התרגיל שמכין נתניהו למנדלבליט

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט נדרש להשיב לבג"ץ עד יום רביעי מה בדעתו לעשות עם תפוח האדמה הלוהט הזה - האם נאשם בפלילים יכול לקבל מנדט להרכבת ממשלה. עליו להשיב לשאלות שהשופט עופר גרוסקופף הפנה אליו: הראשונה, מה לוח הזמנים שבה הסוגיה תחדל לדעתו מלהיות תאורטית ויהיה עליו לתת תשובה ברורה. שזה בפשטות מתי יידעו בוחרי הליכוד, בפריימריז ואחר כך בקלפי, האם מועמדם בנימין נתניהו צפוי לחסימה משפטית מקבלת המנדט להרכבת הממשלה. השנייה, מהי עמדת היועץ (ונתניהו עצמו שגם הוא נמען בעתירה) לכך שבית המשפט יכריע בשאלת האפשרות להטיל על נתניהו את תפקיד הרכבת הממשלה. 

עמדת בג"ץ מושכת לאפשרות שההכרעה כאן היא משפטית ולא פוליטית, אליה חותרים נתניהו ותומכיו, והשאלה היא האם מנדלבליט ימשיך להימלט מבשורה או שיתייצב מולה. הוא יכול להתפלל לניצחונו של גדעון סער בפריימריז, אבל אם זה לא יקרה, ימשיך הנאשם לרצד בחלומות הביעותים שלו. אחד מהם, קמפיין אלים נגד מערכת המשפט, כבר מתנהל ומאיים לככב במרכז מערכת הבחירות הקרובה.

נתניהו. יציג את מערכת המשפט כתופרת תיקים ומחוללת הפיכה שלטונית צילום: רויטרס

נתניהו מחויב לקמפיין הזה בגלל שזו הדרך היחידה שלו לנרמל את האבסורד שנאשם בפלילים הוא לא רק ראש ממשלת מעבר אינסופית אלא גם מועמד להרכבת הממשלה הבאה. רק הצגתה של מערכת המשפט כתופרת תיקים ומחוללת הפיכה שלטונית יכולה לחלץ את נתניהו מהאבסורד הזה. רק הצגתו כחף מפשע וצח כשלג שנלכד במזימות השוטרים של רוני אלשיך והפרקליטים של מנדלבליט, תאפשר לנתניהו לבקש את אמון הציבור. זהו סוג של משחק סכום אפס, של כלים שלובים. אמון בנתניהו שווה חוסר אמון במערכת המשפט ולהיפך.

לטענת חוסר האמון במערכת המשפט שורשים עמוקים בהיסטוריה הארוכה של חקירות ואישומים פליליים נגד אנשי ציבור ופוליטיקאים. ראשי ממשלה, נשיאים, שרים, חברי כנסת, ראשי ערים, רבנים, ראשי סוכנות. נדמה שאין דמוקרטיה בעולם שהצעידה כל כך הרבה מנבחריה לתוך גיהנום ההליך הפלילי. זו עובדה והמחלוקת היא בעיקר על הסיבות. יש הסבורים שהשחיתות בישראל היא זיהום סרטני מתפשט שאין מנוס מלטפל בו אלא בהקרנות הפליליות החזקות ביותר. ומנגד, יש הסבורים שמערכת המשפט בונה את האתוס והעוצמה שלה על החקירות האלה שמעצבות את עוצמתה, עצמאותה ומעמדה בחברה ובמדינה. ואפשר לנסח גם גישת ביניים: השחיתות נוכחת ואורבת לכל הזדמנות. קשרי ההון שלטון, שלטון המונופולים, חמדנות הפוליטיקאים. כולם רוחשים בצלחת פטרי לגידול החיידקים האלה, ונחוצה אכיפה עצמאית, נחושה ובעיקר מתמשכת שעומדת על המשמר, בלי הבדל דת, מין ובעיקר נטייה פוליטית, כדי לבלום את המגמות האלה מלהשתרש ולהשתלט עלינו.

במשפט הישראלי הורחבו הכלים לטיפול מנהלי ופלילי בזירה הציבורית בעיקר באמצעות פרשנות. הדוגמה הבולטת בתחום טוהר המידות היא הלכת דרעי־פנחסי שקבעה שעל ראש ממשלה לפטר שר נאשם מטעמים של אמון הציבור.

ועוד קביעה משפטית מטלטלת היא שסמכות זו, שהחוק קבע כרשות בלבד (לפטר את השר־הנאשם), הופכת בבג"ץ לסמכות חובה (לפטר את השר הנאשם). כלומר, גם כשהחוק מאפשר לראש הממשלה שיקול דעת, כפה עליו בית המשפט להחליט. לראש הממשלה ב־1993 יצחק רבין היה חשוב לשמור את השר אריה דרעי בממשלה כדי לחזק את התמיכה והלגיטימציה להסכמי אוסלו, לבג"ץ היה חשוב שדרעי יורחק בגלל כתב האישום.

מעבר לכיפוף מובהק של החוק, שתוקן וקבע ששר יכול לכהן עד הרשעה סופית, נכנס כאן המשפט לסוג של מלכודת. הרציונל לפיטורי שר הוא פגיעה באמון הציבור מכך ששר־נאשם יכהן בממשלה. ומה אם הציבור דווקא רוחש אי אמון לפרקליטות שניסחה את כתב האישום? רעיון זה שבעבר נלחש רק במסתרים, הפך היום לנשק העיקרי של נתניהו.

אחד ההסברים לחוק שמאפשר את המשך כהונת השר למרות כתב האישום הוא מניעת המצב שבו היועץ המשפטי לממשלה "ידיח" שר. ההיגיון הוא שכתב אישום אינו גובר על חזקת החפות ורק בידי בית המשפט לשלול אותה ולסיים את כהונתו של השר. החלטת בג"ץ בדרעי־פנחסי הפרה את האיזון הזה והקדימה את מחוג ההדחה ממועד ההרשעה הסופית למועד הגשת כתב האישום, שלכאורה שומט כבר אז את אמון הציבור כלפי השר. ועכשיו, בתגובה, שומט נתניהו את אמון הציבור כלפי הרשות המאשימה. ובדיוק מאותו הטעם — "אמון הציבור". מי שמשתמש ב"אמון הציבור" שלא יתפלא שהכלי הזה יופנה נגדו. והוכיח זאת דרעי, שלאחר הרשעתו במחוזי בירושלים זכתה מפלגתו ש"ס ל־17 מנדטים, מספר השיא בתולדות המפלגה.

אחת העתירות לבג"ץ, של בכירי המשק באמצעות עו"ד דפנה הולץ־לכנר, מומחית למשפט חוקתי, מבקשת להחיל את הלכת דרעי־פנחסי גם על חבר כנסת שהוא מועמד להרכבת ממשלה. נתניהו, לפי טענה זו, הוא אמנם ראש ממשלת מעבר שההלכה (בינתיים) לא חלה עליו, אבל הוא גם חבר כנסת שמבקש את המנדט להרכבת הממשלה. בג"ץ גלגל את הכדור ליועץ המשפטי לממשלה שטרם אמר את דברו. ועכשיו נראה אם הוא ירחיב את הלכת דרעי־פנחסי ויחיל אותה על גם מועמד להרכבת הממשלה. זו כעת שאלת מיליון הדולר שצריך לזכור לגביה שתי עובדות. הראשונה, שבג"ץ "חוקק" את הלכת דרעי פנחסי בניגוד להוראת חוק מפורשת. השנייה, שהפוליטיקאים קיבלו עליהם את עולו של התקדים הזה ומאז שהוא ניתן, לפני 26 שנה, הם לא תיקנו את החוק ולא כתבו בו במפורש שגם הגשת כתב אישום לא תהווה עילה להעברת שר מכהונתו. להיפך, הם אימצו את התקדים ופעלו לפיו. רק לאחרונה התפטר שר הרווחה חיים כץ מהממשלה לאחר שהוגש כתב אישום נגדו.

כעת מתלבט מנדלבליט האם להחיל את אותה מניעות מטעמי אמון הציבור על נתניהו בדיוק כאשר נתניהו מגעיש עליו צונאמי של אי אמון בכל הנוגע לכתבי האישום שחתם היועץ נגדו. נתניהו ואנשיו מגייסים את חטאי הפרקליטות לדורותיה כדי להצדיק את טענת חוסר האמון הזו.

ובכל זאת, יש אפשרות שמערכת המשפט לא תהיה במוקד קמפיין נגטיבי מצד נתניהו, ולא תככב כשסע נוסף שילובה כדי לתדלק את ה"בייס" ולשמר את נאמנותו למנהיג. זה יקרה אם נתניהו ואנשיו יגיעו למסקנה שהסוס הזה לא עובד יותר, שאולי הוא אפילו מבריח מצביעים, שעדיין רוב הציבור מאמין שהפרקליטות אינה תופרת תיקים. נתניהו, בשנות שלטונו הארוכות, נמנע מלהתנכל למערכת המשפט, למרות שהובאה לידיעתו האכיפה הפלילית נגד פוליטיקאים ש"איימו" לכאורה על המערכת: יעקב נאמן, אביגדור קהלני, רובי ריבלין. חיים רמון. הוא, לפיכך, ההוכחה שמפריכה את התזה שהפרקליטות מבקשת לסלק את "מבקשי נפשה". ולכן אין כאן הפיכה שלטונית אלא ראיות.