בעקבות חקירת בר רפאלי: מוצדק, אך לא ישים
החוק אינו מפריד בין הרופא לבין בר רפאלי. שניהם זכאים לכבוד האדם, לחזקת החפות ולמידה מסוימת של פרטיות
כבר בלידתו נטען נגד החוק שאוסר פרסום שמות חשודים ל־48 שעות, שהוא חוק הסתרה הרומס את זכות הציבור לדעת. הסיבה נעוצה במניע שיוחס למחוקק: הגנה על מושחתים בכירים על ידי פוליטיקאים מושחתים גם הם, שטרם נתפסו.
אך האם הדבר אומר שהוא בהכרח גם חוק מטופש או מיותר? גם אם המניע פסול, החוק עצמו - שמגן על זכויות אדם ועל ערכים ראויים - מוצדק בהחלט.
נניח שרופא נחקר בגלל תלונה להטרדה מינית שהגישה מטופלת. אלמלא החוק, שמו היה נמרח מיד בעיתונים. 48 השעות נותנות לו הזדמנות להוכיח שאולי מדובר בתלונת שווא, ובכך להציל את שמו הטוב ואת פרנסתו ולחסוך שיימינג ממשפחתו.
חשוד זכאי ל־48 שעות החסד האלה לא רק כדי לנקות את שמו, אלא גם כדי להסדיר את הנשימה לאחר הלם החקירה, להכין תגובה ולהיערך לצונמי התקשורתי. בכך היגיון החוק הוא לא רק משפטי - המגן על כבוד האדם, חזקת החפות והפרטיות - אלא גם אנושי.
ואם החשד עדיין קיים אחרי 48 שעות, ניתן יהיה לפרסם. 48 שעות, לא 48 ימים, אפילו לא שבוע, זו הגבלה מידתית. בנוסף, במקרים מסוימים, כשקיים חשש שייגרם נזק ממשי כתוצאה מאיסור פרסום השמות, בית המשפט יכול להתיר זאת מבלי להמתין.
החוק אינו מפריד בין הרופא לבין בר רפאלי. שניהם זכאים לכבוד האדם, לחזקת החפות ולמידה מסוימת של פרטיות.
אך התקשורת מסרבת להעניק את הזכות הזו: ברשתות החברתיות מפרסמים בכל זאת, ובתקשורת הרשמית מסמנים את המטרה בלי לנקוב בשמה. האיסור מעצים את הסקרנות, והשם נוחת בסוף בוואטסאפ של כולם.
האם כל אלה מצדיקים את ביטול האיסור? אולי, אבל השאלה האמיתית היא אם ראוי לדרוס זכות ראויה רק כי עם ישראל לא יכול להתאפק 48 שעות.
על השאלה הזו אני מציע להשיב אחרי שנחשוב טוב על האפשרות שאולי פעם מישהו מאיתנו יזומן לחקירה.
