דווקא על זה הוא הולך לכלא?

השיטה של נוחי דנקנר היתה ידועה מהרגע הראשון, ורבים מחאו לה כפיים: נטילת הלוואות עתק שבאו על רקע של קשרים ענפים שלו במערכת הבנקאית, רכישה ממונפת של מונופולים צרכניים גדולים בישראל, העלאת מחירים לצרכן, ושאיבת דיבידנדים גבוהים שנועדו להחזיר את ההלוואות ולהעשיר את הקופה האישית של עץ הניהול של תאגיד אי.די.בי.

זוהי מערכת שרצה על דלק אחד: הארנק של הציבור. סלקום – כולנו זוכרים את התעריף החודשי, שופרסל – זה נגמר במחאה של מיליון איש, מלט נשר - תרומה יפה לעליית מחירי הדיור, נייר חדרה - המפעל הגדול היחיד בישראל, כלל ביטוח - שחקן-על בשוק עם מעט מאוד תחרות.

וכל זה חוקי. אין בכך שום עבירה על חוקי התחרות, שום עבירה של מניפולציה כלכלית, שום עבירה נגד הציבור. ולא היה כמעט שום כלי רגולטורי שנועד להגביל את השיטה. נוחי דנקנר התעשר בגלל כישרון עסקי, זה ברור. אבל בעיקר בגלל מערכת חוקים רופסת שהתירה לו לשאוב כסף עודף מהציבור. מי ששילם את המחיר אלה האזרחים, שלקחו הלוואות פרטיות כדי לכסות על ההלוואות של דנקנר – במשכנתאות גדולות יותר ובאשראי צרכני שהרים ראש.

אבל יחד עם ההתערערות הכלכלית של הפירמידה העסקית, הלחץ והחששות הכריעו את דנקנר. בסוף הוא עבר על חוק: הוא שיחק עם המחיר של המניה. אוי-אוי-אוי, זה כבר לא חוקי. מכל הדברים, דווקא זה קו אדום.

כן, אנחנו יודעים – הרצת מניות היא עבירה נגד הציבור, שסוחר במניות. חלקו מחזיק את המניה באופן ישיר, חלקו דרך קרנות נאמנות, וחלקו דרך הפנסיה. זאת רמאות נגד כולנו. נכון, עבירה ציבורית קשה. אבל האמת היא שלעומת העושק העצום והסוחף בשיטה החוקית, הרצת המניות היא רמאות קטנה מאוד נגדנו. זאת אפילו לא תספורת של חוב שדנקנר גייס מאיתנו. זה בסך הכל שינוי של כמה שקלים במחיר המניה לזמן קצר.

נוחי דנקנר בכניסה לביתו צילום: אוראל כהן

עבור 99.5% מאזרחי ישראל, הנזק הכלכלי של הרצת המניות ששלחה את דנקנר לכלא – זעיר מאוד. אם למישהו נגרם נזק כלכלי, אלה הגופים שמשחקים בשוק ההון, החזיקו יותר מניות אי.די.בי. וגזרו עמלות מהפעילות שלהם עבורנו בשוק. אם מישהו נפגע מכך שדנקנר דאג לרכישת מניות אי.די.בי. ב-42 מיליון שקל, זה מספר קטן של מנהלי כספים בשוק ההון, וגם זה נמס לשאר הרווחים שהם גוזרים.

ודווקא על זה המשפט הישראלי לא מוכן לעבור בשתיקה. על זה המערכת הפלילית מזנקת. היא משקיעה שנים של חקירה, הפרקליטות משקיעה שנים בשתי ערכאות, ומערכת הכליאה תיערך לקלוט את דנקנר לשלוש שנים. על הנזק הזניח ביותר שהוא עשה – פגיעה באמון השחקנים המעטים והעשירים של שוק ההון – הוא הולך לכלא. אבל על הפגיעה באמון הציבור במערכת הכלכלית, על מאות השקלים העודפים שהמערכת שלו גבתה מכל בית אב בישראל במשך שנים, על הנזק הכואב, הרחב והממשי – זה סבבה.

הדבר הרשמי היחיד שהציבור הצליח להעמיד נגד המערכת החוקית הזאת היא ועדה עלובה בכנסת, "ועדת חקירה להתנהלות המערכת הפיננסית בהסדרי אשראי ללווים עסקיים גדולים", שלא הצליחה לגבש הסכמה אפילו על סידור הכיסאות באולם ויש סיכוי טוב שלא תחקור איש. זה השוט הרשמי האישי היחיד שהציבור הצליח להעמיד מול השיטה.

השוט השני הוא ציבורי – המחאה החברתית, שהדיה ניכרים עד היום. רבים חושבים שהיא נכשלה, אך האופציה שהציבור יקום ויגיד שנמאס לו מהדהדת בראשם של כל נוטלי המינופים, כל מעניקי המנופים, מנהלי הגופים הקמעונאיים, הפוליטיקאים והשרים.

אבל כל בעלי הכוח האלה לא משנים את החוקים הרשמיים. הם רק נזהרים בהתנהלות. את החוקים הרשמיים הם מותירים על כנם – כך שיעניקו הגנה עצומה לשחקני הכסף ובעלי הכוח, והגנה מועטה לציבור הרחב. שלוש שנים לדנקנר על הרצת מניה, אפס ימים על עושק של שנים.