אלביט אשליה

הסדר החוב של אלביט הדמיה שאושר אתמול על ידי השופט איתן אורנשטיין הוא פתיחה עצובה מאוד לשנת 2014, והוא ילווה בתספורת שיספגו המשקיעים בהסדר אי.די.בי שגם הוא נמצא בשלביו האחרונים. לכאורה, את האירועים אופפים הרבה חגיגות של המוסדיים שמחנכים את בעלי השליטה, לא מוותרים, ולוקחים לידיהם את המושכות. אבל לצד החגיגות על תופעות אלו, אסור לטעות - מדובר למעשה בסיום עגום, וזאת משלוש סיבות.

הראשונה היא שאף פעם לא נעים לראות איש עסקים נכשל. למוטי זיסר, בעל השליטה באלביט הדמיה שורה ארוכה של הצלחות מוכחות בתחום הנדל"ן, ובשיא ימיה, אלביט הדמיה היתה חברה חובקת עולם ותחומים.

מוטי זיסר צילום: אוראל כהן

הסיבה השנייה היא מחיקת החוב הענקית לבעלי האג"ח. אלביט הדמיה תבצע מחיקת אג"ח בהיקף של 1.8 מיליארד שקל. תמורתה יקבלו בעלי החוב מניות של אלביט הדמיה - שעדיין לא ברור מה שווין (שכן החברה־הבת של אלביט הדמיה נמצאת בימים אלו בעצמה בהסדר חוב). גם בהסדר אי.די.בי, יספגו מחזיקי האג"ח תספורת. כל התספורות הללו הן על חשבון כספי הפנסיה שלנו, שמימנו את זיסר ואת דנקנר.

זיסר הוא יזם בטבעו, ויזמים הם אנשים חולמים, אבל יש קו דק בין חלום והזיה. אולי לא פשוט לומר האם הקמת "לאס וגאס של הונגריה" על אי מול בודפשט הוא חלום או הזיה (כפי שהתברר), אבל ליזם, שגם ככה מטבעו הוא בעל נטייה לקחת סיכונים, קל יותר לקחת אותם כשהם ממומנים מכספי אחרים. ואם הגופים שמחלקים לו את הכסף, עושים זאת ביד נדיבה, ובתמחור חסר, התוצאה המתקבלת לא מפתיעה.

הסיבה האחרונה לסיום העגום היא שכשמתבצעת המחיקה עבור מימון החלומות, וגם ההזיות של זיסר ודנקנר - המוסדיים כבר מממנים בזול שלל חלומות לאנשי עסקים אחרים. הנפילה האיטית של האימפריות, כמו זו של זיסר ושל דנקנר, מקהה את הזיכרון של הגופים המוסדיים.

זיסר גייס סכומי עתק ב־2006–2007, ומחק ב־2014. וכעת, תופעות שנצפו ב־2007 חוזרות לשוק: חברות שמגייסות בריביות מגוחכות על מנת לפרוע הלוואות לחברה־האם, אג"ח מגובים בביטחונות נחותים (אם בכלל) זוכים לביקושי יתר, וב־35 מיליארד שקל שזרמו לקרנות האג"ח בשנת 2013, ניתן היה להנפיק כמעט כל מה שזז. כלומר, המוסדיים למעשה מסיימים את מחיקות הענק של 2013, ומכינים את הקרקע למחיקות הענק של 2022.