תאונות העבודה הקטלניות: החברות צריכות לשלם על הדם
הפועל השלישי שנהרג בפרויקט של שיכון ובינוי ואלקטרה בגלבוע מחדד את התהייה, איך גורמים לקבלנים לקחת אחריות? רשות ני"ע רמזה השבוע שתתבע מחברות בנייה ציבוריות שקיפות לגבי הרוגי תאונות, אבל זה לא מספיק: המדינה צריכה לגבות מהן מחיר כלכלי
רשות ניירות ערך סיפרה שלשום שהיא בוחנת איום משלה נגד מכת התאונות בענף הבנייה: חיוב חברות בנייה ציבוריות למסור דיווח על תאונות. כיום חברות כאלה נהנות משיקול דעת אם לדווח על תקריות שבהן נהרגו או נפצעו עובדים, כשהשאלה המרכזית היא לתאונה יהיו השלכות מהותיות על החברה או על שווי ניירות הערך שלה. ואכן, חברות רבות מעדיפות לקמץ במידע בנושא הזה.
קראו עוד בכלכליסט:
- עבירות הבטיחות באתרי הבנייה: חיים כץ רק מנפנף בקנס
- עובר אורח נפגע קשה מקרש שנפל מאתר בנייה
- באופן חריג: המשטרה סגרה את אתר הבנייה של תחנת הכוח בגלבוע ל-25 יום
אבל היוזמה של רשות ני"ע ערך היא רק חצי מהפתרון, כפי שרומז סיפורן של שלוש חברות ציבוריות כאלה ‑ שיכון ובינוי, אלקטרה וקבוצת אורון. לפני שבועיים נרשמה תאונת עבודה מצמררת בפרויקט תחנת הכוח ששיכון ובינוי ואלקטרה מקימות יחד בגלבוע. ההרוג, מוחמד זיאדאת, בן 19, נפגע מנפילת דוד בטון מכמה עשרות מטרים. בעקבות התאונה הושבתו העבודות במקום ל־25 יום. אלא שזו לא התאונה הראשונה בפרויקט הזה, וגם לא השנייה: במאי 2015 נהרג שם פועל ממולדובה שנקבר תחת ערמת עפר, ואילו במאי 2016 נהרג הפועל סלימאן פאייד בקריסת מנהרה.
קריסת המנהרה בתחנת הכוח בגלבוע צילום: כבאות מחוז צפון לאלה יש להוסיף הרוג נוסף - בהא עדנאן כנאנה שנהרג בינואר 2018 בהתהפכות סל הרמה בעבודות הרכבת הקלה. את העבודות ביצעה סולל בונה, חברה־בת בבעלות מלאה של שיכון ובינוי. בעקבות התאונה השביתה נת"ע את העבודות ברכבת.
מתרחקים מאחריות
מעניין לעקוב אחרי תגובות החברות לאירועים. ממקרה למקרה, האחריות נודדת הלאה. אחרי התאונה ב־2015 מסרו אנשי שיכון ובינוי ואלקטרה שהם "כואבים את המקרה המצער ומשתתפים בצער המשפחה. אנו עומדים בקשר צמוד עם המעסיק הישיר של העובד ועם משפחתו ומסייעים בכל מה שנדרש. אנו בודקים את נסיבות האירוע ביחד עם הרשויות הרלוונטיות". בתאונה ב־2016 התגובה להרוג הנוסף הייתה קצרה יותר, והסתיימה ב"מאחר והנושא נבדק כעת ע"י הגורמים הרלוונטיים, אנו מנועים מלהתייחס מעבר לכך. אנו עושים ונמשיך לעשות ככל שיידרש למנוע מקרים מצערים כגון אלה". בתאונה מיום שישי כבר מוסטת חלק מתשומת הלב אל קבלן המשנה בשטח, קבוצת אורון: "אנו כואבים את המקרה המצער ומשתתפים בצער המשפחה", נכתב בשם שיכון ובינוי ואלקטרה, "אנו נבצע בדיקה מעמיקה של נסיבות המקרה מול הקבלן המבצע של הפרויקט, קבוצת אורון, ובהתאם לממצאיה גם יופקו הלקחים הנדרשים".
שלומי פוגל, מבעלי מספנות ישראל צילום: נמרוד גליקמן אם כן, לא מן הנמנע שבכל המקרים הללו לחברה היזמית לא היה שום קשר לאירוע, ומי שהיה אמור לשמור על חיי האדם היו הקבלנים בשטח. לא מן הנמנע גם שמופע התאונות שנרשם בענף הנדל"ן כלל לא קשור לתאונות במיזמי תשתית. אבל המדינה יכולה אולי לצמצם את מופע התאונות בשתי דרכים קלות יחסית, שיקודמו רק אם למישהו באגף החשב הכללי ובכנסת ישראל יהיה ממש חשק.
הצעד הראשון הוא הכנסת סעיף למכרזי התשתיות שלפיו, עם כל הרוג או פצוע, המדינה תקזז חלק מהתשלומים ליזם שיזכה במכרז. כמה? אולי אחוז בודד, אולי חמישה. הרעיון הכללי הוא שהאירוע המצטער יכאיב ליזם גם בכיס (המדינה תמנע ממנו לגלגל את הקנס על הקבלן בשטח או להכניס אותו לתמחור הפרויקט), ולכן הוא ידאג טוב יותר לבטיחות באתר גם בלי להיות זה שדופק את המסמרים בפועל.
לצעד השני נקרא אחריות שילוחית. כפי שבצבא מפקד עלול לספוג הערה פיקודית ועיכוב בדרגה כאשר חייל נפצע באימון, גם בענף הבנייה אפשר להטיל חלק מהאחריות על היזם בדמות קנס מיידי ואולי בדיקה לרשלנות לחיי אדם. דרושה כאן פעולה נמרצת של מחוקק שיוכל לקשור את מיזמי התשתית והבנייה לאותה מטריית אחריות, צעד שאולי, רק אולי, יצמצם את מופע האירועים המצער הזה.
שברנו את המונופול
אם לא יקרה משהו יוצא דופן, בעוד שבוע־שבועיים יחגוג שר התחבורה ישראל כץ את אחד ההישגים הבולטים של כהונתו: שבירת המונופול הימי של עובדי נמלי חיפה ואשדוד. כץ נכנס לתפקידו ב־2009, ובין ההצלחה בפתיחת השמיים לתחרות לבין הכישלון היחסי בקידום התחבורה הציבורית, הרפורמה בנמלי ישראל תירשם בעיקר על שמו. ככה זה, אחרי עשור וחצי של ניסיונות עקרים מצד משרד האוצר לקדם תחרות בתחום הספנות, היינו צריכים מישהו משוגע מספיק להבטיח לוועדי הנמלים, כמאמר הקלישאה, הצעה שלא יוכלו לסרב לה. כץ הציע להם עשר שנות חסינות מפיטורי התייעלות; גישור פנסיוני למי שיצא לגמלאות כבר בגיל 55; ופיצויי פרישה בעלות של 2.7 מיליון שקל לכל עובד נמל, שימומנו כולם מהפרשות יתר שבוצעו בטעות לפנסיה של העובדים. במילים אחרות: הם יממנו את הפרישה של עצמם.
מי שצופה בחגיגות ומורט את שערותיו הם בעלי מספנות ישראל. החברה שהוקמה ב־1959 שוכנת בשטחו הצפוני של נמל חיפה. היא הופרטה ב־1995 והתמקצעה מאז בבניית כלי שיט לשווקים האזרחיים והצבאיים, באחסנת מטענים (המקום אף משמש כנמל הבית של נובל אנרג'י עבור קידוחי הגז); ולאחרונה פריקת מלט.
בעלי המספנות ‑ משפחת שמלצר, שלומי פוגל וסמי קצב ‑ מתחננים כבר שנים שהממשלה תסיר מעליהם מגבלה שנקבעה בשנת 2005 כדי לא להרגיז את ועד נמל אשדוד, והגבילה את פעילות המספנות ל־5% מנפח הפעילות של הנמל. בלי ועד עם יד על השיבר המספנות דווקא התפתחו יפה, וכדי לא להפר את המגבלה ‑ כולם מרמים את כולם. מינואר עד נובמבר המספנות גוזרות נתח שוק שמגיע לפעמים ל־7%, ובדצמבר הן מורידות הילוך כדי שהממוצע לא יחרוג מ־5%.
בנובמבר האחרון לכולם במספנות נמאס, והם עתרו נגד המדינה לבג"ץ. הם טוענים שזה אבסורד שכל השרים, כולל ישראל כץ, מתהדרים בתחרות בענף הנמלים, אבל כשיש הזדמנות להגדיל אותה גם בלי לחכות לנמל החדש בחיפה, כולם בורחים מאחריות. מה הם מבקשים? להסיר את מגבלת חמשת האחוזים, ואולי אף לקבוע מתווה צמיחה: עוד אחוז כל שנה, עד לרף חדש של 10%. הבעיה היא שהמדינה שותקת, והעובדה שהמספנות מסוגלות לפרוק אוניות מהר ולהוזיל את היבוא נשארת נחלתם של יודעי ח"ן.
