תיק 3000: לא היה כלום, אבל אולי עוד יהיה

הניסיון להכניס שוב את ראש הממשלה בנימין נתניהו לצוללת נשען על שתי התפתחויות, שחושפות אותו (שוב) כמי שלא ממש נאמן לאמת. הראשונה התגלתה בוועדת ההיתרים: השותפות העסקית עם בן הדוד נתן מיליקובסקי. בניגוד לטענת נתניהו בעבר, הוא רכש את מניותיו בחברת סידריפט, ספקית של טיסנקרופ, כשכיהן כיו"ר האופוזיציה ב־2007 ומכר אותן כראש ממשלה בשנת 2010. גם אחר כך המשיך לגלות להיטות ימית לטובת טיסנקרופ, כשמיליקובסקי מתחזק, וגם נחלש, בעסקיו מולה.

ההתפתחות השנייה קשורה לעדותו של עמוס גלעד, לשעבר ראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון, שהעיד כי נתניהו אישר לגרמניה למכור צוללות למצרים, בניגוד להכחשתו בעבר שלפיה אישורו כלל לא התבקש.

עד כה, הנחת העבודה של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בתיק הצוללות היתה שיש כאן שחיתות, אבל היא מוגבלת למגרש העסקי שעליו משחקים מיקי גנור, אליעזר (צ'ייני) מרום, מודי זנדברג, אבריאל בר יוסף ושאר החבר'ה הטובים. כלומר, היועץ סבר שהשחיתות הזו לא יורדת לשורש הביטחוני והמדיני של העסקה. בפרקליטות התעקשו שהחלטה זו נגזרה לחלוטין מהראיות שמנקות את נתניהו, ולא נבעה משיקול מדיני־ביטחוני כמו האיום של הגרמנים לבטל את העסקה אם השחיתות תשתדרג ותזלוג לדרג המדיני.

האם תשתנה כעת עמדה זו? בפרקליטות הודיעו שהעניין בבדיקה. בכל זאת, איש ציבור קונה, מוכר, מרוויח מיליונים. עם או בלי קשר לצוללות, סיפור יש כאן. ויש גם שני בני דודים - דוד שמרון ומיליקובסקי - שכבר זוהו בפריסקופ.

מיקי גנור, אתמול בהארכת מעצרו. "תשלומים על שירותים מקצועיים" צילום: מוטי קמחי

ובכל זאת, דבר טוב יצא מהסיפור. דוברי הליכוד משבחים את המשטרה והפרקליטות שסרקו במסרקות ברזל את הראיות, לפני שניקו את נתניהו. וזה דורש הבהרה: האם מנדלבליט, אותו הצדיק שחילץ את נתניהו מהצוללות, הוא אותו מנדלבליט הרשע שרודף אותו בתיקים האחרים. ובכן, בשני המקרים זה אותו מנדלבליט שמעדיף ללכת על הצד הזהיר והבטוח, ולחטוף באבי אביו מכל מי שהתוצאה לא מניחה את דעתו.

ההבדל הוא במניעים. למה קצב נסוג אנחנו יודעים. הוא הימר על כך שהפרקליטות, לאחר שהכפישה בבג"ץ את אמינות המתלוננות (כדי להגן על הסדר הטיעון איתו), לא תלך עם אותן מתלוננות למשפט. מניעיו של גנור לא ממש ברורים. הנה כמה אפשרויות. האחת שמקורביו שוללים - רצון לשפר את תנאי העסקה, משום שלא קיבל את מה שקיבלו ניר חפץ ושלמה פילבר שיצאו כמעט ללא שריטה. אלא שההבדלים ברורים. גנור היה מחולל השחיתות והם היו "רק" שליחיו־לדבר־ עבירה של ראש הממשלה.

גם האפשרות ללחצים חיצוניים נשללת. אין כאן עוני חבש חדש. מה שנשאר אלה הלחצים הפנימיים. גנור לא יכול לשאת את אות הקין של השוחד. וכפי שמסביר אחד מהסניגורים בפרשה: "עדיף להיות ישר ועני מאשר בוגד, נוכל ועני". נקיפות מצפון, בשילוב ההכרה שהפרידה תהיה לא רק מהחירות אלא גם מהכסף שנצבר בקומבינות ויתאדה אל מול החילוטים והקנסות.

גנור נסוג עכשיו לגרסה חדשה: לא נתתי כספי שוחד אלא תשלומים עבור שירותים מקצועיים. ולמה טענתי שוחד בהתחלה? "בגלל הלחצים האדירים שהופעלו עלי על ידי המשטרה". לגבי הטענה הראשונה – שוחד יצא מזמן מהאופנה. עכשיו זה "הלוואה" (שלא הוחזרה), או "תשלום עבור שירותים".

הטענה השנייה – הלחצים האדירים שמפעילה המשטרה – מעבירה את השיח ללגיטימיות של ההסתמכות על עדי מדינה. חוזק התיק כחוזק עד המדינה. תיק 4000 היה חזק הרבה יותר אילו היו מצליחים לשכנע, או לשבור, את שאול אלוביץ' לכהן כעד מדינה ולא רק את חפץ ופילבר.

הפרקליטות ממעיטה במשקלם של עדי המדינה וטוענת שהם נקלטים רק כשעדותם נתמכת בראיות חיצוניות. בתי המשפט נוטים בעניין זה ללכת עם המדינה, כפי שהוכח בפרשות הולילנד (שמואל דכנר) ונוחי דנקנר (עדי שלג). אגב, הדיון בעדי המדינה משתלב בדיון שמתנהל בימים האלה לגבי המדובבים, בהובלת הסניגוריה הציבורית. מדובבים, כמו עדי מדינה, יכולים לתפור תיקים ולהפליל חפים מפשע. לכן נחוצה הסדרה אחידה ומקיפה להסתמכות על שתי קבוצות אלה שמתוגמלות היטב בחסינויות ובטובות הנאה, שעלולות לזהם את איכות הסחורה ודרכי השגתה.