המדינה ויתרה ליורשי סמי עופר על כמיליארד שקל

המדינה ויתרה ליורשיו של סמי עופר על תשלום מס הכנסה של קרוב למיליארד שקל — כך נקבע בהסכם פשרה בין רשות המסים לעיזבונו של עופר. ההסכמות בין הצדדים, שקיבלו מעמד של פסק דין בדלתיים סגורות, הותרו לפרסום על ידי השופט רון סוקול מבית המשפט המחוזי בחיפה, בעקבות עתירת "כלכליסט" באמצעות עו"ד טלי ליבליך ממשרד ליבליך־מוזר.

הסדר מטריד החברה לישראל, המס לא סמי עופר הפיק את הכנסותיו מייבוש ים המלח וזיהום מפרץ חיפה, אך יורשיו לא מוכנים לשלם פה מס והמדינה לא חוסמת את התרגיל שמאפשר זאת תומר גנון, 7 תגובות לכתבה המלאה 

להסכם הפשרה בין רשות המסים לעזבון סמי עופר, לחצו כאן

להחלטה בעניין מאוגוסט 2015, לחצו כאן

לפסק דין שני בעניין, לחצו כאן

להחלטה להתרת הפרסום ל"כלכליסט", לחצו כאן

לדחיית בקשת העזבון להשחרת פרטים, לחצו כאן

עופר נפטר ביוני 2011. בצו לתשלום מס שהוציאה רשות המסים ב־2013, הוערכו הכנסותיו האישיות בין 2006 ל־2010 ב־1.968 מיליארד שקל. הכנסות אלה התקבלו משלל החברות שבהן החזיק, ובראשן החברות הממשלתיות שהופרטו והוחזקו באמצעות החברה לישראל: כיל שמחזיקה בזיכיון לכרות מינרלים בים המלח, בתי הזיקוק בחיפה וחברת הספנות צים. הצו דרש מעיזבונו של עופר לשלם למדינה מס של 936 מיליון שקל על הכנסותיו אלו.

זמן קצר לאחר הוצאת הצו ערערו עליו יורשיו של עופר באמצעות מנהל העיזבון, עו"ד פנחס רובין ממשרד גורניצקי ושות'. טענתם העיקרית היתה שבשנים שאליהן התייחס הצו, סמי עופר לא היה תושב ישראל ולכן עיזבונו אינו חייב במס. על פי חוק, ערעורים אלה נידונים בדלתיים סגורות בשל החשיפה הרחבה שנדרשת מצד החייב במס.

אייל ועידן עופר צילום: שאול גולן, בלומברג

בתום הדיונים ניתנו שני פסקי דין הנחשפים עתה לראשונה, ומבוססים על הסדר שאליו הגיעה רשות המסים עם עיזבונו של עופר. פסק הדין הראשון של השופט סוקול, שניתן ביולי 2014, עוסק בשנים 2006 עד 2009. רשות המסים העריכה את הכנסותיו של עופר באותן שנים ב־1.618 מיליארד שקל ודרשה מהעיזבון לשלם מס של 768 מיליון שקל. אולם בהסדר הסכימה המדינה שלא לגבות כל מס מעיזבונו של עופר.

בפסק הדין נכתב כי "הכנסות המנוח סמי עופר לשנות המס 2006–2009 יתקבלו כמוצהר בדו"חותיו, למעט טענתו שהיה תושב חוץ ב־2006 ואילך. בהתאם, לא יהיה כל חיוב במס בגין הכנסות שהתקבלו באותן שנים. רשות המסים מוותרת על כל דרישה כלפי העיזבון בנוגע לגובה ההכנסה החייבת בשנים אלה".

פסק דין משלים מאוגוסט 2015 נוגע להכנסותיו של עופר ב־2010. בניגוד לנתונים על השנים הקודמות, כאן הסכימו שני הצדדים על גובה ההכנסה האישית של עופר: 350 מיליון שקל. על פי נתון זה, בתחילה דרשה המדינה מס של 168 מיליון שקל. הפעם העיזבון הסכים לשלם מס, אם כי תחת מחאה: 107,469 שקל. בפסק הדין נכתב כי מדובר ב"מלוא המס הנדרש על פי שומת 2010", ומצוין כי הוא "שולם תחת מחאה, וזאת נוכח סכום המס לתשלום מחד ועלות ניהול ההליכים מאידך".

צילום: מאיר פרטוש

המדינה בונה על 2011

לאחר שהמדינה ויתרה על תשלום מס של 935.9 מיליון שקל, קשה להבין היכן מסתתרת הפשרה: מה קיבלה המדינה בתמורה לנסיגתה המוחלטת מהשומה שדרשה. בהקשר זה יש לציין שבית המשפט התיר לפרסם רק את ההסכמות הסופיות, אך לא מסמכים או פרוטוקולים שישפכו אור על השיקולים של נציגי רשות המסים והפרקליטות.

ההישג העיקרי של המדינה הוא שבית המשפט לא הכריע בשאלה אם עופר היה תושב ישראל בין 2006 ל־2010. סוגיית התושבות מוגדרת בפסק הדין בתור "המחלוקת העיקרית": המדינה מעוניינת להוכיח שמרכז חייו של עופר היה מאז 2006 בישראל ולכן הוא חייב במס, ואילו המשפחה טוענת שמרכז חייו היה בחו"ל ולכן העיזבון אינו חייב במס כלל.

העובדה שהעניין לא הוכרע מותירה למדינה את האפשרות למסות את הכנסותיו של עופר ב־2011. לעת עתה לא ידוע מה שומת המס שהרשות דרשה, או מתכוונת לדרוש, לגבי 2011, אולם לפי הערכות מדובר במאות מיליוני שקלים. משפחת עופר צפויה להתנגד גם לכך.

שאלת התושבות כבר היתה אמורה להגיע להכרעה. בפסק הדין הראשון, שנוגע ל־2006–2009, נקבע כי "המחלוקת בין הצדדים בשאלת שינוי התושבות של המנוח ועיתויה נותרת בעינה", והיא "תתברר בדיון על השומה לשנת 2010". אולם, ככל הנראה, גם הדיונים על 2010 הסתיימו בפשרה: המדינה לא התעקשה, כנראה כדי לא לאבד את הסיכוי לגבות מס על 2011, וכך ההכנסות החייבות במס של עופר נותרו שוליות — והעיזבון הסכים לשלם לראשונה מס.

נאמנות מסתורית

צו המס שהוציא פקיד שומה חיפה לשעבר, יהושע חבר, באוקטובר 2013 היה מבוסס על הערכת הכנסות "לפי מיטב השפיטה", וזאת מכיוון שלא קיבל ממשפחת עופר נתונים על הכנסותיו של האב המנוח. בצו שנשלח לעיזבון כתב חבר כי "לא הגענו להסכמה לעניין התושבות וההכנסות של המנוח".

עו"ד פנחס רובין צילום: יריב כץ

לטענת העיזבון, סמי ואביבה עופר עזבו את ישראל לבריטניה ב־1969 כדי לפתח את עסקי הספנות הבינלאומיים. באמצע שנות השבעים הם עברו למונטה קרלו. רשות המסים טענה כי בני הזוג שבו לישראל ב־2006, בין השאר על סמך "מבחן הימים" שקובע שתושב ישראל לצורכי מס הוא מי ששהה בה יותר מ־183 יום. על פי הצו, "המנוח ורעייתו שהו בישראל בשנות הצו בין 135 ל־250 יום בכל שנה", ולכן "המנוח היה לתושב ישראל לכל המאוחר ב־1 בינואר 2006".

הצו, שנחשף ב"כלכליסט" ביוני האחרון, פירט הסברים נוספים של עו"ד רובין מדוע העיזבון בניהולו אינו חייב בתשלום מס — מעבר לטענה שמרכז חייו של עופר לא היה בישראל. בנוגע לשנים 2006–2007 טען רובין כי הכנסותיו של עופר באותן שנים הגיעו כהלוואה מנאמנויות זרות שהקים בחו"ל, ושהנהנים מהן הם בניו עידן ואייל. רשות המסים לא קיבלה את ההסברים, ובצו נכתב כי "עד עתה, 'הלוואה' זו לא נפרעה".

לגבי 2009 העלה רובין טענה חדשה: מדובר היה בשנת הסתגלות — שנה שבה אדם ששוקל להיות תושב חוזר טרם החליט היכן יהיה מרכז חייו, ולכן אינו חייב בדיווח בארץ לרשויות המס.

בלי שיתוף פעולה

פקיד השומה ציין שנתקל בחוסר שיתוף פעולה מצדו של רובין. "מייצגו של המנוח נמנע, למרות בקשות חוזרות ונשנות בכתב ובעל פה, לספק פרטים על נכסיו והכנסותיו של המנוח", נכתב בצו. חבר אף ביקש לקבל את רשימת הנאמנויות הזרות שהקים עופר, אך לא קיבל. "לא הוצגה בפניי רשימת הנאמנויות", כתב בצו, "לא ברור אילו נכסים מצויים בבעלותן ומה מקורם, מי היוצרים והנהנים בהן, וזאת למרות דרישות חוזרות ונשנות". למרות טענת רובין שמדובר ב"נאמנות יוצר תושב חוץ", חבר קבע שהן "נאמנויות של תושב ישראל" כי לא קיבל פרטים.

זמן קצר לפני מותו העריך מגזין "פורבס" את הונו של סמי עופר ב־10.3 מיליארד דולר. את אימפריית הספנות שלו החל להקים עם אחיו יולי בשנות החמישים. בשנות השבעים יצא לאירופה והקים שם את אחת מקבוצות הספנות הפרטית הגדולות בעולם. ב־1999 ביצע סמי את אחד המהלכים המשמעותיים, כשרכש מידי יורשיו של שאול אייזנברג את גרעין השליטה בחברה לישראל. ב־2002 הפרידו האחים עופר את אחזקותיהם, וסמי רכש את חלקו של יולי בחברה לישראל רגע לפני שהתחילה להניב רווחי עתק מאחזקותיה בכיל.