חלוקה צודקת של הפירורים

מדובר בהמשכה של מגמה שהתחילה לפני כמה שנים, שבמסגרתה מתקנת המדינה את המצב המעוות שבו מועצות אזוריות מעוטות תושבים אך מרובות שטחים נהנות מאזורי תעשייה ומסחר מניבי ארנונה גבוהה הנבנים בשטחים אלה, בעוד שלצדן רשויות עירוניות מרובות תושבים אך נעדרות שטחים מניבי ארנונה מתקשות להעניק שירותים בסיסיים לתושביהן.

העובדה שההחלטות מיטיבות עם כמה מהיישובים העניים בישראל הופכת אותן לצודקות אף יותר.

ובכל זאת, כשבוחנים את תמונת חלוקת העושר המוניציפלי בכללותה - ברור כי התיקונים שנעשים כעת הם שוליים למדי. גורם אי־השוויון המרכזי היה ונותר המרכיב הגיאוגרפי, כלומר יישובי המרכז מול יישובי הפריפריה, ובנקודה הזו ממשיכה המדינה לשתוק.

זכרון יעקב צילום: נמרוד גליקמן

כאשר משרד הפנים לוקח מהמועצה האזורית משגב לטובת כרמיאל ומג'ד אל־כרום, הוא מגדיל שוויון בין אלה שיש להם מעט, ואלה שאין להם בכלל. אבל הכנסות הארנונה של אזור התעשייה בר־לב כולו אינן מגיעות להכנסות שמניב מגדל משרדים אחד בתל אביב, רמת גן או פתח תקווה. לשלוש הערים יש עשרות כאלה.

היתרון שממנו נהנים יישובי המרכז בהכנסות מארנונה הוא מצב קבוע שלא צפוי להשתנות. יכולת משיכת העסקים של יישובים בגליל העליון אינה מתקרבת לזו של רשויות בגוש דן, ללא כל קשר לטיב הניהול בהם. לכן הותרת אופן מימון היישובים המוניציפלי כפי שהוא כיום - עם 50 רשויות עשירות או מאוזנות, לעומת 200 גרעוניות הנסמכות על שולחן הממשלה - היא עוול מתמשך.

לכן, אם השר דרעי מעוניין בביצועה של רפורמה אמיתית שתיטיב עם הפריפריה, שם מרוכזת מרבית האוכלוסייה שאותה הוא מתיימר לייצג, עליו לגבש רפורמה מקיפה יותר לחלוקת הכנסות.

אין צורך בצעדים קיצוניים. קביעה כי 5% עד 10% מכלל הארנונה העסקית של הרשויות הרווחיות יועברו לחלוקה מחדש בהתאם לקריטריונים סוציו־אקונומיים, למשל, עשויה להיות התחלה טובה.