מחדל ההתפלה חושף כשלים במשק המים הישראלי
הרגולטור קיבל במשך שנים דיווחים על חריגות כלורידים במי מתקן ההתפלה שהתגלו לאחרונה - גם מהמתקן וגם ממקורות. הם אף פורסמו אחת לכמה חודשים באתר של משרד הבריאות - מבלי שאיש בדק את הנתונים. אז איך בעצם זה משפיע לרעה על החיים שלנו?
״נוהל דיגום בוקר״, זהו שמה של השיטה ש״פיתחו״ במתקן ההתפלה שורק, שמטרתה להטעות את הרגולטור וליצור מצג שווא לפיו מתקן ההתפלה מספק מים שעומדים בקריטריונים שקבעה המדינה באשר למליחות המים.
לפי אותו נוהל, כפי שפרסמה לאחרונה ועדת הבדיקה שמינה שר האנרגיה, מידי יום, בסמוך לשעה תשע בבוקר, בוצע שינוי באופן תפעול המפעל ולאחריו נדגמו המים על ידי מעבדת המתקן. את תוצאות הדיגום העביר המתקן למשרד הבריאות ולרשות המים.
באופן זה יצרו מפעילי המתקן מצג שווא לפיו המים שהם מספקים עומדים בקריטריונים, ושריכוז הכלורידים (שמייצג גם את מליחות המים) בהם נמוך מהסף שעליו התחייבו בחוזה מול המדינה - 20 מיליגרם לליטר. בהמשך היום, אחרי השעה תשע בבוקר, עלה ריכוז הכלורידים במים בעשרות ובמאות אחוזים, באופן שהיווה חריגה משמעותית מהתנאים המחייבים את מתקן ההתפלה.
מתקן התפלת מים צילום: בלומברג כעת מתברר שאת החריגות, שהתגלו באיחור רב, היה אפשר לאתר לפני זמן רב. למעשה, חברת מקורות מדדה באופן תדיר את ריכוז הכלורידים ממש בהמשך הצינור שיוצא ממתקן ההתפלה. הרגולטור קיבל במשך שנים את שני הדיווחים, כלומר מהמתקן וממקורות, והם אף פורסמו אחת לכמה חודשים באתר האינטרנט של משרד הבריאות. לכאורה, כל מי שהיה משרטט על אותו הגרף את ריכוז הכלורידים שמדווח מתקן ההתפלה ואת זה שמודדת חברת מקורות היה רואה את החריגות החמורות אליהן נחשפנו בחודש אפריל האחרון. הבעיה היא, שככל הנראה, אף אחד לא ממש בדק את הנתונים.
שינויים לא מבוקרים ולא מדווחים באיכות המים עלולים לגרום לפגיעה בצנרת ולגרום לתופעות כמו מים אדומים או מים חומים. בנוסף, עלייה במליחות המים גוררת הוצאות גבוהות יותר לחימום מים ומביאה לקיצור חיי הדוודים, מכונות כביסה ומכשירים נוספים שעוברים בהם מים. כיוון שמי השתייה בישראל הופכים בסופו של דבר לקולחים (שפכים מטוהרים), כל תוספת של מלח מתבטאת בכך שהקולחים שמשמשים להשקיה מליחים יותר. מים מליחים יותר מאלצים את החקלאי להשקות יותר, וכיוון שחלק מהמלח נשאר בסופו של דבר בקרקע – תתכן השפעה על תהליכי המלחת קרקעות והמלחה של מי התהום.
לגוון את מי השתייה
מתקן ההתפלה שורק מספק מידי שנה 150 מיליון מטר-קוב. ביחד עם מתקן פלמחים, שלגביו המליצה ועדת הבדיקה על פתיחת חקירה משטרתית לבחינת חריגות שהתגלו גם בו, מספקים שני המתקנים כ-240 מיליון מטר-קוב בשנה - יותר מרבע מצריכת מי השתייה שלנו.
בישראל, חמישה מתקני התפלה מספקים לנו כיום כ-80 אחוז ממי השתייה, ובקרוב, עם הפעלתם של שני מתקני התפלה נוספים בגליל המערבי ובצמוד למתקן שורק, כושר ההתפלה של ישראל יעלה על צריכת מי השתייה שלנו. ככל שזה יקרה, נהפוך תלויים במים המותפלים ולמעשה במפעילים פרטיים, שכפי שחשפה ועדת הבדיקה, לא בחלו מלפגוע באיכות מי השתייה במטרה להגדיל את רווחיהם.
לצד הרחבת מפעל ההתפלה, אנו עדים לדחיקת מקורות המים הטבעיים, מי התהום, שהיוו עד לא מכבר את עיקר מי השתיה שלנו. מי התהום חשופים לזיהומים מפעילות חקלאית ותעשייתית וסובלים משנים של הזנחה. כרבע מבארות מי השתייה בישראל מזוהמות, ורבות מהן מושבתות או שהן משמשות להשקיה חקלאית בלבד.
בבדיקה שעשתה אגודת אדם טבע ודין נמצא כי על ידי חידוש ההפקה מבארות המים הסגורות והמזוהמות ניתן להשיב לרמת מי שתייה כ-100 מיליון מטר-קוב בשנה, כמות שוות ערך לזו שמופקת באחד ממתקני ההתפלה.
כך ניתן לגוון את מקורות המים ולהקטין במידת מה את התלות הכמעט בלעדית שלנו במתקני ההתפלה. יש לציין כי לא מדובר במהלך שתכליתו לבטל את מתקני ההתפלה, שחשיבותם למשק המים כיום ברורה לכל, אלא בפעולות שאולי יידחו במידת מה את הקמת מתקני ההתפלה הנוספים, אך יותר חשוב, ייתנו לצרכן מים מגוונים יותר, כאלה שמכילים גם מינרלים שנעדרים היום מהמים המותפלים כמעט לחלוטין, ויהוו גיבוי למקרה של פגיעה במתקני ההתפלה.
אך בישראל, החליטו ללכת על הפתרון הפשוט - לבנות עוד ועוד מתקני התפלה, במקום לשמר את הקיים ולתקן את שדורש תיקון. עד שלא תיושם תכנית לאומית לשיקום מי התהום בישראל, ימשיכו הזיהומים במי התהום להתפשט ולהביא להשבתה של בארות מים נוספות. אנחנו, האזרחים, נקבל יותר מים מותפלים, שהם גם יקרים יותר וגם מכילים כאמור ופחות מינרלים חיוניים, כמו מגנזיום למשל.
לאור משבר המים בישראל, אין ספק שנדרש לפתח מקורות מים נוספים. אך ככל שלא נשכיל לגוון את מי השתייה שלנו, ולשקם את מי התהום המזוהמים, נהפוך תלויים במקור מים אחד, שכפי שנחשף כעת, יכול להיפגע לא רק כתוצאה מקטסטרופה לאומית - מספיק ״נוהל בוקר״ עברייני של מפעילי המתקן.
הכותב הוא ראש תחום מים באדם טבע ודין
