לראשונה מאז הפך למנהיג: בנימין נתניהו איבד שליטה וגם את מגע הקסם

משהו מאוד רע קורה לראש הממשלה בנימין נתניהו. אמנם כדאי להיזהר מלהספיד אותו, את הפוליטיקאי ששרד כבר הכול. ובכל זאת משהו נראה שונה בימים אלו.

גם כאשר נפלו טילים על לב תל אביב וגם כאשר הוא העביר קצבת מחייה לחמאס באופן כמעט ישיר, הפופולריות שלו - שנהוג לכנותה מגע הקסם - קיבלה בסך הכול מכה קלה בכנף.

ראש הממשלה בנימין נתניהו. הטריק הישן כבר לא עובד צילום: אמיל סלמן/הארץ

נתניהו פיתח סביב האירועים האלו אסטרטגיה שתילמד בבתי ספר לפוליטיקה ומנהל עסקים: הסחת דעת והפחדה. או במילים פשוטות יותר: זרוק ספין טוב לאוויר - והכול יסתדר.

הוא ניסה גם בשבועות האחרונים את אותה טקטיקה: פעם הסיפוח, פעם מנדלבליט, פעם השופטים. שום דבר לא עובד לו. כמיטב המנהיגים הפופוליסטים הוא מנסה לעורר את "אויבי העם": השמאל, הפרקליטות, בג"ץ, כדי להסיח את הדעת מהבעיות האמיתיות של העם - משבר בריאותי וכלכלי שאין לו אח ורע בתולדות המדינה.

אלא שבימים אלו, אפילו תומכיו או כאלו שלא מתנגדים לו - לפי כל הסקרים הוא מגיע ל-37 מנדטים אחרי שחיסל כל אופציה סבירה להחליפו) - חוו תחושה משונה ומטרידה: אובדן שליטה.

לראשונה, מאז שהוא יושב בכס המנהיג, נראה כי נתניהו איבד שליטה על המדינה. הוא כבר לא מנהל את האירועים, הוא לא יודע מדוע הם מתרחשים, איך, ולא מצליח לסדר, לקדם, לעצור, לבלום אותם. האירועים האחרונים מאששים את טענותיהם של מתנגדיו כי מעבר לסוגיה החשובה של השחיתות - הוא בסך הכול פוליטיקאי מבריק אבל מנהל רע.

חגיגות ניצחון לפני קטסטרופה כלכלית ורפואית

ב-1978 הרברט סיימון זכה בפרס נובל על כך שהוכיח כי ניהול טוב מבוסס על קבלת החלטות טובות ונכונות בדגש על התהליך. הישראלי דניאל כהנמן זכה גם הוא בנובל בתחילת המאה כאשר חידד את האבחנה הזו.

משבר הקורונה אפשר לאזרחי ישראל הצצה נדירה ליכולת של המנהיג לקבל החלטות "בשטח סטרילי" וכמעט ב"תנאי מעבדה". התוצאה בפנינו: חגיגות ניצחון מלוות בקטסטרופה רפואית וכלכלית שרוב המומחים והמעורים בפרטים כבר מודים בחדרי חדרים כי היא בלתי הפיכה (עד כדי כך!).

מתברר כי אכן נתניהו לא יודע לקבל החלטות, ואתמול הוא גם קיבל אחריות לחלק מהטעויות הגסות שעשה, בפומבי, במסיבת העיתונאים המאולתרת. היה ניתן להציג את רוב הצעדים הכלכליים שהוא הציג אתמול גם לפני חודשיים או שלושה. הרי ברור שמדינת ישראל לא תפסיק לשלם דמי אבטלה ל-850 אלף ישראלים (המספרים ממשיכים לעלות) שנותרו ללא פרנסה כאשר שיעור הבלתי מועסקים במשק גבוה מ-20% ורושם את שיא כל הזמנים.

הפגנת עצמאים. לא יכולים לשאת לבד בנטל הטעויות של המדינה צילום: נחום סגל

אזרחי ישראל בסך הכול ציפו לאמירה ברורה לפיה הכסף יגיע, למנגנונים יעילים שיבטיחו שבאמת הכסף יגיע למקום הנכון ובמהירות, ובעיקר, אופק לעתיד: מה יקרה אחרי המבול.

הציבור לא קיבל אף אחד מהדברים האלה. אי-הוודאות הקשה הזו גורמת לחרדה במישור האישי, ובמישור הכלכלי לירידה חדה בצריכה הפרטית ובצמיחה - תוצאה בלתי רצויה. זאת כאשר כל המומחים כבר קבעו כי עקרון המדיניות המנחה בתקופה הזו הוא "דחיפת ביקושים" כדי ליצור צריכה ואז תעסוקה - השבת עובדים למקום עבודתם הקודם ואף גיוס עובדים חדשים. כדי שאלה ייצרו עוד צריכה ועוד צמיחה - מעין מעגל קסמים חיובי שיחליף את הנוכחי.

פחות ממחצית הסיוע שהובטח הגיע ליעדו

הטעות של נתניהו עלולה ליצור לו נזקים כבדים נוספים בשבועות הקרובים. אתמול פרסם ארגון ה-OECD את הנתונים הראשונים על הפעילות הכלכלית של הכלכלות הגדולות בארגון. בנתונים כבר רואים התאוששות קלה או הפסקת ההידרדרות. אך בישראל המצב עלול להיות אחרת. המדינה שהחליטה ללכת למודל של חל"ת ולא של תמיכת שכר כמו במדינות האירופיות הקפיצה את שיעור האבטלה בישראל לגבוה ביותר במערב.

זאת בשעה שהמנגנונים תקועים. הכסף לא מגיע. לפי נתונים של משרד האוצר - חצי שנה אחרי שגובשו המנגנונים - פחות מחצי מהסיוע  (47%) הגיע ליעדו. לכן, נאלץ האוצר לחזור לאותה תוכנית אתמול בערב, תוך דגש על יעילות מנגנוני החלוקה. 

האם ייתכן כי פקידי האוצר אינם יודעים לחלק כסף אלא רק לקחת אותו? האם הם בנו את המנגנונים בצורה שתהיה מרשימה ליחצנות בפריים טיים של הטלוויזיה אך בעלי יכולת ביצוע מעשית נמוכה ביותר? הניסיון מלמד כי כך הם נהגו מאז 1985, כאשר התבקשו לגבש תוכניות שלא ממש אהבו.

השאלה החשובה ביותר היא: מה עם העתיד? איזו בשורה מעניקה לנו התוכנית של נתניהו וכץ? הרי גם אותה יהיה צורך לממן. או עכשיו דרך מסים, או מחר דרך חוב פלוס ריבית. הציבור לא מטומטם ויודע שכך גם יהיה כאן. אפשר להמשיך לצבור חוב - אך לא לנצח. מתישהו נהיה חייבים לשלם.

שר האוצר ישראל כץ מציג את התוכנית הכלכלית, אתמול. שפע של סיסמאות צילום מסך: לע"מ

העובדות האלו מוכרות הן לנתניהו והן לכץ שעשו לא מעט הון פוליטי על סיסמאות כמו "שבירת מונופולים", "רפורמות מבניות", "עידוד התחרות" וחיזוק ה"רזה" (המגזר הפרטי) על חשבון ה"שמן" (המגזר הציבורי).

לכן לא ברור איך השניים טרם רתמו את אותם 750 אלף עובדים ששכרם הממוצע הוא 60% ועד 120% יותר מהשכר הממוצע במשק, הם גם זוכים להטבות ותנאים שבמגזר הפרטי יכולים לחלום, ובעיקר מיציבות תעסוקתית. כץ ונתניהו לא עשו את זה, והמשבר הכלכלי  ממשיך ליפול אך ורק על כתפיו של שני שלישים מהמשק.

הישראלים גם רוצים לדעת מה יקרה במהלך אותם חודשים עד יוני 2021. האם יש תוכנית להכשרות מקצועיות או טיפוח ההון האנושי של אותם מאות אלפי ישראלים? איפה החזון? איפה ניצול ההזדמנות להפוך את המשבר להזדמנות? כלום. נאדה.

רוב העם בישראל מסתכל על ראש הממשלה שמבטיח שוב עשרות מיליארדי שקלים - אך לא מאמין. חלק גדול מהישראלים איבדו לגמרי את יכולת המעקב אחרי שלל התוכניות, מהלכים, הבטחות, מנגנונים, בירוקרטיות, ישיבות, סגר והגבלות. החלק השני של הישראלים עוד לא השתכנע שנתניהו מתנגד לאמירה שהמשבר הכלכלי הזה הוא "חרטא". נראה שהקרקע פוריה למחאה חברתית.