לפני שמחברים את אירופה: המפעלים הישראליים עדיין מחכים לגז

ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי לטוס מחרתיים לאתונה, שם יחתום על הסכם להקמת צנרת גז מישראל למדינות זרות. מדובר בפרויקט EAST MED שאושר במזכר הבנות כבר לפני שנתיים, אז חתם שר האנרגיה יובל שטייניץ מול מקביליו מקפריסין, יוון, איטליה והאיחוד האירופי על הקמת צנרת לאורכו של הים התיכון.

"הנחת הצינור תביא להכנסות עצומות לקופת המדינה שיופנו לרווחת אזרחי ישראל. הפרויקט הזה מסמל מהפכה אדירה - ישראל הופכת למעצמה אנרגטית. אחרי שכל השנים היינו תלויים ביבוא אנרגיה, אנחנו מייצאים אנרגיה. זה דבר בעל משמעות היסטורית", התפייט שלשום נתניהו בישיבת הממשלה.

שרי האנרגיה של קפריסין, יוון, ישראל ואיטליה חתמו על מזכר הבנות להקמת צינור הגז מישראל לאיטליה

הבעיה היא שבעצם בכלל אין פרויקט, לפחות כרגע. הקמת צנרת לאורך 2,000 ק"מ על קרקעית הים התיכון ובתוואי לא מישורי זו משימה מסובכת גם ככה, אלא שלפרויקט עצמו אין מימון מלא, אין חוזים, לא ידוע מי יקנה את הגז והקמתו תימשך לפחות שבע שנים. מה שעוד לא סיפרו לנו הוא שאיטליה "הבריזה" מהטקס כיוון שהיא לא שלמה איתו, וכבר עכשיו ברור שבלי איטליה אין לצנרת קצה להתחבר אליו.

ובכלל, לפני שחוגגים חיבור גז לאירופה, שמי יודע אם ומתי יצא לפועל, כדאי לדבר על מקומם של עשרות - אולי מאות - המפעלים הישראליים שמשוועים לחיבור לגז. פה, לא באיטליה. מדובר באחד הכישלונות המפוארים של תקופת נתניהו ושטייניץ, עם לא פחות מארבע תוכניות חירום לחבר מפעלים לגז, 15 שנה אחרי שהוא זורם לישראל. אגב, גז זול ונקי יותר לשימוש ממזוט או סולר, ולכן כל חיבור של מפעל גם מצמצם זיהום אוויר וגם מוזיל עלויות.

ולכן, עם כל הכבוד לחיבור צנרת של אלפי ק"מ לאירופה בסוף העשור הבא, אולי רק הפעם ייושם העיקרון שעניי עירנו קודמים, והחגיגות באתונה ישולבו בחגיגות מקומיות, תוך בקשת סליחה מאותם עסקים שעשור ויותר שומעים רק הבטחות, ורואים מעט מאוד קבלות בשטח.