"ההישג" הגדול של נתניהו וכץ: חיסול האוצר בתוך חצי שנה

הקושי העיקרי שמתעורר כאשר באים לסכם את הקדנציה הכלכלית של הממשלה המתפרקת (וזו כבר מחמאה לקרוא לחצי השנה הזאת קדנציה) הוא שעדיין מוקדם מאוד לאבחן את הנזקים הנוראיים - וייתכן שחלקם בלתי הפיכים בשלב זה - לאוסף המוסדות האחראים על גיבוש המדיניות המאקרו־כלכלית של ישראל.

1. האוצר פורק לרסיסים

הדבר הראשון ששר האוצר ישראל כץ, יחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, הצליח לעשות הוא לפרק לרסיסים את משרד האוצר עצמו. באחת הקדנציות הקצרות ביותר בתולדות המדינה - קצת יותר מחצי שנה – הצליח שר האוצר להדיח או לגרום להדחתם של שלושת הפקידים הבכירים ביותר במשרד האוצר. בזה אחר זה עזבו החשב הכללי רוני חזקיהו המופקד על כל החובות והנכסים של המדינה, והממונה על התקציבים שאול מרידור האחראי על גיבוש המדיניות הכלכלית, תקציב המדינה וכלל הרפורמות המבניות במשק. כמה שבועות אחר כך - רק בגלל פגרת חגי תשרי היתה הפסקת נטישות - הגיעה תורה של מנכ"לית המשרד קרן טרנר־אייל, שהיא דווקא היחידה שנבחרה על ידי כץ עצמו ונחשבת למקורבת אליו.

ישראל כץ ובנימין נתניהו צילום: עמית שאבי

תפקידים בכירים לא אוישו המינויים יחכו לממשלה הבאה הליכה לבחירות מוקדמות תעכב את איושן של משרות בכירות – מפכ"ל המשטרה, פרקליט המדינה ועוד שורה של מנכ"לים ויו"רים כתבי כלכליסט לכתבה המלאה 

משרד האוצר, המשרד החשוב והמקצועי ביותר בתחום הכלכלי־חברתי, הפך להיות רק הצל של מה שהוא היה פעם. למעשה זהו משרד שאינו קיים. הוא שם אבל לא מורגש. נוכח נפקד. העובדה שהיועץ המשפטי של האוצר, אסי מסינג, עדיין נמצא שם – אחרי ההשפלות, ההרחקה הזדונית ממוקד הדיונים והפיטורים בשידור חי של כץ – היא נס שנובע מהעובדה שמסינג הפנים שהוא אחרון המוהיקנים. אם גם הוא יילך, אז באמת כספי הציבור יופקרו. כמה זמן יקח לשקם את משרד האוצר? אי אפשר לדעת. האוצר כבר התחיל לקרטע ולהיפצע בתקופת משה כחלון ונתניהו. כץ בסך הכול זירז את תקיעת המסמרים שהיו חסרים תוך זריעת אווירת הפחדה כדי למנוע דיון פתוח. אחרי שדוברו הלא רשמי של נתניהו, בנו יאיר, הגדיר את הפקידות כ"מחבלים", כץ שלא גינה את הדברים אלא תמך בהם ואף יצא להגנתו הוא במו ידיו חיסל את מוסד הפקידות.

2. החלטות משיקולים אישיים

אין להקל ראש בחיסול הפקידות המקצועית, שבישראל היא לא רק א־פוליטית אלא א־מפלגתית ומבקשת לשמור על האינטרס של הציבור הרחב. אבל ישנם מוסדות חשובים לא פחות שנהרסו בתקופת נתניהו־כץ, והעיקריים שבהם "תקציב המדינה" וה"כללים הפיסקאליים" שמהווים נדבכים חיוניים לניהול נכון של גיוס כספי הציבור והשימוש בהם. המדינה מתנהלת ללא מסגרת תקציבית כבר כשנתיים כאשר המסמך האחרון המתאר את העקרונות, סדרי העדיפויות והצרכים של אזרחי ישראל אושר בתחילת 2018 על פי נתונים של 2017. אין כל קשר בין המציאות של אותם ימים לבין המציאות.

אחת מהפגנות העצמאים צילום: עמית שאבי

אחד המאפיינים הבולטים של משטרים רודנים ופופוליסטיים הוא החלטות שמתקבלות לפי שיקול דעתו הבלעדי של המנהיג. במדינות עם משטרים כאלה, המנהיג הוא זה שקובע לפי ראות עיניו. ללא קריטריונים, כללים, ערכים, בלמים, איזונים, עבודת מטה, נתונים, דיונים מקצועיים ובדיקת עלות־תועלת, שמהווים בסיס לגיבוש המדיניות הכלכלית בכל מדינה מתוקנת. כאשר אותם עקרונות מנחים אינם קיימים, טיב ההחלטות הכלכליות מתברר בדיעבד. אם המנהיג רצה להוציא 6 מיליארד שקלים ולחלק 750 שקל לכל אזרח ככה סתם הרי שההחלטה נכונה כי המנהיג הוא זה שקיבל אותה.

תור בכניסה לקניון מלחה בירושלים צילום: עמית שאבי

אצל כץ ונתניהו נוצר בלבול מסוכן. הם סבורים שהכסף הציבורי אינו של הציבור, אלא שלהם. לכן אין צורך במסמכים מיותרים כמו תקציב מדינה או כללים שמגבילים ומנתבים את ההוצאה. לא עזרו ההפצרות החוזרות ונשנות של נגיד בנק ישראל שכמעט התחנן שיאשרו תקציב לשנת 2020 או ל־2021 או למתישהו, העיקר שיהיה מסמך - במיוחד בתקופה של אי הוודאות הכלכלית הגדולה ביותר מאז קום המדינה - שישפוך קורטוב של ודאות, של בהירות. כל המשרדים הממשלתיים, כל המגזר העסקי - גם החלק שעובד מול הממשלה וגם החלק שרק מבקש להבין לאן פניה של הממשלה - וגם כל המגזר השלישי שמאוד תלוי בממשלה שרויים בערפל כבד. אף אחד לא יודע כלום. אי הוודאות הזו, חוסר המדיניות והיעדר הכיוון משאירים את כולנו בעמדת המתנה. הצרכנים דוחים צריכה, המשקיעים דוחים השקעה, המעסיקים דוחים תעסוקה. הלכה למעשה, זו מדיניות שיוצרת את המיתון.

3. כלכלת בחירות

ברור לכל בר דעת שאין זו תקופה של העלאת מסים או קיצוץ בהוצאה התקציבית. אף פקיד באוצר - למרות שהבור התקציבי שיצרו נתניהו וכחלון עוד לפני הקורונה מחייב זאת - לא העלה על דעתו מהלך כזה. אבל בהחלט היה מקום לחשוב האם בתוך 411 מיליארד השקלים של תקציב מדינה ל־2020 לא היה מקום להסיט מיליארד או שניים למטרות הקורונה. יתרה מזו, עצם העובדה שלא אושר תקציב לחלק של “הלא קורונה” מחייב להמשיך פעם נוספת עם תקציב המשכי שהוא תקציב מרסן. זהו חטא על פשע. דווקא בתקופה של הוצאה כל כך מסיבית - בסך הכל מדובר בכסף של כולנו, פרי עמלם של אזרחי ישראל - היה מקום, כפי שהנגיד הרבה להסביר, לקבוע איזשהו גבול, לשרטט קו כלשהו, מסגרת.

חנות בדרום ת"א שנסגרה בקורונה צילום: אורנה יפת

אסור להיתמם. כץ ונתניהו ניצלו את היעדרם של הבלמים, המסגרות, הכללים ושומרי הסף כדי לחלק כסף כראות עיניהם, כזה שקשור לקורונה וכזה שלא, וזאת למטרת כלכלת בחירות. למשל התוכנית לתמיכה ביישובי עוטף עזה בהיקף של מיליארד שקלים (הכסף התוספתי האמיתי הוא של 150 מיליון שקלים שלווה גם הפעם בקיצוץ רוחבי לכל שאר משרדי הממשלה) כדי לקנות קולות. דוגמא נוספת היא המדיניות השגויה של חל”ת חופשי עד יוני 2021. כאשר לא מגדירים גבולות אין צורך בסדרי עדיפויות. אפשר לפזר כסף בהליקופטר. אבל בסופו של דבר החשבון יוגש, והוא יהיה ארוך וכבד.

השתתפו בכתיבה: צבי זרחיה, אביאור אבו, אמיתי גזית וליאור גוטמן