בג"ץ הכריע: לאף אחד אין זכות לעשות ככל שעולה על רוחו

2. הקרדיט לפתרון הוא של היועץ המשפטי של הכנסת אייל ינון. וזהו המהלך המשפטי שבבסיסו: המשבר החוקתי החמור זימן לנו בעיה שאין לה פתרון - לא בחוק ולא בפסיקה. במקרה כזה ניתן למצוא את הפתרון בחוק יסודות המשפט, שמאפשר את השלמת החסר (הלאקונה) בדרך של היקש שמקרב אותנו למצב הקרוב ביותר לסיטואציה הנדונה נטולת הפתרון. למשל, מה היה קורה אילו אדלשטיין לא היה נבחר כלל לכנסת? במקרה הזה זקן חברי הכנסת היה הופך ליו"ר זמני. וזה הפתרון שהציע ינון והתקבל בידי ההרכב.

מימין נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ויולי אדלשטיין צילומים: אלכס קולומויסקי

אדלשטיין והליכוד העדיפו להעדר מהדיון. וגם זה מצטרף לזלזול המתמשך בבית המשפט, לרוח הרעה שהולכת ומתעצמת של התנתקות מפלגת השלטון משלטון החוק. ואולי הם נעדרו כדי לא לשמוע את הדברים שהדהדו בפסק הדין, שאותם העדיפה הנשיאה אסתר חיות לצטט מפסק דין קודם של בית המשפט: "מדינה שבה רשות שלטונית נוטלת את החוק לידיה - ברצותה, מקיימת צו שיפוטי שניתן נגדה, וברצותה מתעלמת ממנו, היא מדינה שנזרעים בה זרעי פורענות ואנרכיה, ומתפתחת בה תרבות מסוכנת של שלטון כח ושרירות. רשות שלטונית היא נאמן הציבור, אשר 'משלה אין לה ולא כלום'".

3. ונחזור לתחילת סיפורנו, אתמול, 11 בבקר, אדלשטיין מכריז על התפטרותו. בפועל, אדלשטיין לא התפטר אלא האריך את כהונתו עד יום ששי בבקר. אילו רצה באמת להתפטר היה מקיים את צו בג"ץ, מעלה לסדר היום את סעיף ההחלפה, והופ, הוא היה בחוץ. אבל אדלשטיין, נאחז לא רק בכיסאו אלא גם במצפונו. הוא גם הפר באופן הבוטה ביותר את פסיקת בג"ץ, גם הרוויח לנתניהו עוד כמה ימים למיקוחיו הפוליטיים ולהרחקת החקיקה המאיימת עליו, גם הקים עליו את החשד שבכוונתו לחזור בו (בדיוק כמו שהקים עליו את הציפיה שימלא אחר צו בג"ץ), וגם – וזו שיאה של הגרוטסקה - שם את כל אלה על צו מצפונו.

הנה מקבץ מהתבטאויותיו של אדלשטיין מהודעתו בכנסת: "החלטת בג"ץ מחריבה את עבודתה של הכנסת, התערבות גסה ויהירה של הרשות השופטת בענייניה של הרשות המחוקקת, חותרת תחת יסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית". הגסות, היהירות והחורבן הם התוצרים המידיים של אדלשטיין. האם הוא מבין טוב יותר מהי דמוקרטיה מחמישה שופטי בית המשפט עליון והיועץ המשפטי לממשלה? הוא לא, ובהרכב בג"ץ לא היה אפילו שופט אחד שאימץ את עמדתו. זו היהירות. והחורבן הוא בהחלטה שלא לציית. ביום שאזרחי ישראל נדרשים לציית להנחיות מחמירות במיוחד של ראש ממשלתם הנאשם, שאינו פועל מכוח אמון הכנסת, מחליט יו"ר הכנסת, בהשראת אותו הנאשם, שלא לציית לערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר במדינת ישראל. וובכל אלו מצפונו של אדלשטיין כן עומד: בהשלטת אנרכיה, במרידה בשלטון החוק, בדוגמא שאמור איש ציבור ומנהיג לתת לאזרחי ישראל.

4. כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו, הגיב לראשונה בתקשורת על החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש נגדו כתב אישום, הוא פצח בנאום נרגש על תרומתו למדינה. כיצד לחם ונפצע, כיצד שירת ותרם. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין נקט היום קו "רגשי" דומה כשפרש קצת היסטוריה וביוגרפיה "כמי שנלחם נגד משטרים אפלים כמי ששילם מחיר אישי כבד של שנות מאסר ועבודת פרך על הזכות לחיות כאזרח במדינת ישראל".

זכויותיהם של נתניהו ואדלשטיין שמורות בדברי ימי המדינה וראויות לכבוד ולהוקרה, אבל אין בהן לא זכות ולא רשות לעשות ככל שעולה על רוחם. ובדיוק כמו שנתניהו ניאץ אז את הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה כתופרי תיקים ומבצעי הפיכה שלטונית, כך מנאץ היום אדלשטיין את בית המשפט העליון כמחריב והורס הדמוקרטיה. ושני האירועים משתלבים ומשתרגים זה בזה. כחוט השני עוברת ביניהם אותה הרמת יד בריונית על מערכת המשפט לאורך כל שדרותיה. פרקליטות, יועץ משפטי, בית משפט עליון. בבקר שאלנו האם הליכוד מפלגה או כנופיה? התשובה המצמררת מתחילה להתבהר.

"צו מצפוני לא מאפשר לי לקיים את פסק הדין", כותב ממשיכם של מהטמה גנדי ונלסון מנדלה. סרבנות מצפון היא קטגוריה ערכית ששמורה בעיקר למי שמסרב להרוג בני אדם במצוות ממשלתו, גם אם הממשלה צודקת וגם אם לא. והסרבן מוכן לשלם את המחירים הכבדים ביותר כולל חייו או נטילת חירותו. מחיר המצפון של אדלשטיין זול הרבה יותר וכולל בעיקר תשואות מהגוש וממנהיגו. כבוד ויקר למי שעושה חוכא ואיטלולא מבית המשפט העליון.

לא מצאתי שיר על מצפון של פוליטיקאים, אלא רק של עורכי דין, ואתם מוזמנים להחיל את המילים האלה של אלתרמן, בשינויים המתבקשים, גם על המקרה הנוכחי: "עורך-דין אדם עדין / ועובד כמו כובסת - / כל מצפון כמו סדין / מתנקה אצלו בחסד. / מצפונך מונח בתיק / ברבית אמריקאית - / אם אתה נבל ותיק / פרקליטך יבנה לו בית!"