מדוע ישראל חייבת משרת ציבור כמו שאול מרידור

בימים כתיקונם, הממונה על האגף התקציבים באוצר, שאול מרידור, היה צריך להתפטר והתקשורת הכלכלית אף היתה צריכה לדרוש ממנו מהלך שכזה.

הוא הרי התנגד התנגדות נחרצת למהלך המופרך שהציגו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר ישראל כץ למתן מענק אוניברסלי חד פעמי לכל ישראלי בסך 750 שקל (ובין 2,000 ל-3,000 למשפחות עם ילדים) -מהלך הנוגד כל הגיון כלכלי ואת כל העקרונות שהובילו את המדיניות המאקרו-כלכלית של אגף התקציבים מאז תוכנית הייצוב ב-1985. וברגע שראש הממשלה "מוחק" אותך, מתעלם ממך, מהמלצות שלך, ומהמדיניות שלך - הדרך היחידה היא "הנחת המפתחות". אגב, נתניהו עשה דבר דומה לרם בלינקוב עת גיבוש תקציב 2008-2009 בעיצומו של משבר כלכלי הקודם. ואכן האחרון התפטר.

נתניהו ומרידור צילום: אוליבייה פיטוסי, עמית שאבי

אלא שהסיטואציה הפעם ייחודית ושונה מן היסוד. יש לומר הפוכה לגמרי, והקריאה למרידור צריכה להיות בהתאם: מרידור, תישאר! אסור לך לנטוש את משרד האוצר ואת אגף התקציבים בשעה זו. הפיתוי להתפטר בעת הזו הוא ענק, קל וחומר עבור מרידור, שמגיעה ממשפחת אצולה מקומית (בנו של שר האוצר לשעבר דן מרידור וחברת הנהלת בנק ישראל ליאורה מרידור). הרי גם אם שיעור האבטלה יטפס ל-35%, לא יעבור זמן רב עד שמשהו ידפוק בדלתו של בחור מוכשר שטרם מילאו לו 45 וברזומה שלו כבר כתוב "מנכ"ל משרד האנרגיה" ו"הממונה על התקציבים באוצר".

שתי אפשרויות גרועות

אלא שמרידור הוא התקווה האחרונה: ברור לכל בר דעת מה יקרה אם הוא יעזוב. שתי האפשרויות הן גרועות זו מזו. הראשונה, היא הותרת המשרה הבכירה ריקה ורק אחרי לחץ כבד, מינוי של  "ממלא מקום זמני". המהלך הזה הפך לסימן היכר של נתניהו שפיתח במהלך העשור האחרון טינה יוקדת עבור פקידים, והדוגמאות הן למכביר. הרי נתניהו של 2020 לא רוצה פקידים שיפריעו לו וכך משיג את מבוקשו - כניסה לתפקיד של גורם חסר סמכות אמיתית, שזמנו מוגבל וקצר, תוך מתן תחושה שהוא בסך הכל "ברירת מחדל" - שמסכים להתמנות למרות שהוא יודע שסמכויותיו דלות וקולו לא יישמע.

אסור בתכלית אסור שדווקא בתקופה אפלה כזו - 21% אבטלה, וחשש לגירעון של 14% - שאגף התקציבים באוצר, הגוף שמתכנן ומפקח על המדיניות הכלכלית של הממשלה, יוותר ללא ראש, ללא משרת ציבור מקצועי, מנוסה וא-פוליטי, שרואה כנגד עיניו רק את טובת הציבור. לכן, אם מרידור יתפטר, הוא נוטש את אזרחי ישראל בידיו של אנשים שכשלו בניהול משבר הקורונה ומקבלים החלטות הזויות כמו המענק האוניברסלי לכל הנושמים בארץ הקודש.

האופציה השניה היא מינוי של גורם פוליטי הנאמן לנתניהו שעובר את תנאי הסף לתפקיד. הדוגמא הטובה ביותר הוא שי באב"ד או אבי שמחון, אנשים שניסו את מזלם בפוליטיקה, נכשלו, וכעת נהנים מעשייה ציבורית תמורת נאמנות עיוורת לקיסר. במקרים כאלו, תפקידם גם מוגדר וברור לכל הצדדים: להצדיק מהלכים כלכליים חסרי הגיון כלכלי באמצעות הידע שכבר רכשו, גם במחיר אישי כבד. זו אופציה יותר גרועה כי בחלופה הראשונה הציבור לפחות יודע "שאין מינוי". מנגד, באופציה השנייה, הציבור עוד עלול לחשוב שדואגים לאינטרסים שלו.

דווקא בימים אלו, ישנה חשיבות עליונה לשומרי סף ולמשרתי ציבור - גם באוצר אך גם בכל המערכת הציבורית לרבות מערכת הבריאות והמשפטית - שאומרים את דעתם, ומתנגדים באופן מכובד להצעות מופרכות ופופוליסטיות. זאת  גם אם הם יודעים מראש, שהתנגדותם לא תתקבל, ונתניהו וחבריו ימשיכו בשלהם. וזה בדיוק מה שקרה הפעם: בניגוד לרושם שנתניהו וחבריו מנסים ליצור, מרידור הסביר כי הוא יבצע את המהלך ויציית, למרות שהוא מתנגד לו באופן מוחלט. זו בדיוק תפקידו: לחוות דעתו ועבור זה הוא מקבל משכורת.

התקווה היחידה שיש למדינת ישראל להינצל מהקורונה ולמשק הישראלי לא לקרוס ולחזור 30 שנה אחורה היא לגבש אסטרטגיה כוללנית הכוללת עובדת מטה רצינית ומוסדרת - זאת בניגוד מוחלט לשליפות מהמותן שנתניהו וחבריו מבצעים כבר חצי שנה. ללא פקידים מקצועיים ורציניים, המתנהגים ללא משוא פנים ונקיים מאינטרסים פוליטיים - המשימה לא תושלם. לכן, למרות שהפיתוי לעזוב הוא עצום, מרידור חייב להישאר.