דעה
במקום מס ירושה: המוריש יאמץ משפחה נזקקת
המטרה איננה מיסוי עשירים לשם המיסוי, אלא חיזוק הסולידריות בין חלקי החברה שתסייע בצמצום הפערים במשך הדורות. הרעיון לא צריך להיות מוגבל לתחום הנכסים דווקא וניתן לאמץ אותו באופן רחב יותר
חשיפת עיזבון הענק שלמיכאל שטראוס חוללה פולמוס בעולם הכלכלי – האם יש לחדש את המאמצים ולהטיל מס ירושה? הפרטים הפיקנטיים על האופן בו יחולקו 2.53 מיליארד שקל בין היורשים הובילו לפרסום מאמר דעה בכלכליסט הקורא להטיל מס ירושה. לפי תומר גנון: "שרשרת העברה של ההון, שלא תמיד ממוסה כראוי וספק אם ימוסה כראוי בהמשך, לעולם לא נקטעת. ולכן הפתרון הוא מס ירושה עם רף כספי סביר שממנו ומעלה גובים אחוז מסוים מהעיזבון".
גנון לא לבד. בעבר ניסו גורמים שונים במשרד האוצר לקדם את הטלת המס, האחרון בהם הוא שר האוצר משה כחלון, שכלל בתוכנית להוזלת יוקר הדיור סעיף לביטול הפטור ממס שבח על דירה שהתקבלה בירושה.
אך ההיסטוריה מוכיחה שמנגנון מס הירושה נכשל. אף גרוע מכך, בעידן שבו מדינות נמצאות במלחמה על הון אנושי והון להשקעה, עלינו דווקא למשוך אנשים בעלי אמצעים, השפעה ויצירתיות לישראל כדי לבנות את הכלכלה המקומית ולחזק אותה. למרות הרצון הצודק והנכון לטפל באתגר, אסור לדחוף החוצה יזמים, משקיעים ואנשי עסקים עם חקיקה של מס ירושה, שעלול להוות איום מבחינתם.
כפי שציין גנון, בכלכלה המודרנית אנשים מוצאים דרכים חוקיות לעקוף את מסי הירושה, וגם אם נגבים כספים במהלך העברת ירושה (כמו מס שבח על מכירת דירת ההורים) הכספים נבלעים במערכת הביורוקרטית הכללית וממילא לא נסגרים פערים בין השכבות השונות באוכלוסייה. עשירי תבל כמו וורן באפט וביל גייטס, בחרו באפשרות של פילנתרופיה במסגרתה התחייבו לתת יותר מ-50% מהונם למטרות צדקה. הדבר בוודאי ראוי, יפה ונדיב, אבל נשאלת השאלה כיצד תרומות אלו עשויות להועיל לסגירת פערים במובן היותר רחב?
שנת היובל
גנון מעוניין להעתיק פתרונות ממדינות אחרות כמו ארה"ב, אלא שיש לחפש פתרון שהוא ישראלי. ישראל היא בת יותר מ-70 ועלינו להאמין ביכולותינו לייצר פתרונות של כלכלה ישראלית ייחודית. הפתרון לבעיה עשוי לבוא ממקור מפתיע: היהדות.
צילום: שאטרסטוק
במקרא, במסגרת המושג של 'כלכלת אחווה' שפיתחתי בספרי האחרון, קיים מודל לאתחול מערך שוק הקרקעות - היובל. אחת ל-50 שנה חוזרות כל הקרקעות למי שהחזיק בהן במקור על מנת למנוע את השתלטותן של משפחות ששפר עליהן גורלן על כל ההון. מטרת היובל היא למנוע ממשפחות שנקלעו לקשיים כלכליים בתקופה מסוימת ונאלצו למכור את אחוזתן, גורל של עוני נצחי או השתייכות למעמד פועלים נמוך לדורי דורות.
היות והמטרה בעיניי איננה מיסוי עשירים לשם המיסוי, אלא חיזוק הסולידריות בין חלקי החברה שתסייע בצמצום הפערים במשך הדורות, ברצוני להציע תוכנית חלופית למס הירושה: בכל צוואה או ירושה מעל שווי מסוים, המוריש יאמץ משפחה (או משפחות) בשכונתו שרמתן הסוציו־אקונומית מתחת לקו העוני, ויצרף אותן כיורשיו. התנאי יהיה שהכסף ישמש לחיסול חובות דיור, כדי שיהיה למשפחות מעוטות היכולת שאומצו, אופק לנכס בבעלותן, נקי משיעבוד, כמו קרקע שחוזרת לבעליה בשנת היובל ומעניקה קרש קפיצה לעתיד טוב יותר.
הרעיון לא צריך להיות מוגבל לתחום הנכסים דווקא וניתן לאמץ אותו באופן רחב יותר. אפשר יהיה להעביר את הכסף לסיוע בהקמת עסק או להכשרה מקצועית שהיא נכס לכל דבר ועניין בעידן המודרני. אפשר אפילו ללכת על מתווה של שותפות של ממש, במסגרתה יורשיו של בעל ההון יהיו שותפים בהצלחתו של השכן המנסה לקום על רגליו. ומי יודע, אולי המוריש שאימץ לו משפחה נוספת עשה את "עסקת חייו" והעניק ליורשיו הטבעיים הרבה יותר, בטווח הארוך.
במקום שהממשלה תגבה את הכספים ואחר כך תקצה אותם תוך עיוורון מוחלט בין משלמי המס למקבלי ההעברות, משפחות בישראל יבנו קשר עין ולב, יחזקו את הסולידריות החברתית וישפרו את חלוקת העושר במעבר הבין דורי. משפחות שיצעדו אלו עם אלו יד ביד יחושו שותפות גורל ויפנימו שעתידם הטוב תלוי בחיבור שביניהן. בדרך זו ,בטווח הארוך תתפתח שפה חדשה של כלכלה נאורה ומאירה, במסגרתה אנשים ייקראו לדגל לאמץ זה את זה כדי לסגור פערים.
מייקל אייזנברג הוא איש עסקים ושותף בקרן אלף
