ישראל על שולחן הניתוחים של צ'אנג: אתם תקועים עם הריכוזיות

כשהא־ג'ון צ'אנג היה תלמיד בית ספר בדרום קוריאה, בשנות השבעים (הוא היגר לבריטניה רק ב־1986), ישראל כיכבה בתוכנית הלימודים. "סיפרו לנו הרבה דברים חיוביים על ישראל, ואחד הדברים שנחרת בזיכרוני הוא הקיבוץ, דבר שונה מאוד ממה שרואים בחברות אחרות", הוא מספר. "ההתרשמות שלי היא

א. "האיש השמן" דווקא סוחב את "האיש הרזה"

צ'אנג מתרעם כשהוא נשאל על האידאולוגיה של בנימין נתניהו, שדימה בעבר את המגזר הפרטי לאיש רזה שסוחב על גבו איש שמן, המגזר הציבורי. "אנשים נוטים לחשוב שכאשר המדינה גובה מסים היא מחביאה אותם בכספת או משליכה באיזה אגם. אבל המציאות אחרת: מסים הופכים לבתי חולים, לכבישים, לבתי ספר. אנחנו יכולים להתווכח אם הממשלה מנצלת את כספי המסים בדרך היעילה ביותר, אבל לתאר את הממשלה כאדם שמן שרוכב על איזה בחור רזה מסכן זה ממש לא הוגן. הרי אם זה המצב, איך אתה מסביר את העובדה שמדינות כמו שבדיה, פינלנד ונורבגיה, שיש בהן ממשלה שבמונחי מס כפולה בגודלה מבארצות הברית, בכל זאת צומחות בקצב גבוה יותר? ומעבר לכך, איך אפשר להתעלם מכך שבישראל הממשלה שיחקה תפקיד חשוב ביותר בפיתוח החקלאות וההייטק? הרי מאיפה הדברים האלה הגיעו בדיוק?".

ב. רגולציה היא לא ביורוקרטיה

צ'אנג גם לא אוהב את הטענה, שמוכרת היטב בישראל, שהממשלה מציבה יותר מדי חסמים, שפוגעים בתפקוד היעיל של השוק. "האמונה שככל שיש פחות רגולציה כך טוב יותר מוטלת בספק. יש כמובן תקנות שיכולות לפגוע בתפקוד הכלכלה, אבל הרי המשבר הפיננסי האחרון אירע בעיקר משום שהממשלה לא פיקחה כראוי על המוסדות הפיננסיים. וגם כאן אנחנו יכולים להתווכח אם רגולציה כזאת או אחרת על שימוש בקרקע או על תנאי עבודה בישראל מועילה כרגע. אבל לתאר באופן קטגורי את כל הרגולציה כביורוקרטיה זה פשוט אידאולוגיה".

ג. אין בישראל הרבה מקום לתחרות

ומה לגבי בעיית הריכוזיות והיעדר התחרות? "למרבה הצער, במדינה קטנה כמו ישראל אתה לא יכול שיהיו 20 חברות סלולריות ועשרה בנקים גדולים. במדינות קטנות יש מקום לשתיים־שלוש חברות גדולות בכל תחום - מה שמכונה מונופול טבעי או אוליגופוליה טבעית. ולכן מדינות קטנות צריכות להיות הרבה יותר ערניות. במקום לנסות לפרק את החברות הגדולות, המדינה צריכה לוודא שהחברות האלה לא ינצלו לרעה את כוחן מול הלקוחות והספקים, ושלא יהיו ביניהן שיתופי פעולה בעייתיים. וחשוב מכל, כשתאגידים מתחילים לצבור יותר מדי כוח הם מתחילים לשלוט על מה אנשים יכולים לדעת ועל מה אנשים יכולים לחשוב. ראינו את זה באופן דרמטי במקרה של (איל המדיה) רופרט מרדוק, בבריטניה וגם בארצות הברית. צריך לעשות הרבה כדי למנוע היווצרות של מצב כזה, אבל הבעיה היא שהאנשים האלה מוודאים שהטיעונים שמצדיקים את הכוח שלהם ואת העמדה שלהם יזכו לתמיכה רחבה. ומסיבה זאת קשה להציג מולם טיעונים נגדיים, גם אם הם נתמכים על ידי השכל הישר".

ד. וסטנלי פישר הוא נץ

צ'אנג גם אינו מהסס למתוח ביקורת על נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, בכל הנוגע למדיניות שלה הטיף ככלכלן הראשי של קרן המטבע העולמית בשנות התשעים. פישר נקב אז ביעד אינפלציה רצוי של 1%-3%, שגורם לצ'אנג לכנות אותו "נץ אנטי־אינפלציוני קיצוני”. בספרו מסביר צ'אנג כי יש לו הסתייגות כפולה מההתמקדות בהורדת האינפלציה, יעד קדוש שאמור היה להביא עמו צמיחה ויציבות: הריביות הגבוהות שנדרשות כדי לשלוט באינפלציה בעצם מדכאות השקעות באפיקים שיכולים להביא לצמיחה, והמלחמה באינפלציה משווקת בדרך כלל כחלק מ"חבילת מדיניות השוק החופשי" שכוללת גם הקלות על זרימת הון והשגת "גמישות" בשוק העבודה. התוצאה, משנות התשעים, היא סדרה של משברים פיננסיים ואי־יציבות גוברת בשוק העבודה. “אינפלציה נהפכה לשד הרע שמשמש להצדקת מדיניות שממנה מרוויחים בעיקר בעלי נכסים פיננסיים", כותב צ'אנג, “על חשבון היציבות ארוכת הטווח, הצמיחה הכלכלית והאושר האנושי".