לצמצם את זמן הסחיטה שלפני הרכבת הממשלה

אחת המסקנות העיקריות מסערת הבחירות החוזרות, היא שיש לצמצם את פרק הזמן שמעניק נשיא המדינה למועמד להרכבת ממשלה לבצע את משימתו.

הימים שחלפו מאז הבחירות לכנסת ה־21 שנערכו ב־9 באפריל 2019, הן תקופה ארוכה מדי של אי־ודאות, שמנוצלת על ידי השותפות העתידיות לצורכי מיקח וממכר וסחיטה פוליטית ותקציבית גבוהה.

נתניהו וליברמן צילום: איי אף פי

כיום, ניתנת למועמד שקיבל מהנשיא את המנדט להרכבת הממשלה תקופה ראשונית של 28 ימים, ולאחר מכן, מועמד יכול לבקש תקופה נוספת של 14 ימים. בתום התקופה הזו של 42 ימים לא חתם הליכוד על אף הסכם קואליציוני עם אף אחת מהשותפות הפוטנציאליות שעימה נוהל משא ומתן: יהדות התורה, ש"ס, איחוד מפלגות הימין, ישראל ביתנו, וכולנו. ברגע האחרון חתם הליכוד על הסכם קווי היסוד של הממשלה. בכולנו התנו את חתימתם בחתימתו של אביגדור ליברמן וישראל ביתנו.

כל השותפות חיכו לרגע האחרון והעלו דרישות תקציביות של למעלה מ־20 מיליארד שקל לקופת המדינה. זאת לצד תביעות אחרות לקבלת תיקים מיניסטריאליים, הקמת משרדים ויחידות כמו רשות מיוחדת להסדרת ההתיישבות, ואף תביעות להנהגת חוק חסינות לראש הממשלה, תביעות בענייני דת ומדינה, הגבלת בית המשפט העליון ומוסד מבקר המדינה, ועוד ועוד.

אף אחד מראשי המפלגות לא רצה להיות הראשון שחותם על הסכם קואליציוני, מחשש שאחרים יקבלו יותר. כך בוזבזו להם 42 ימים. עד שלבסוף זרק ליברמן את מפתחות המו"מ לנתניהו.

21 ימים יספיקו

תקופת הדמדומים והסחיטות של 42 ימים, מאז הטיל הנשיא על בנימין נתניהו להרכיב את הממשלה, לא רק שאינה בריאה אלא היא אף מזיקה למשק הישראלי ולממשלה כולה.

יריב לוין צילום: אלכס קולומויסקי

המשק נמצא במצב של אי־ודאות כי לא ברור אם ואיזה ממשלה תוקם. משרדי הממשלה כמעט שלא מתפקדים, שהרי מדובר בממשלת מעבר שעתידה להתחלף עם הקמתה של ממשלה חדשה. ראשם של השרים נמצא בתיק החדש שיקבלו בממשלה החדשה.

הממשלה היוצאת אינה מקדמת פרויקטים חדשים, לא יוזמת תוכניות חדשות, אסור לה לקבל החלטות שיש להן השפעה ארוכת טווח, ובעצם אפשר לכנותה ממשלה בהקפאה. הממשלה הזו לא נוקטת בצעדים משמעותיים וממתינה להקמתה של הממשלה החדשה.

הנה, בתום חמשת החודשים הראשונים לשנת 2019, אף אחד לא פועל לצמצום הגירעון החריג בתקציב המדינה שהגיע ל־3.6% מהתוצר, וחרג הרבה מהיעד שנקבע: 2.9%. את הגירעון הזה היה צריך לבלום כבר לפני כמה חודשים, אבל לאף אחד לא בוער כי לא ברור האופק הפוליטי.

כתוצאה מכך יש לשנות את החוק ולאפשר למועמד להרכבת הממשלה לעשות כן בתוך 21 ימים ממועד קבלת המנדט.

אם לא יצליח, יוכל הנשיא לתת את המנדט למועמד אחר מבלי לפזר את הכנסת. כי מה שהמועמד הראשון לא הצליח ב־21 ימים הוא לא יצליח גם בהמשך. קיצור התקופה גם עשוי לקצר את תקופת הסחטנות התקציבית של הסיעות.

הסחיטה התקציבית של המפלגות שניהלו מו"מ עם הליכוד גם היא מחייבת צעדים למניעתה. נתניהו קרא לפני שבועיים לשותפים הפוטנציאלים והמועמדים "לרדת מצמרות העצים", בין היתר בקשר לתביעות המיליארדים שהגישו לצוות המו"מ הקואליציוני בראשות יריב לוין, שעמד על כ־20 מיליארד שקל.

מסחטה סקטוריאלית

נכון, דמוקרטיה עולה כסף, והמפלגות שנבחרו לכנסת רוצות ובצדק לממש את האג'נדה הכלכלית חברתית שלהם. אבל הבעיה היא שההסכמים הקואליציוניים בקדנציות האחרונות הפכו למסחטת כספים שרובה סקטוריאלית. כל מפלגה דואגת לציבור בוחריה: החרדים, המתנחלים, העולים, ושאר המגזרים.

מול התופעה הזו המועמד להרכבת הממשלה נאלץ להיכנע ולהקצות מיליארדים לגחמות הפוליטיות. ומי שמשלם את המחיר הוא הציבור כולו. שכן לכל הסכם קואליציוני יש מחיר שגורם מאוחר יותר לאחר הרכבת הממשלה לקיצוץ רוחבי בתקציב או להעלאת מסים, או להגדלת יעד הגירעון בתקציב.

כפי שהכנסת אסרה בשנות ה־90' את חלוקת "הכספים היחודיים" - כך יש לאסור או לפחות לקבוע תקרה נמוכה של מיליארד שקל ל"כספים הקואליציוניים" לכל המפלגות, לפי מפתח הלוקח בחשבון את מספר הח"כים שיש לכל מפלגה. המפלגות צריכות להבין שאין כסף בקופה, וכי ממילא כל כסף שישיגו בהסכם הקואליציוני יקוצץ אחר כך בקיצוץ רוחבי.