דעה
שלוש עצות לא מתנשאות לקהילה האתיופית מבת לקהילה רוסית
אם בקהילה האתיופית באמת רוצים להשפיע על סדר היום הכלכלי-חברתי ולדאוג לאינטרסים שלהם, הם צריכים ללכת בשכל - ולא בכוח. כדאי ללמוד ממנהיגי המחאה החברתית של 2011, שעם כל הביקורת כלפיה היא עדיין אחת האפקטיביות שידעה המדינה. וגם ליברמן יכול לתרום להם לא מעט
הפגנות הישראלים יוצאי אתיופיה נחתו אתמול באופן סמלי על הפריימריז בעבודה ואפילו האפילו עליהן. אבל דווקא כדאי למנהיגי הקהילה להסתכל על המתמודדים לראשות מפלגת העבודה, חבוטה ככל שתהיה, ולהסיק מכך מסקנות אופרטיביות.
קראו עוד בכלכליסט:
- מדוע לא תומכים בכירי ההייטק במחאת העדה האתיופית?
- מ"מ המפכ"ל לשוטרים: "לא יינתן מקום לחסימות צירים"
- מחאת יוצאי אתיופיה: המדינה צריכה לעשות הרבה יותר - ומהר
שניים מתוך שלושת המתמודדים בפריימריז היו יוצאי המחאה החברתית. סתיו שפיר ואיציק שמולי צמחו עם המחאה ששטפה את ישראל לפני שמונה שנים. היא לא הייתה אלימה ובהתחלה אפילו נראתה מפוזרת מדי על שלל של נושאים רבים מדי שאין ביניהם מכנה משותף. אבל בדיעבד זו אחת המחאות האפקטיביות שידעה המדינה. היא הולידה לא רק רפורמות אמיתיות ומיידיות כגון "גני טרכטנברג", אלא שהאג'נדה שהיא קבעה עדיין מקודמת בכנסת על ידי הח"כים שצמחו מתוכה.
וזה בדיוק מה שצריכים לעשות בקהילה האתיופית - ללכת בשכל, ולא בכוח. המלחמה של הקהילה על סדר היום ברורה, אבל כל עוד שיטת הפעולה תהיה כוח ואלימות, "ההרתעה" תקטן עם הזמן, לאחר כל גל ומה שישאר זה רק הכעס. במדינה דמוקרטית, וישראל היא עדיין כזאת, הנשק החזק ביותר הוא עדיין כוח פוליטי..
אחד ממוקדי ההפגנה, אתמול. ללכת בשכל, לא בכוח צילום: עופר אשטוקר
תהפכו ללשון מאזניים פוליטית. אפשר ללמוד מאביגדור ליברמן, אפשר ללמוד מהמפלגות החרדיות ואפשר ללמוד אפילו מתוכניות ריאליטי כמו הישרדות. הקטן הוא לא בהכרח החלש. לקהילה האתיופית כמעט בלתי אפשרי להקים מפלגה משלה משום שהכוח האלקטורלי שלה קטן מדי. היא תתקשה לעבור את אחוז החסימה, משימה לא פשוטה אפילו הקהילה הרוסית שגדולה כמעט פי 10. אבל לא חייבים להיות גדולים - בימים אלה של ריבוי מפלגות אפשר "להשתלט" על מפלגה חברתית ולקדם באמצעות את האינטרסים המרכזיים. גם שחקן קטן, אבל מתוחכם, יכול להפוך לגורם שכולם מחזרים אחריו.
אל תחכו לאימוץ של מדיניות ממשלתית בעניין הקהילה. היא אולי תסייע בשוליים אבל היא לא תשנה את היחס כלפי הקהילה. אם כבר, היא עשויה להוביל לתוצאה הפוכה של אנטגוניזם שנוצר לעתים קרובות כלפי אוכלוסיות שמקבלות אפליה מתקנת. בישראל אוהבים את העולים החדשים "שקטים ונחמדים", כאלה שלא מפריעים לסדר היום הישן ולא מנסים לערר עליו.
תשקיעו יותר בהשכלה ופחות ברווחה. תקציבי רווחה לא באמת תורמים למוביליות חברתית, רק עבודה קשה בתפקידים שדורשים הכשרה מקצועית והשכלה. נצלו את הצבא שמקבל את כולם בחיבוק ובשמחה. כנראה זהו השלב היחיד בחיי האזרח הישראלי היום בו כולם באמת שווים. אפשר לראות בכך בעיה ולהגיד שכולנו "בשר תותחים", אבל אפשר לראות בכך גם מקפצה והזדמנות. הצבא עדיין נותר כור ההיתוך שלאחריו יוצאים בני כל המגזרים והקהילות בישראל קצת יותר דומים ביניהם. בנקודה החשובה הזאת אסור למדינה וגם לבני הקהילה עצמם לפספס ולתת לכולם לשוב בחזרה לעמדות המוצא שלהם. השכלה, טכנולוגית או אקדמית, מאזנת לאורך הזמן את הפערים, גם הכלכליים, אבל לא פחות חשוב מכך הסוציולוגיים-תרבותיים. גם אם לא כולם יהפכו לחברים, ברגע שישראלים יוצאי אתיופיה יישבו במשרדים ויקטרו כמו כולם על המזגן ועל הפקקים, לא יהיה זמן לגזענות.
