פרשנות
5 דברים שאילן בן־דב יכול ללמד את נוחי דנקנר
בסוף החודש תכונס אסיפת בעלי המניות של תפוז לאישור מדיניות השכר בחברה עם פעילות עסקית זניחה. שיטת דנקנר, גרסת בן־דב
השבוע היה השבוע שבו נוחי דנקנר איבד את החברה שלו. זה היה גם השבוע שבו בשקט בשקט, כמעט בלי לעורר כל הד ציבורי, הצליח אילן בן־דב, שכל כך רצה להיות כמו דנקנר, לצאת בקלילות בדיוק מאותו הבור שאליו נפל המודל לחיקוי - חוסר יכולת להחזיר חובות. אבל בזמן שדנקנר כאמור איבד את החברה שלו מכיוון שלא עמד בתשלום חובותיו, בן־דב הצליח לארגן לעצמו הסדר חוב, להישאר בעל השליטה, ולתרום מעט מאוד כסף. בעיניים של בעל שליטה זו הצלחה מסחררת, מנקודת מבט ציבורית - דנקנר אולי הלך, אבל הנורמות שבן־דב אימץ אל חיקו עדיין כאן כדי להישאר.
קראו עוד בכלכליסט:
- אלשטיין ובן משה צריכים ללמוד מהטעויות של נוחי דנקנר
- אורנשטיין: אי.די.בי עוברת לידי קבוצת אלשטיין-בן משה; האחים נקש עוזבים את קבוצת דנקנר
- אילן בן דב מתקפל: מוותר על פטור מתביעות אישיות
בן־דב הוא פירמידיסט. ככזה הוא דואג לאנשים שלו לכל אורך הפירמידה שיצר. קחו למשל את החברה הציבורית תפוז, שנמצאת בשליטת סאני שבשליטת בן־דב. פעם תפוז היתה חברה שעיקר פעילותה הוא תפעול אתר האינטרנט תפוז. אלא שהאתר נמכר, וכעת מדובר בחברה שכל פעילותה היא אחזקה בחברה בשם נטקראפט.
לנטקראפט יש שני מנכ"לים פעילים המקבלים תמורה עבור עבודתם, אבל בן־דב החליט שכדאי שגם מנכ"ל תפוז ויו"ר תפוז (יהל שחר המכהן גם כמנכ"ל סקיילקס) יקבלו משהו. לכן במסמך שהגישה החברה היא מציינת כי עלות שכרו של המנכ"ל לא תעלה על 75 אלף שקל, וכי עלות שכרו של היו"ר לא תעלה על 60 אלף שקל. לכאורה לא כסף גדול, במיוחד במונחים של מנכ"ל ושל יו"ר, אבל בהינתן שמדובר בשלד בורסאי נשאלת השאלה למה צריך לשלם עשרות אלפי שקלים למי שכל תפקידם הוא לשמור טוב טוב על המזומן בקופה.
כנראה התשובה היא בדיוק הסיבה שצריך היה לשלם עשרות מיליוני שקלים לאורך השנים למנהלים ששירתו את נוחי דנקנר במעלה הפירמידה שהוא יצר. בן־דב עובד באותה שיטה: הוא ממנה את המקורבים שלו לתפקידי מפתח בקבוצה שלו, משלם להם ביד נדיבה, והם עושים הכל כדי לרצותו, גם אם לפעמים זה מתנגש עם האינטרסים של כלל בעלי המניות.
בן־דב הוא הסדרניק סדרתי. אמנם הסדר החוב של אי.די.בי קיבל את מלוא הפוקוס הציבורי בשבועות האחרונים, אך הסדר החוב שבן־דב עשה מתחת לרדאר באותה עת היה לא פחות דרמטי. בן־דב הצליח לפרוס חוב של 1.3 מיליארד שקל בסקיילקס. בלי תקשורת לעומתית, בלי לאבד את החברה ועם הזרמה של 3.6 מיליון שקל. שוב. הסדר חוב של 1.3 מיליארד שקל עם תרומת בעלים של 3.6 מיליון שקל.
אילן בן-דב צילום: אוראל כהן איך הוא עשה את זה? בן־דב הצליח לגרום לכולם לחשוב שהוא בלתי ניתן להחלפה. מעל ההסדר שיצר לעצמו ריחפה השאלה מה יקרה לזיכיון שיש לחברה שלו למכור את מכשירי סמסונג בישראל. זו הפרה החולבת המרכזית שמייצרת מזומנים בקבוצה, ולכן מעל הנושים שיכלו לקחת את החברה מידיו ריחפה כל העת חרב לוהטת: בן־דב בחוץ שווה איבוד של זיכיון סמסונג בישראל, וזה שווה איבוד של מאות מיליוני שקלים בשנה.
את כל זה עשה בן־דב אף שהוא לא עומד בחובותיו כבר בפעם השלישית. המסקנה שלו ברורה: לא חשוב כמה פעמים שמטת חובות בקריירה שלך, כל עוד שמרת קלף אחד טוב קרוב לחזה לא תהיה לך בעיה למחזר, לגלגל או כל מילה אחרת שמשמעותה לא להחזיר כסף בזמן.
בן־דב הוא אמן. למרות הכישלון העסקי שלו, שלוש פעמים כאמור, הוא השכיל לארגן לעצמו חבילת שכר בהיקף של 4.37 מיליון שקל לשנתיים. גאונות, לא? למשוך שכר של מיליונים לאורך השנים, להיכשל ולא פעם אחת, לפרוס את החוב מחדש, בשקט אם אפשר, להישאר בחיים, ולא להתבייש לבקש על כל הטוב הזה וזה שעוד יבוא שכר של 4.37 מיליון שקל בשנתיים. אמנות לכל דבר.
בן־דב הוא משורר. אם משהו מהציטוטים שלו משקף את הלך הרוח האמיתי שלו, הרי שבן־דב משייט באטמוספירה אחרת שלא שמעה על אף כישלון עסקי שלו.
נוחי דנקנר השבוע בביהמ"ש צילום: אוראל כהן כשהוא לא החזיר את הכסף למשקיעים בחברת השקעות בשם טאו, הוא אמר להם "אל תהיו נגטיב. תחשבו חיובי ונקווה שהכוכבים יהיו איתי". כשהוא איבד את פרטנר הוא תלה את האשמה לא במודל הפיננסי המוטרף שבנה, כולל פירמידת החובות שסיבכה אותו, אלא דווקא בשר התקשורת שעלה לשחק "פוטבול על מגרש כדורגל", והחליט להוריד את מחירי הסלולר של כולנו בעשרות אחוזים. כשהוא ניסה לשכנע את המוסדיים להצביע בעד הסדר החוב שלו הוא אמר ש"בארבע השנים האחרונות הפסדתי מיליארד שקל, או מיליארד דולר. בכל מקרה זה המון כסף. ואז באים לבית המשפט אנשים שקנו אג"ח בשתי אגורות ודורשים לקבל שקל על כל איגרת חוב".
לא הכישלון העסקי הוא שהביא את בן־דב לדרדר את האג"ח לשתי אגורות, כי אם אשמים אלו שרכשו אותו בשתי אגורות וכעת רוצים לקבל את מה שמגיע להם על פי תנאי החוזה שלפיו רכשו את אותן איגרות חוב. משורר, לא?
