רק בישראל: 5 מיליארד שקל מס על חקלאות

"התמיכה שמעניקה ממשלת ישראל לחקלאים, בכמה אופנים המשיכה לגדול גם בשנה החולפת, ובפועל מטילה מס על הצרכנים בכל פעם שבה הם רוכשים תוצרת חקלאית, וזאת למרות המאמצים המתמשכים להציג רפורמות מבניות שמטרתן פתיחת שוק החקלאות לתחרות" - כך כותבים כלכלני ארגון ה־OECD בדו”ח החקלאות השנתי ל־2019. גם השנה משקף הדו”ח תמונת מצב עגומה המסבירה מדוע מחירי המזון בישראל הם מהגבוהים במדינות המערב, מה שמורגש היטב בכיסו של הצרכן הישראלי.

ההתערבות הממשלתית בתחום באה לידי ביטוי בפיקוח על מחירים, בהטלת מגבלות על יבוא (מכסים או היתר לייבא מכסות מצומצמות בלבד), מתן סובסידיה לתשומות (דוגמת מים) ומתן תקציבים ממשלתיים לפיתוח תשתיות חקלאיות. משקל התמיכה לחקלאים, מסך הכנסותיהם, הגיע לרמה של כ־18%, בדומה לממוצע בארגון ה־OECD, אבל כלכלני הארגון מגלים כי אופן הענקת התמיכה בישראל מעלה את המחיר לצרכן בהיקף חריג.

דוכן פירות צילום: צביקה טישלר

לפי הדו"ח, ב־2017 התמיכה הגיעה לשיא של כל הזמנים, והסתכמה בכ־5 מיליארד שקל (1.37 מיליארד דולר), פי 3 לעומת התמיכה שני עשורים קודם (אז היא עמדה על כ־487 מיליון דולר). סכום זה משקלל את המחיר הגבוה לצרכן שנובע מהתמיכות הממשלתיות בשילוב כספי סובסידיות. התקציב הממשלתי הכולל לחקלאות (כולל תקציב משרד החקלאות, השקעות בתשתיות ועוד) נאמד בכ־6.7 מיליארד שקל.

הדו"ח מצביע על פיקוח המחירים כצעד שמעוות את המחיר לצרכן בצורה המשמעותית ביותר, בין היתר בשל העובדה שהוא מפחית את התמריץ להתייעל בייצור החקלאי. השימוש בכלי הזה לא רק שלא הצטמצם אלא אף עלה ב־2018 בכ־11% לעומת 2017.

הדו"ח מדגים היטב כיצד אחוזים ניכרים מהמחירים הגבוהים של התוצרת החקלאית בישראל מקורם בתמיכות הממשלתיות השונות. מדובר במחיר התוצרת בצאתה מהיצרן אל הסיטונאי או הקמעונאי, כלומר עוד לפני שנדרשנו לפערי התיווך. הממצאים מטרידים: 44% ממחירי הבננות מקורם בתמיכות, 30% ממחירי העגבניות, העוף, והחלב. התמיכה במגדלי העופות וברפתנים היא הגדולה במערב ומהווה כ־37% מסך פיקוח המחירים שמנהיגה הממשלה.

מחירים גבוהים ב־16%

כלכלני ה־OECD מסבירים כי תמיכה מהסוג שנעשה בישראל משמרת באופן מלאכותי מחירי שוק מקומיים שהינם גבוהים מהרמות הבינלאומיות: "סוג תמיכה כזה פוגע בצרכנים, בעיקר בעניים, ומגדיל את אי השוויון והפערים גם בין חוות קטנות לגדולות, תוך פגיעה בתחרותיות בענף המזון", נכתב בדו"ח.

הדו"ח מסביר כי כאשר המחירים המקומיים גבוהים מאלה שבשוק העולמי, התמיכה הממשלתית הופכת למעין מס סמוי על הצרכן. אלא שנטל המס הזה לא מתחלק באופן שוויוני: הוא נופל בעיקר על צרכנים עניים לעומת אלה העשירים, שכן חלקן של הוצאות המזון מתוך סל הצריכה הפרטית ומתקציבי משקי הבית נוטה לרדת ככל שההכנסה עולה. יתרה מזו, התמיכה גם פוגעת בתעשיית המזון, מכיוון שרף המחירים לו היא מורגלת בישראל מונע ממנה להיות תחרותית בשווקים הבינלאומיים.

כלכלני הארגון גם מחשבים את היחס בין המחיר של התוצרת החקלאית בפתח החווה (כולל תמיכות) לעומת המחיר של אותה תוצרת בשוק הבינלאומי. לפי הממצאים, החקלאי הישראלי מקבל בממוצע 14% יותר מהמחיר בשוק העולמי. וכאשר התוצרת מגיעה לצרכן הוא כבר משלם עליה 16% יותר, בהשוואה עולמית למוצרים זהים.

העיוותים, כאמור, נגרמים גם כתוצאה מסגירת השוק ליבוא, וגם על כך סופגים מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל ביקורת בדו”ח: "ישראל עדיין מטילה מכסים גבוהים על סחורות כמו בשר, עופות, ביצים, פירות וירקות שניתן להסיר בהדרגה, ואם הכרחי, להחליף אותם זמנית

בתמיכות ישירות. מערכת המכסים של ישראל בתחום החקלאות דורשת פישוט, ויש להימנע ממכסים שאינם נגזרים ישירות מעלות המוצר”.

אף שהדו"ח מטפל בעיקר במערכת היחסים שבין הממשלה לחקלאים ולא בפערי התיווך של הסיטונאים והקמעונאים, כדאי לשים לב לנקודה הבאה: "על ישראל להגביר את מאמציה לצמצם את הנטל הרגולטורי ולשפר את השקיפות והתחרות בשרשרת המזון כולה. התקדמות בתחומים אלה לא רק תפחית עלויות למשק, היא תפחית עלויות לתעשיית המזון ולצרכן הסופי".

הפריון צומח פחות

בדו"ח ניתן לזהות עוד שני ממצאים מטרידים. ראשית, הדו"ח מראה כי עליית הפריון בחקלאות בעשור האחרון נמוכה ביחס לממוצע ב־OECD, בניגוד לעבר שבו ישראל צמחה במדד זה בקצב מהיר בהרבה מהממוצע במערב. שנית, למרות הירידה בכמות החנקן והזרחן שנמצאה באדמה (כתוצאה משימוש בדשנים), ישראל היא בין השיאניות במדד הסביבתי־בריאותי הלא מחמיא הזה: בישראל נצאה ב־2017 פי 4 יותר חנקן מהממוצע ב־OECD, וכמות הזרחן שנמצאה גדולה כמעט פי עשרה.