היו זמנים בהם בונוס של 250 אלף שקל היה שערורייה

סוגיית שכר הבכירים במוסדות הפיננסיים (בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות) מצויה במרכז הוויכוח הציבורי ובכותרות של כלי התקשורת כבר זמן מה. כמי שניהל בית השקעות במשך עשרות שנים, בתקופה של נורמות שונות לחלוטין בחברות הציבוריות, אפרט שלושה אירועים כדי להמחיש את השינוי הקיצוני שחל לרעה בנושא, במיוחד מאז שנות התשעים.

האירוע הראשון התרחש בראשית שנות השמונים: דירקטוריון הבורסה הרכיב "רשימה שחורה" שכללה חברות המגזימות בתשלומי שכר, בונוס ודמי ניהול. לאורך השנים התברר כי רשימה זו, שנועדה להביא לגינוי ולהוקעה על ידי התקשורת והחברה הישראלית, לא רק שנכשלה במילוי ייעודה, אלא שנורמות ההתנהגות שהתהפכו עם השנים הפכו אותה ליוקרתית במיוחד. רבים ממנהלי החברות הציבוריות שאפו להגיע לדירוג גבוה ברשימה.

האירוע השני התרחש באמצע שנות השמונים, כאשר תנאי שכרו של יו"ר בנק לאומי ארנסט יפת — שהיו גבוהים בהרבה מהמקובל בענף באותה תקופה — נחשפו בתקשורת. בזמנו, יפת הצטדק וטען כי עקב עבודתו הוא מצוי בקשרים שוטפים עם ראשי בנקים מחו"ל, ותנאי השכר שלו חייבים לחפוף לאלו של הקולגות מעבר לים.

האירוע השלישי התרחש ב־1993 שהיתה שנת גאות בבורסה. השותף שלי ואני, כמנכ"לים משותפים בחברה, קיבלנו באישור הדירקטוריון בונוס חד־פעמי של 250 אלף שקל כל אחד. למחרת העניין פורסם בכותרת ראשית באחד העיתונים. מכיוון שמרבית בתי ההשקעות היו חברות פרטיות, ולמיטב ידיעתי הנתונים לא פורסמו, שכר הבכירים נע בטווח של 0.4–0.8 מיליון שקל בשנה.

ארנסט יפת צילום: דוד רובינגר

העדפת "קבוצת ההתייחסות"

כשבוחנים את המצב הנוכחי בתנאי השכר, מתגלה סימפטום מדאיג: חלק גדול מהבכירים בענף הפיננסים אינם מתייחסים לנורמות המקובלות בחברה הישראלית. כל עניינם הוא להשוות את שכרם לאלו של עמיתיהם בבנקים ובחברות הביטוח הגדולות בארץ ובחו"ל. תופעה זו של העדפת "קבוצת ההתייחסות" על פני "קבוצת ההשתייכות" הנה חדשה יחסית, ואינה מאפיינת את כלל הסקטור הפיננסי. ישנם בתי השקעות גדולים שלא נוטלים חלק בחגיגה, ורמת השכר של בכיריהן סבירה לחלוטין.

גידול דרמטי בהיקף הנכסים

סכום הנכסים הפיננסיים שבידי אזרחי ישראל גדל בצורה משמעותית: מ־450 מיליארד שקל בסוף 1993 לכמעט 3 טריליון שקל כיום. חלק ניכר מהסכום מנוהל בקרנות הפנסיה וקופות הגמל בחברות הביטוח, חלק אחר מנוהל בקרנות נאמנות בבתי ההשקעות והחלק הדומיננטי מוחזק בבנקים.

מכיוון שכל פעילות בנכס גוררת עמלה ויוצרת רווח מכובד לפירמות בעלות הנכסים, השאלה המתבקשת היא איזה ערך מוסף היה  לבכירי המערכת הפיננסית בגידול הדרמטי בנכסים. כדי לאזן את הדברים, יש לציין כי תפקיד של מנהל בכיר בגוף פיננסי טומן בחובו אחריות רבה, תוך תחרות יומיומית עם הגופים האחרים.

עם זאת, חייבים לקבוע תקרת שכר במערכת, ואסור להשוות בין הנורמות הישראליות לאמריקאיות. הרקמה החברתית בישראל דקה יחסית (עולים חדשים, פריפריה שסובלת מאי־שוויון).

השורה התחתונה: פרט לתקרת השכר, חייבים לקבוע רכיב משתנה תלוי תוצאות עסקיות, עם תנאי סף מאתגרים שידרבנו מאמץ עסקי וכישורי ניהול כדי לעמוד בהם.

אליעזר כרמל מכהן כדירקטור בחברות ובוועדות שקעה בגופים מוסדיים