מערכת המשפט על הכוונת

שאלת שר המשפטים הבא היא אחד ממוקדי המשא ומתן הקואליציוני. הלקח מכהונתה של איילת שקד לא ממש ברור. מצד אחד היא מינפה את עצמה לפופולריות עצומה עד כדי מועמדות לראשות ממשלה. מצד שני היא לא עברה את אחוז החסימה ונותרה מחוץ לכנסת. מצד שלישי ניתן לומר שההצלחה היא שלה, ואילו הכישלון רשום על שמו של נפתלי בנט.

השמות הבולטים כרגע הם יריב לוין ואולי בצלאל סמוטריץ', וישנן אופציות מתונות יותר כגלעד ארדן. תלוי בגודל החרב שירצה ראש הממשלה להניף על מערכת המשפט. מבחינה זו לוין הוא דרגת ביניים, הוא גם מתעב את המערכת ושואף לפרקה, אבל הוא גם ניתן לשליטת נתניהו.

מהו כוחו האמיתי של שר המשפטים מול מערכת המשפט? נדמה שמכל שרי הממשלה סמכויות שר המשפטים הן החלשות ביותר בהשפעתן על תחומי הפעילות. ההחלטות המקצועיות הן בידי היועץ המשפטי, פרקליט המדינה ושורת רגולטורים עצמאיים. השיפוט מצוי בטריטוריה עצמאית ונפרדת של בתי המשפט. כוחו של השר מצטמצם לשני תחומים עיקריים: חקיקה ומינויים. וגם אלה אינם בלעדיים. חקיקה מותנית בהסכמה קואליציונית, ואילו מינויים נחלקים למספר זירות. מינוי שופטים מותנה בגיבוש רוב בוועדה לבחירת שופטים (כמו הברית שקד־נוה). מינויי מפתח במשרד המשפטים הם כפופי ועדות איתור ומכרזים. במינוי יועץ משפטי לממשלה כוחה של הממשלה מכריע, אבל בבחירת פרקליט המדינה, שיחליף את שי ניצן לקראת דצמבר, כוחו של היועץ שעומד בראש ועדת האיתור הוא המכריע.

אחרי השיא באה ירידה

יחסי הממשלה והמשפט ראויים לסקירה היסטורית קצרה. אהרן ברק, כיועץ משפטי, שופט ונשיא בית המשפט העליון בנה במשך 30 שנה את עוצמת המערכת לשיא באמצעות רפורמה הדרגתית ומינויים פרסונליים. הרפורמה מכונסת בשמות הקוד המוכרים: אקטיביזם, הכל שפיט, זכות העמידה, שיקול דעת שיפוטי, המהפכה החוקתית, הפרשנות התכליתית, סבירות, מידתיות, אמון הציבור. זהו תמציתו של ארגז הכלים באמצעותו הרחיב המשפט את מוטת מעורבותו והשפעתו. במקביל מונו לעליון שופטים שישמרו על הדרך, והתהדקה הסינרגיה עם משרד המשפטים, שבכיריו מונו בהמשך לעליון, כדי ליישר קו נורמטיבי ופרסונלי. יוקרתו ומעמדו של ברק, בגיבוי המערכת הפוליטית והתקשורת, ביצרו לשיא את כוחו של המשפט.

תוצאות מהפכת הנגד

התעצמות זו שנויה במחלוקת. מצד אחד יש לברך על תרומתו ועמידתו של המשפט אל מול השלטון בשתי חזיתות מאבק עיקריות – זכויות אדם וטוהר המידות. מצד שני יש לבקר מעורבות יתר בתחומים שלטוניים מובהקים כמו ביטול מתווה הגז או ביטול בתי הכלא הפרטיים. מצד אחד יש לברך על קיומו של שירות משפטי־ציבורי חזק ועצמאי, ויש לבקר במקום שנדמה שכוח זה נוצל לרעה. למשל בתיאוריית הקונספירציה שגלומה באמירה הדרמטית של היועץ המשפטי מני מזוז, שייחסה לפרקליטת המדינה היוצאת עדנה ארבל את "סימון המטרות", אכיפה פלילית שנועדה להרתיע אישים שאתגרו את מערכת המשפט כמו דרור חוטר־ישי, יעקב נאמן, חיים רמון ואפילו ראובן ריבלין.  

גלעד ארדן, יריב לוין ובצלאל סמוטריץ' צילומים: נמרוד גליקמן, ברוך גרינברג, חורחה נובומינסקי

את מהפכת הנגד, נגד מהפכת ברק, השיק שר המשפטים דניאל פרידמן לאחר פרישת ברק. פרידמן זעם על הנשיאה הנכנסת דורית ביניש, שסירבה למנות לעליון את נילי כהן, והשתלח ביועץ מזוז ובפרקליטות על מחדליהם בפרשת האזנות הסתר לחיים רמון. כשר משפטים קיבל פרידמן הזדמנות מעשית לפרוק את זעמו על שניים אלה.

וזאת כאשר לראשונה היה לנו שר משפטים שמעמדו האקדמי והמקצועי לא נופל ממעמדם של המקצוענים – הנשיאה והיועץ. כעשרה שרי משפטים כיהנו לצד אהרן ברק, ואיש מהם לא היה מסוגל לאתגר אותו מקצועית. פרידמן היה מסוגל. הוא ידע להעביר יוזמות וחוקים למורת רוחה של ביניש. כך ביטל את המינויים בפועל לעליון, הגביל קדנציות של נשיאי בתי המשפט, והקים את בית המשפט המחוזי־מרכז. אבל בדברים הגדולים כשל פרידמן בגלל המחסומים הפוליטיים, ובגלל כוחה של המערכת: הוא כשל בהעברת פסקת ההתגברות, בפיצול תפקיד היועץ המשפטי, בהקמת ועדת חקירה ממשלתית למחדלי פרשת רמון. פרידמן התניע את הקמת גוף הביקורת על הפרקליטות, שקם בימי ממשיכו יעקב נאמן, אך סורס בידי שקד, כשהפרקליטות הצליחה להפיל את הנציבות העוצמתית שהקימה הילה גרסטל ולהמירה בגוף חלש יותר.

פרידמן הנחיל לממשיכיו, ובמיוחד לאיילת שקד, את הכיוון, את הרוח ובעיקר את הלגיטימציה הרעיונית לפגוע במערכת המשפט בגלל טענת הפגיעה במשילות של הכנסת והממשלה. הניסיון להציג את המשפט כפוגע במשילות רחוק מלהיות מדויק, למרות החלטות ופסקי דין שנויים במחלוקת בתחום זה. במבט היסטורי כולל, החיובי עולה על השלילי, ומערכת המשפט הישראלית היא מהמפוארות בעולם, אבל יש לה בעיה ארגונית־מוסדית מוכרת: זעקות שבר על קץ שלטון החוק אל מול כל ניסיון של ביקורת ותיקון. וכך, בהדרגה, חרב התיקונים הלגיטימיים הוחזרה לנדנה, ונשלפה תחתיה חרב ההרס והחורבן.

במקביל איבד המשפט את שכפ"ציו הפוליטיים, במיוחד במפלגת השלטון הליכוד. מהכבוד הרב שהרעיף עליו מנחם בגין לא נותר זכר, וכך גם מפוליטיקאים כדן מרידור מנחם ובני בגין. בממשלה הקודמת שוכנע משה כחלון ליטול על עצמו את תפקיד מגן המשפט, אבל המשימה התבררה ככפויית טובה ולתחושתו הוא אף נענש עליה בקלפי.

היעדר בלמים

שר המשפטים שייכנס פטור מעולם של בלמים מהסוג הזה. להפך, הקואליציה המתרקמת, על שלל חשודיה ונאשמיה, תעודד פגיעה במערכת. לכן יוכל שר המשפטים הנכנס להקדיש את מיטבו לשתי המשימות המשולבות זו בזו - המשך הכפפת המשפט לשלטון וסיוע במילוט נתניהו מאימת הדין. שלל האופציות והתרחישים כבר מונח על השולחן – חוק חסינות, פסקת התגברות, חוק צרפתי, ביטול זכות העמידה, ביטול עילת הסבירות, ביטול בלעדיות ייצוג שר הממשלה בידי היועץ המשפטי, חוק היועמ"שים שיאפשר לשרים לבחור את יועציהם המשפטים, שכבר עבר קריאה ראשונה. ולא תהיה כל הגבלה על שינוי חוקי יסוד, ובחזית המינויים יימשך הלחץ למינוי שופטים שמרנים, למינוי פרקליט מדינה "ידידותי" יותר בדצמבר, לחיסול בכירים "חתרניים" במשרד המשפטים כדינה זילבר.

מחשבה מצמררת

ומעל כל אלה מרחפת השאלה אם בכוחו של שר המשפטים לשנות לחלוטין את צביונה של מערבת המשפט, כך שיחוסלו הבלמים והאיזונים שהיא מציבה בפני הממשלה. בשיטת המשטר הישראלית, הממשלה ממילא כבר מבטלת את הכנסת, ואם תבטל גם את המשפט, ישראל לא תהיה יותר דמוקרטיה. מצמרר לחשוב ששותפי הקואליציה המתרקמת די אדישים לסכנה זו ואולי אף נלהבים לקראתה. החרדים, איחוד הימין וליברמן מעולם לא היו דמוקרטים מסורים בנשמתם. ועכשיו כשהם תחת כנפיה של ממשלה בראשות הליכוד, שממוקד בחילוץ נתניהו מאימת הדין (ודרעי, וליצמן), מערכת המשפט היא יעד מרכזי לפגיעה, יעד שמעולם לא היה חשוף ונטול הגנה כמו היום.