תרופה רעה אבל הכרחית

1. "אנו עובדים על תקציב 2021 ועל הרפורמות בחוק ההסדרים, שיהיו מהגדולות שהיו בשנים האחרונות. אבל יש החלטות שלא תלויות בדרג המקצועי: אני לא רואה את זה קורה עד סוף השנה. יש לתהליכים את הזמן שלהם", כך הסביר ממלא מקום מנכ"ל משרד האוצר ערן יעקב. ספק אם מילותיו העדינות מצליחות לשקף את גודל האסון שכרוך בהן. על האסון התכנוני בהיעדר תקציב מדינה כבר נכתב הכול. ובכל זאת: תקציב 2021 אמור להיות מבוסס על תקציב 2020. אבל תקציב כזה לא קיים - ולכן 2021 תהיה מבוססת על תקציב 2019, שגובש בתחילת 2018 על בסיס נתונים של 2017. קשה לדמיין פער גדול יותר מזה שבין סדרי הגודל בין המציאות הכלכלית של 2017 לזו של 2021. שמיים וארץ.

2. אלא שכפי שציין יעקב, ראש הממשלה בנימין נתניהו - בשיתוף פעולה גלוי עם שר האוצר ישראל כץ - מונעים מאזרחי ישראל רפורמות חיוניות הנכללות בחוק ההסדרים. למרות הדחיפות, אסור להתבלבל: חוק ההסדרים הוא תרופה רעה למחלה קשה. במדינות מתוקנות רפורמות מבניות עוברות הליך חקיקה רגיל. אלא שישראל מזמן לא מדינה מתוקנת. יותר ויותר, ישראל דומה למדינות דרום אמריקה. כמו שהיטיב להסביר פרופ' ג'פרי סאקס מאוניברסיטת הרווארד, מגדולי הכלכלנים העוסקים בצמיחה, פיתוח כלכלי ומיגור עוני, "גיבוש מדיניות כלכלית היה ונותר שדה הקרב של אינטרסים מנוגדים של מעמדים, מגזרים, אזורים וקבוצות אתניות שונות". בלי קיצור הדרך הזה - לכרוך רפורמות עם תקציב המדינה - היינו נתקעים עמוק עמוק.

ישראל כץ ובנימין נתניהו צילום: עמית שאבי

3. החשיבות של חוק ההסדרים בימים אלו כפולה ומכפולת. ראשית, כלכלני OECD כותבים בכל דו"ח אפשרי כי השקעה של ישראל ברפורמות מבניות בחינוך, בתעסוקה, בתשתיות וברגולציה תגדיל את התוצר לנפש בשיעור הגבוה ביותר מבין כל העמיתות שלה בארגון: ב־3% עד 2030, ב־9.1% ב־2040 וביותר מ־15% עד 2050. עד לפני הקורונה, כלכלני בנק ישראל שבו וטענו כי המשק הישראלי לא מסוגל להגביר את קצב הצמיחה ללא שינויים מבניים, בדומה למפעל שאינו יכול להגדיל את הייצור ללא החלפת מכונות או הכנסה של טכנולוגיות חדשות. ולראייה: קצב הצמיחה בישראל ירד בשנים האחרונות

מרמה של 5% לשנה ל־3.5%-3%. חשוב מכך, כפי שהסביר מנכ"ל האוצר לשעבר פרופ' אבי בן בסט, "כל רפורמה מבנית היא קשה, אך קלה יותר לביצוע בעתות משבר. אז, כוחם של האינטרסנטים פוחת והתירוצים שלהם פחות משכנעים".

מספיק להסתכל על פרק הבריאות בחוק ההסדרים כדי להבין את גודל הפספוס: הירתמות הרפואה הפרטית המזנקת לטובת הרפואה הציבורית המדשדשת; פתרון למחסור ברופאים והכשרתם; ומנגנון חלוקתי חדש לסל הבריאות - הסעיף הגדול ביותר בתקציב המדינה בהיקף של יותר מ־22 מיליארד שקל, שמתחלקים בין קופות החולים לבתי החולים. מנגנון זה אמור לכלול פתרונות גם למשבר במחלקות הפנימיות שנמצאות זה שנים במשבר עמוק ולתאגידי הבריאות שנקלעו לקשיים בגלל הקורונה. אבל כל זה לא קורה - ואת המחיר ישלמו האזרחים.