הפה מבטיח, הידיים קשורות

אחרי שלב ההבטחות, כתיבת ופרסום התוכניות, ופריסת האידאולוגיות נמדדת המדיניות הציבורית בשלב הקריטי באמת: היישום. שלב המימוש הוא תמיד הקשה והמורכב ביותר. הסיבות לכך מגוונות, אבל כשמדובר בתוכנית כלכלית או בהוצאה לפועל של צעדים כלכליים המבוססים על תפיסת עולם כזו או אחרת (תאצ'ריסטית או סוציאליסטית) הסיבה לרוב פוליטית, או ליתר דיוק: אי הסכמה פוליטית.

כל מדיניות ציבורית בכל תחום עשיה מתקיימת במסגרת פוליטית. קל וחומר זו שנוגעת לקופה הציבורית. הממשלה היוצאת לימדה אותנו היטב עד כמה פוליטיקה יכולה לתקוע כלכלה, כשמדינת ישראל נכנסה לפני חודשיים וחצי לשנה שניה ללא תקציב מדינה מאושר בשיאו של משבר כלכלי, והכל ממניע פוליטי טהור: רצונו של ראש הממשלה נתניהו ללכת לבחירות. גם אם תקום כאן ממשלה מתפקדת אחרי הבחירות, אם לשפוט על פי הסקרים יש סיכוי בלתי מבוטל שהיא תורכב מערב רב של מפלגות שאולי יסכימו לחבור כדי להפיל את ראש הממשלה נתניהו או מסיבות אחרות - אבל התפיסות הכלכליות שלהם מנוגדות והאינטרסים שונים והפוכים.

המפלגות המרכיבות את גוש נתניהו (ליכוד, ש"ס, יהדות התורה, הציונות הדתית) לא הציגו מצע כלכלי. גם אם יעלו לשלטון לבסוף בחבירה עם ימינה, שכן הציגה מצע, אין סיכוי, למשל, שבממשלה עם החרדים יצליח בנט לממש את תוכניתו להיטיב עם האדם העובד על חשבון "משתמטי העבודה" - כהגדרתו.

בנט ונתניהו צילום: אלכס קולומויסקי

אם בנט ימצא את עצמו חובר לקואליציה חלופית עם יש עתיד ואולי גם עם העבודה וכחול לבן - ידיו יהיו קשורות בכל הנוגע לחלומותיו על קיצוץ דרמיטי בכנפי וועדי העובדים.

אחרי שלב הידיים הקשורות ישנו גם עניין הסחטנות. ההטרוגניות של החברה הישראלית משתקפת במספר גדול מאד של שברירי מפלגות ומייצרת לפעמים קואליציות צרות שהתלות בכל אחד ממרכיביה מעניק לו כוח אינסופי לדרוש - ולקבל.

תוסיפו לכל אלה את חילופי השלטון התכופים שאינם מאפשרים ליישם מדיניות ארוכת טווח וקבלו את התשובה האולטימטיבית: עוד לפני ששואלים מי צודק יותר או פחות ומי הציג תוכנית טובה יותר ישנה חשיבות גם ליכולת הביצוע של המפלגות. והיא קריטית לא פחות, אולי אפילו יותר ממשנתן האידאולוגית.