זמן המיקרו
במונחים של מאקרו־כלכלה שר האוצר אולי עושה את הדבר הנכון, אך בינתיים המיקרו מתפרק
הם גם היו בטוחים שהם יכולים לדלג בקלילות ולא להטיל גזירות על השכבה השבעה שבה חיים לא מעטים במדינת ישראל, שכבה שבה נהנים משכר חודשי שמגיע למאות אלפי שקלים, שבה על כל שקל שנכנס יש שלושה יועצי מס שכבר בונים איזו קונסטרוקציה מיסויית ו/או חברות ארנק שמאפשרת ליהנות מתשלומי מס מופחתים, שכבה שכל שנה מקיימת דיון על כמות האופציות שתקבל ושגם עליה תשלם מס של 25% בלבד.
מעלים את המע"מ אבל לא נוגעים באופציות
למה? כי המדיניות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהצעת התקציב של השר והמגבה הלאומי, מעדיפה לתת לחגיגת האופציות, השכר המוטרף והמס המופחת להימשך, אך שולחת יד ארוכה לכיסו של האדם העובד ומעלה לו את שיעור מס ההכנסה ב־1.5%, את המע"מ ב־1%, מבטלת לו סבסוד לצהרונים לילדים ולספרים בבית הספר ואפילו דואגת להעלות לו את עלויות הקבורה, אם חלילה הוא מת.
יאיר לפיד. חגיגת השכר תימשך צילום: אלכס קולומויסקי
חוסר האיזון הזה בין מגזר העשירים, המאוגדים עם השאלטר והמקורבים של שניהם לבין מעמד הביניים הוא זה שמצית כעת את התבערה. לפיד יודע זאת היטב. הוא ניצח את הבחירות על בסיס ההסבר שמעמד הביניים הוא פראייר, שאין שוויון בנטל, שהגיע הזמן לשנות, ועשה לבוחרים שלו ולמעמד הביניים הישראלי כמו גם למעמד הנמוך בדיוק את ההפך.
לפיד מנסה להיות אחראי. במונחים של מאקרו־כלכלה הוא צודק. גירעון זה רע, מסוכן ועלול להוביל להידרדרות שסופה מי ישורנו. אבל יש מקרים שבהם המיקרו־כלכלה משחקת תפקיד לא פחות חשוב. מעמד הביניים כבר לא יכול להכיל עוד גזירות מהסוג שלפיד והמגבה הלאומי הוציאו. הוא לא יכול להכיל אותן משום שהוא מרגיש פראייר. הוא ממשיך לקרוא במדורי שוק ההון על גיל שויד, הבעלים של צ'ק פוינט, שנהנה מעוד חבילה שמנמנה של אופציות שימוסו בשיעור של 25% בלבד, אף ששויד היה מסתדר גם עם מיסוי של 35%. הוא מרגיש פראייר כי הוא קורא שאפשר לא להחזיר חובות פעם, פעמיים ושלוש, כפי שעשה אילן בן־דב, ועדיין לבקש שוב הלוואה מכספי הפנסיה. הוא מרגיש פראייר כי אין לו זמן, משאבים, לובי או שאלטר לאיים בו כדי שהחברים בכנסת ידאגו לו. הוא לא אח של אף אחד.
התחושה חשובה לא פחות מהיקף הקיצוץ
נכון, מיסוי כבד בצורה כזו או אחרת, כמו מס ירושה, מס גבוה יותר על רווחי הון או על החברות, מביא לתופעות לוואי שבצדן נזקים כלכליים ומצד שני, לא מכניס מספיק מיליארדים כדי לכסות את הבור. אבל, וכאן האבל הגדול, הוא לפחות מייצר שוויון בנטל שמאפשר היתכנות חברתית לבצע את הגזירות הקשות. תחושה בקרב עיקר הנושאים בנטל שאת הריקושטים מהמצב הקשה סופגים כולם.
כרגע זה לא קורה. הפראיירים מבינים שממשיכים לספר להם את אותו הסיפור שסיפרו להם בעשר השנים האחרונות והפעם המצב הכלכלי שלהם, אחרי הפחתת שכר אחת לפחות ועלייה של בין 30% ל־40% בהוצאות השוטפות שלהם, כבר לא מותיר להם שום ברירה אלא להתנגד.
