הניצחון האמיתי על כיל: הסדרת התמלוגים עד 2030

סאגת תמלוגי העבר שתשלם כיל למדינה על שימוש במשאבי טבע לאומיים הגיעה אתמול לקיצה, עם פרסום הודעה שלפיה בתחילת השבוע קיבלו הבוררים את הסיכום בין הצדדים, שלפיו כיל תעביר לקופת המדינה תשלום נוסף בהיקף של 70 מיליון שקל על השנים 2000–2017. התוספת הכוללת של התמלוגים שתשולם בעקבות הבוררות תעמוד על 1.2 מיליארד שקל (כ־300 מיליון דולר, כולל ריבית והצמדה), כאשר סכום התמלוגים הכולל שישולם על השנים הללו יסתכם ב־1.3 מיליארד דולר.

הקרב על מוצרי ההמשך

כשמסתכלים על קרב כיפוף הידיים האינסופי בין הצדדים, ועל התוצאה, אין מנוס מקביעה כי מדינת ישראל (ואזרחיה) הם המנצחים. שורש המחלוקת שהוביל את החשב הכללי לשעבר ירון זליכה בראשית שנות האלפיים לקרוא תיגר על גובה התמלוגים ששילמה כיל למדינה היה שאלת התשלום עם מוצרי ההמשך – כלומר המוצרים שיצרה כיל מאותם משאבי טבע לאומיים, דוגמת אשלג וברום, שזיכיונה מאפשר לה לכרות. לפני חמש שנים בדיוק, במאי 2014, ארבע שנים לאחר תחילת הליך הבוררות, קיבלו הבוררים החלטה מכרעת שלפיה כיל תידרש לשלם תמלוגים (של כ־5%) גם על מוצרי ההמשך. זאת בעוד שכיל, מצידה, ניסתה להיצמד לשטר הזיכיון שנופק לה בשנת 1961, וביקשה לשלם תמלוגים רק על הכימיקלים שיוצאים מהמפעל בים המלח.

מימין עידן עופר והחשכ"ל רוני חזקיהו צילום: Simon Dawson, עמית שעל

מדינת ישראל, מצידה, טענה כי אין הבדל בין המפעל הזה לבין יתר מפעלי הקונצרן וכי חובה לשלם תמלוגים על מה שהם מייצרים, כולל מוצרי ההמשך, ולכן על החברה לשלם תמלוגים על כל ההכנסות שלה שמקורן בים המלח (בקיזוז הוצאות שונות, למשל על כימיקלים שמתווספים לתרכובות מבוססות אשלג או ברום). כעת, עם תום הליך הבוררות, ניתן לקבוע כי מדינת ישראל קיבלה את מלוא סכום התוספת שתבעה – הסכום המקורי עמד על 265 מיליון דולר, ובסופו של דבר קיבלה המדינה 300 מיליון דולר, כולל ריבית והצמדה של כ־200 מיליון שקל (שכן התביעה התייחסה גם לשנים קודמות, החל משנת 2000).

לדברי פרופ' אשר בלס, שכתב עבור האוצר חוות דעת בנושא התמלוגים הנקודה המשמעותית בסיפור היא דווקא התמלוגים העתידיים שישולמו לפי נוסחה שנקבעה מראש ומוסכמת על שני הצדדים: "המדינה וכיל הגיעו ביחד לנוסחאות שמקלות על שני הצדדים – מפחיתות נטל בירוקרטי ומטיבות עם המדינה. הגיעו לנוסחאות שמגינות על אינטרסים של המדינה, מפחיתות את חוסר הוודאות".

לדבריו, "אם בכל תרכובת צריך לבדוק מה נקנה, ובאיזה מחיר, זה יכול להיות בעייתי מאוד. המדינה וכיל הגיעו לנוסחה, אנחנו נניח, בהתאם לכל קבוצת מוצרים, נוסחה פשטנית שהגונה לשני הצדדים ומייתרת את הדיון התמידי. במקום שהחברה והמדינה יבדקו אינסוף חשבוניות ישנה נוסחה קבועה לגבי כל תרכובת בנפרד. כאשר נשארו כמה הוצאות קטנות, וקלות לבדיקה".

גם לדברי עורכי הדין שייצגו את המדינה, ד"ר גיל אוריון ועודד רביבו ממשרד פישר בכר, "הרווח הגדול של המדינה הוא בקביעת העקרונות לעתיד לבוא ולכן המדינה עמדה על כך שיינתן פסק בורר. עם הקרנות למערכות יחסים של המדינה עם זכיינים". הם הוסיפו כי "המדינה השקיעה מאמץ גדול בבוררות הזו משום שהיא סברה שכספים בסכום גבוה מאוד, שהם כספי ציבור, ממשאב לאומי, לא משולמים למדינה, ובאופן חריג היא פעלה בהליך הזה באופן מאוד נחוש ועמדה על כך שיינתן פסק, כי הוא עקרוני. המשמעות הגדולה שלו היא לא המיליארד ומשהו שקל, אלא שהוא נכון עד 2030, הכספים הגדולים ישולמו מ־2015 עד 2030 שכן ההיקפים גדלים כל הזמן. אנחנו שמחים שהמאמץ הגדול נשא פרי בסופו של דבר. חלקה של המדינה במשאב הטבע שלה גדל".

אחת הנקודות שמעיבות על שמחת הניצחון אתמול היא העובדה שלפחות בינתיים במשרד האוצר מסרבים לחשוף את פרטי הסיכום שבין הצדדים בנוגע לנוסחאות העתידיות ולא מאפשרים ביקורת של הציבור על כך. וכאשר כל הצדדים ממהרים להדגיש כי המנצח הוא משרד האוצר החשש לגבי הנוסחאות לא יכול שלא לכרסם בהצלחה. בכל מקרה, בלס סבור כי המהלך לא יישאר בהכרח רק בתחומי ים המלח. "זה חשוב גם באוצרות טבע אחרים, כמו גז או דברים איזוטריים יותר כמו חול או פוספטים. אוצרות ים המלח הם לא האוצרות היחידים שקיימים למדינה".

מימין מנכ"ל כיל לשעבר ניר גלעד והחשכ"לית לשעבר מיכל עבאדי בויאנג'ו צילום: עומר מסינגר

"מעולם לא בוצעה ביקורת"

תהליך הבוררות החל לאחר שהחשב הכללי לשעבר ירון זליכה הבין שישנה בעיה עם התמלוגים שכיל משלמת.

זליכה אמר ל"כלכליסט" כי זיהוי הפער בתמלוגי כיל לא הגיע במקרה. לדבריו, "במסגרת סריקת עומק של כלל נכסי המדינה ומצבם שביצעתי עם אנשיי בשנים 2004-5 התברר לנו כי מעולם לא בוצעה ביקורת על התמלוגים בים המלח. לאור אינדיקציות שונות החלטתי לשלוח ביקורת חקירתית אשר ממצאיה היו חמורים. לאחר שהם סירבו לפרוע את הפער שאותר כמו גם לתקן מכאן והלאה החלטתי להעביר ההתנהלות למישור המשפטי". 

מי שהחל בתהליך הבוררות בפועל (בהתאם לשטר הזיכיון של החברה שמחייב אותה ואת המדינה לפתור מחלוקות בבוררות) היה כבר החשכ"ל שוקי אורן ששכר את עורכי הדין החיצוניים ממשרד פישר בכר. בזמנו מונו הבוררים רם כספי מצד כיל ואלכס הרטמן מצד המדינה, ואלו בחרו בשופטת טובה שטרסברג כהן שתעמוד בראש ההרכב.

מי שניהלה את עיקר הקרב העיקש מול כיל והקצתה לכך משאבים ואנרגיה היתה החשכ"לית לשעבר מיכל עבאדי בויאנג'ו, ומי שנשאר לנקות את הקצוות האחרונים ולסיים את הסכסוך גם לשנים קדימה היה החשכ"ל הנוכחי רוני חזקיהו. לא במקרה נדרשו ארבעה חשבים כלליים כדי להילחם בכיל. בעוד שהיום היא מנסה לייצר תדמית של חברה המשתפת פעולה, בשנים האחרונות היא נלחמה בכל הכוח נגד האוצר. לאורך השנים, גם לאחר ההחלטה המשמעותית מאמצע 2014, נלחמה כיל שוב ושוב, אם נגד הוצאות הריבית וההצמדה, ואם בהמשך סביב השאלה כיצד יש ליישם את פסק הבוררות מ־2014.

המאבק בין כיל למדינה אמנם החל סביב הבוררות אך זלג גם להמלצות ששינסקי 2 בנוגע למיסוי החברה, אז איים היו"ר לשעבר ומי שכיהן בעבר כחשכ"ל, ניר גלעד, כי אם החוק יאושר החברה תהפוך הפסדית ותצא מישראל – מה שלא קרה כמובן.

לפתע הנימה הפכה פייסנית

ברקע כל זה נמצאת הסוגיה החשובה מכל – תום זיכיון ים המלח בשנת 2030. בשנה האחרונה, מאז החליף רביב צולר את גלעד, כיל מנסה לשדר לממשלה מסר אחר, פייסני יותר.

החברה, שלא לקחה בחשבון את האפשרות שזכיונה לא יוארך באופן אוטומטי בעוד עשור, הבינה שהגישה הלעומתית והלוחמנית שלה לא משרתת אותה, הן במסדרונות האוצר והן בדעת הקהל בארץ, זו שדרוכה היום יותר מבעבר בכל הנוגע לחלוקת משאבי הטבע השייכים לה.