והבנקים מה?

קשה להתווכח עם המסקנות הנחרצות של ועדת כבל לבחינת האשראי ללווים גדולים בכל הנוגע לכשלים של בנק ישראל בפיקוח על הבנקים. הוועדה צודקת כשהיא קוראת לחזק את סמכויות האכיפה של בנק ישראל. היא צודקת כשהיא מבקשת לצמצם את השימוש באכיפה לא־פורמלית, שמזמינה עיגולי פינות במחשכים. עצם הקריאה שלה לחייב שקיפות במדיניות האכיפה ובאכיפה עצמה מבורך, בוודאי בעידן של שקיפות רגולטורית גוברת.

אפשר גם למצוא בסיס לטענת הוועדה שהפיקוח על הבנקים "שבוי" בידי הבנקים שעליהם הוא אמור לפקח, ולכן לא עשה שימוש מספק בסמכויות הענישה שבידו. בהחלט ראוי היה לצמצם את ה"דיאלוג" עם הבנקים ואת ההסדרים הפנימיים, לנופף יותר בפומבי בשוט הגדול מאוד שנמסר לבנק ישראל - ולפעמים, רחמנא ליצלן, גם ממש להצליף בו.

שכחו אותי בכנסת

הבעיה בדו"ח הוועדה טמונה דווקא במה שחסר בו: ביקורת נוקבת על הבנקים עצמם. מילים נחרצות על דרך ההתנהלות הרופסת שלהם מול טייקונים חומדי אשראי; על חדלונם בזמנים שבהם ברור שהאשראי הנדיב כבר לא יוחזר; על חדוות התספורות שלהם; ועל הפרות החוק שאנשיהם היו שותפים להן.

מימין: אריק פינטו מנכ"ל בנק הפועלים, אלדד פרשר מנכ"ל מזרחי טפחות ורקפת רוסק עמינח מנכ"לית בנק לאומי צילומים: אוראל כהן, אבשלום שושני

ועדת החקירה הפרלמנטרית הוקמה כדי לבחון את "התנהלות הגופים הפיננסיים במתן אשראי ללווים עסקיים גדולים", אבל מי שיקרא את הדו"ח שהוציאה הוועדה תחת ידיה יגלה שאת מרב המאמץ היא הקדישה לבחינת התנהלות המפקחים על אותם גופים. הבנקים עצמם זוכים לביקורת מעודנת, רחוקה מאוד בעוצמתה מזו שזכה לה בנק ישראל.

ובמורא קטן

קשה להשתחרר מהרושם שהוועדה מתייחסת אל הבנקים - הגופים החזקים במשק - כאל ילד סורר שאינו אחראי למעשיו. הבנקים לשיטתה הם שור מועד, גוף שנזקיו הצפויים הם עובדה מוגמרת וידועה מראש. מכיוון שאין אפשרות ללמד שור מועד להפסיק לנגוח, כל שנותר הוא להגביר את האכיפה, כדי לצמצם את הפגיעה בציבור.

בהחלט ייתכן שהמפקחים על הבנקים לא היו נוקשים מספיק. אבל מי שהעמידו אשראי נדיב שלא יוחזר לנוחי דנקנר, או השקיעו באג"ח מגובות משכנתאות עלובות, היו מנכ"לי הפועלים צבי זיו וציון קינן והקופה של הבנק. מי שניהלו מנגנון הונאה חוצה יבשות להעלמת מס היו כפופיהם של מנכ"לית לאומי גליה מאור והיו"ר איתן רף, והם עלו לבנק 1.7 מיליארד שקל.

ההתנהלות הזו אינה גזירת שמים. היא רצופה קלקולים, קומבינות, קריצות והעלמות עין שקל מאוד לשים עליהם את האצבע. בוודאי היום, כשהעובדות גלויות וכמה מגיבורי פרשות האשראים בשנים האחרונות הידרדרו עד פשיטות רגל, קריסות, חקירות וכתבי אישום. היאחזות הוועדה בסירוב של הבנקים לספק מידע כתירוץ לכך שנמנעה מלחקור אותם לעומק או להסיק מסקנות נחרצות, היא כמעט מביכה.

פלא גדול הוא שאחרי שכל הכוכבים הסתדרו בשמים במערך נדיר שאפשר הקמת ועדה לבחינת האשראי בבנקים, בחרה הוועדה להביט בעיקר מעליהם. זו החמצה משוועת של הזדמנות לקרוא את מנהלי הגופים הללו לסדר ולהטיל עליהם מעט מורא. אותו מורא שהוועדה כל כך מבקשת שבנק ישראל יטיל מעתה.