבר לא מתקינים: כי הן נייחות. הן לא זזות ממקום למקום. משטרת ישראל טוענת שהן מנוידות בין עמדות "חיות", כלומר אפשר להזיז אותן מקופסה לקופסה, אבל זה לא באמת נכון: במצלמה שבאמת מצלמת ניתן להבחין בשני פסים חרוצים בכביש אחרי המצלמה. בחלקן אין כאלה, כלומר הן לא מצלמות כלום, אז אין כאן הרתעה, ובכל מקרה, יש לנו תוכנות WAZE ואחרות שמודיעות לנו על קיומן של מצלמות עשרות מטרים לפני המצלמה, מי שאינו יודע היכן נמצאות מצלמות המהירות שירים את ידו.

אך עם זאת – למרות כל הדגלים האדומים, מצלמות המהירות המשיכו לתקתק. רק במחציתה הראשונה של השנה הנוכחית הוקמו כמה וכמה מצלמות מהירות חדשות. מדוע בעצם? התשובה טמונה בנהגים הנורמטיביים: למרות שמשטרת ישראל מסרבת מאז שנת 2012 לחשוף כמה דו"חות באמת מפיקות המצלמות, מנתונים פנימיים של המשטרה עולה כי עיקר הנלכדים הם נהגים נורמטיביים, כאלה שלרגע אחד עיניהם סטו ממערכת הניווט, אלה שעברו על המהירות המותרת ב-10 קמ"ש, מספיק כדי לקבל הביתה קנס של כמה מאות שקלים.

מצלמת מהירות צילום: תומר הדר

בפועל, מצלמות המהירות החדשות לא ביצעו לכידה סיטונאית של עברייני מהירות סדרתיים ששעטו על פניהן בפרארי, כי לנהגים המהירים באמת יש אמצעי שיבוש, גילוי, איתור ומה לא. ויש להם עורכי דין. לעומת זאת, הנהג הנורמטיבי הקטן, זה שמשלם כמה מאות שקלים כי חרג בשלושה קמ"ש, הוא משלם ושותק. הוא גם מאמין שמגיע לו, כי הוא נסע מהר. הוא מעשיר את קופת המדינה במיליארדי שקלים, בכסף שיתכן בהחלט שנגבה שלא כחוק.

הבעיה כאן אינה התקן למצלמות. סביר להניח שמשטרת ישראל תדע כיצד להתגבר על הנושא, להביא מומחים חדשים ולהכין תקן חדש שאינו ניתן לערעור. הבעיה היא עצם ההשקעה חסרת התקדים באמצעי אכיפה שאינו עומד בשום פרופורציה למספר ההרוגים בתאונות אשר נובעים ממהירות. וגם אם כן, מדוע בעצם להשתמש במצלמות שכל נהג מזהה קילומטרים מראש? בכל מקרה, אולי הפעם משהו ישתנה. אך כנראה שלא.