"אי אפשר רק לחדש כל הזמן"
לחץ השווקים הפיננסיים, שגרם לחברות לוותר על כל שלבי הייצור ולהתמקד רק בפיתוחים חדשניים, הוא הגורם העיקרי להתנוונות התעשייה האמריקאית. כך טוענת פרופ' סוזן ברגר, מהמובילות בחוקרי התעשייה האמריקאית בעידן הגלובליזציה, שמתריעה: "אחרי הייצור גם החדשנות תעבור לסין"
08:3118.02.15
בסוף השיחה עם פרופ' סוזן ברגר, רגע אחרי שהיא פורסת בהרחבה את חזונה לאופן שבו ניתן, אולי, לעצור את התנוונות התעשייה האמריקאית, היא עוצרת ומבקשת להבהיר: "אני לא רוצה להשאיר אותך יותר מדי אופטימי. חשוב לי להדגיש: לשווקים הפיננסיים בארצות הברית יש השפעה הרסנית ממש על האפשרות לבנות מחדש את הקשר בין חדשנות לייצור בארצות הברית. כדי לעשות זאת נדרש שינוי גדול, ושום דבר ברפורמות שנערכו במערכת הפיננסית אחרי המשבר אינו מעודד את השינוי הזה".
ברגר, פרופסור למדע המדינה ב־MIT, אחד ממוסדות המחקר הטכנולוגיים המובילים בעולם, חוקרת את התעשייה האמריקאית בעידן הגלובליזציה זה שלושה עשורים. אל המסקנה שלה על השפעתה ההרסנית של המערכת הפיננסית על שאר הכלכלה, ובעיקר על התעשייה, היא הגיעה אחרי ששימשה כחוקרת המובילה בפרויקט מחקר שאפתני. במסגרת המחקר בחן צוות רב־תחומי 250 חברות אמריקאיות בשלוש יבשות שונות, וניסה לשאול כיצד יכולה ארצות הברית לשמור על גחלת החדשנות שלה.
"נשיא MIT ביקש מאיתנו לערוך את המחקר מיד אחרי המשבר הפיננסי של 2008", מספרת ברגר, חוקרת עטורת פרסים שאף חברה בלגיון הכבוד הצרפתי. "באותה תקופה נראה היה כאילו כל הכלכלה מתמוטטת. מיליוני משרות אבדו, והגישה של הרבה אנשים היתה 'אנחנו לא צריכים ייצור באמריקה. למה שלא נהיה אומה של מחקר ופיתוח, של סטארט־אפים? אנחנו נעסוק בפיתוח ובהפצה, בדיוק כמו שחברת אפל עושה, ואת הייצור יעשה מישהו אחר, בסין'".
מטרת המחקר, מסבירה ברגר, היתה לבדוק אם כולנו יכולים פשוט להיות אפל: "האם אנחנו באמת יכולים להתמקד בחדשנות ולהשאיר את הייצור וכל השאר למישהו אחר? שאלנו שוב ושוב רק שאלה אחת: כשיש לך חדשנות, רעיון טוב, בין שזה בחברת ביוטק בבוסטון ובין שזה בחברה בגודל בינוני לעיבוד ברזל באוהיו - מה אתה צריך כדי להביא את החדשנות הזאת לשוק?".
ברגר (75) שוטחת את עיקרי התובנות שלה מפרויקט המחקר הזה בראיון בלעדי ל"כלכליסט", שנערך בזמן ביקורה לאחרונה בישראל כאורחת של ד"ר בעז תמיר, ראש מכון הניהול ILE. המסר העיקרי העולה מדבריה הוא שבלי יכולת ייצור אי אפשר לקיים חדשנות לאורך זמן. אבל לך תסביר את זה למשקיעים.
חדשנות צריך בכל שלב
את התהליך המטריד שעוברת הכלכלה האמריקאית, ובמיוחד החברות החדשניות שאמורות להצעיד אותה קדימה, ברגר ממחישה באמצעות נתונים מדכאים למדי. לצורך הפרויקט, היא מספרת, החליט צוות המחקר שלה לבחון מה עלה בגורלן של מגוון חברות שיצאו מ־MIT - אחד ממוסדות המחקר המובילים בעולם, שסביבו, בבוסטון, קיים ריכוז של הון סיכון וכישרון מדעי והנדסי מאוניברסיטאות מעולות; כל מה שצריך כדי להביא חברת סטארט־אפ לשלב שבו היא יכולה למכור מוצר ללקוח.
פרופ' סוזן ברגר. "אם יש גורם אחד שהייתי צריכה להצביע עליו ככזה שהרג את הייצור האמריקאי, הייתי מצביעה על ההתמקדות במיומנויות ליבה" צילום: אלעד גרשגורן "לקחנו את כל הסטארט־אפים שצמחו מתוך מעבדות MIT בין 1997 ל־2008. פסלנו 50 חברות תוכנה שלא דורשות הרבה הון, ונותרנו עם 150 חברות. גילינו ש־60% מהן עדיין קיימות, וכ־50% מהן קיבלו מימון מקרנות הון סיכון. ובכל זאת, מצאנו שבסופו של דבר רק 15 מהן הגיעו לשלב שבו הן היו מוכנות לשווק את המוצרים שלהן בקנה מידה נרחב. וגם בנוגע ל־15 האלה גילינו שעד לשלב הייצור הן זכו למימון טוב מאוד, אבל כשזה הגיע לשלב בניית המפעל לייצור המוצר שלהן - מה שיכול לייצר משרות ולסייע בפועל לכלכלה האמריקאית - הן לא הצליחו להשיג את המימון הדרוש.
"מה קרה לחברות האלה? כל חברות האנרגיה המתחדשת שעקבנו אחריהן, למשל, עברו לאסיה. ברגע הקריטי של מעבר מפיילוט לייצור מסחרי הן לא הצליחו למצוא מימון בארצות הברית. ייתכן שחלק קטן מהפעילות שלהן נשאר בארצות הברית, אבל החברה, הייצור ומעבדות הפיתוח והמחקר עברו אל מעבר לים. אחת החברות, למשל, קיבלה השקעה גדולה מקרן ממשלתית רוסית בתנאי שהיא תעביר חלק מפעילות הפיתוח לרוסיה.
"תחשוב על זה: MIT הוא מוסד פרטי, אבל 85% מתקציב המחקר שלו מגיע מהממשלה הפדרלית. כלומר כספי משלמי המסים תומכים בחדשנות שמאפשרת למחקר להפוך לחברות סטארט־אפ, אבל איפה החברות האלה מסיימות? איפה הן מייצרות רווחים ומשרות? מחוץ למדינה. זה מצב חמור מאוד".
אלא שלפי ברגר, המצב הזה חמור לא רק בגלל המשרות שהולכות לאיבוד - נקודה שרבים מצביעים עליה - אלא גם משום שהתהליך פוגע קשות בפוטנציאל החדשנות העתידי של ארצות הברית. זאת משום שחדשנות היא לא רק עניין של רעיון ראשוני להמצאה, אלא שבכל אחד מהשלבים בתהליך הממושך של הבאת המוצר מהמעבדה לצרכן צריך חדשנות.
"שלחנו את החוקרים שלנו לסין, לראות מה קורה בשלבים האחרונים של הכניסה לשוק, וגילינו שלא מעט מהמהנדסים הסינים למדו בארצות הברית, עבדו בה והתמחו בסוג מסוים מאוד של חדשנות: להביא מוצר מהר לשוק. להבין איך לקחת מוצר בשלבי הפיילוט, לפשט את העיצוב שלו, להחליף את החומר המקורי בחומר אחר, זול יותר וטוב מספיק, ולעשות את זה מהר - כל אלה דורשים חדשנות. הכישורים של הסינים בתחום הזה מבטיחים להם תפקיד מרכזי בפיתוח הדורות הבאים של המוצרים שאנחנו ממציאים. וכך מרכז הכובד של החדשנות עצמה עוזב את ארצות הברית".
געגועיי לתאגידי הענק
אם הייצור כל כך חשוב, השאלה המתבקשת היא מה הביא לנדידת המפעלים אל מחוץ לארצות הברית: מה גרם לכמעט 6 מיליון משרות ייצור אמריקאיות להיעלם בעשור הראשון של המאה ה־21? לברגר יש תשובה חד־משמעית.
סמנכ"ל דופונט תומס פאוול במפעל החברה בריצ'מונד. "מעבדות המחקר הבסיסי של דופונט עבדו על המצאת הניילון במשך 10–15 שנה. מעבדות מחקר ענקיות כאלה כבר לא קיימות. כולן נהרסו" צילום: איי פי "מה הרג את הייצור? השווקים הפיננסיים, חד וחלק. משנות השמונים ואילך התחילו השווקים הפיננסיים לתמחר בפרמיה הרבה יותר גבוהה את החברות שנפטרו מההון ה'כבד' שלהן" - כלומר מההשקעה בציוד ייצור יקר ובמפעלים חדשים. "המשקיעים רצו להשקיע בחברות שאין להן הרבה השקעות הון, שאין להן הרבה עובדים ושמתמקדות במיומנות הליבה שלהן. אם יש גורם אחד שהייתי צריכה להצביע עליו כזה שהרג את הייצור האמריקאי, הייתי מצביעה על ההתמקדות במיומנויות ליבה".
ברגר נותנת דוגמה עדכנית. "התהליך הזה ממשיך גם היום. אחת החברות המוצלחות שראינו היתה חברה בשם Timken, שמעסיקה 30 אלף עובדים ומייצרת מסבים, שמשמשים בדברים כמו טורבינות ומנועי סילון. מדובר במוצרים מתקדמים, וטימקן מייצרת גם פלדה מיוחדת וגם את המסבים עצמם. אבל מדובר בחברה ציבורית, ושניים מהמשקיעים הגדולים שלה הם קרן הפנסיה של מורי קליפורניה וקרן השקעות אקטיביסטית. בשנה שעברה שני המשקיעים האלה פנו לחברה בדרישה שתתפצל לשתי חברות נפרדות, חברת פלדה וחברת מסבים. ההנהלה סירבה וטענה שיש סינרגיה בין המוצרים, שהעובדה שהיא מייצרת את המסבים עוזרת לה לדעת מה המאפיינים של הפלדה שצריך, אבל המשקיעים סירבו והתעקשו שהם רוצים שכל חברה תהיה ממוקדת בדבר אחד בלבד. הם הצליחו לכפות הצבעה על מחזיקי המניות ולהעביר את ההחלטה.
"בעיניי זו טרגדיה. המורים של קליפורניה מודאגים בצדק לגבי הפנסיות שלהם, והדרך היחידה שבה הם יכולים לשמור על הפנסיות שלהם היא להביא לפיצול חברה יצרנית מאוהיו. זה ההיגיון של השיטה הכלכלית שלנו. זה לא שהמורים הם אנשים רעים או תאבי בצע. זו שיטה שההיגיון שלה מוביל לתוצאה הזאת, של פיצול חברות יצרניות, שהוא מאוד הרסני".
למה בעצם הפיצול הזה הרסני?
"קח את חברת דופונט, שהמציאה את הניילון. מעבדות המחקר הבסיסי של דופונט עבדו על זה במשך 10–15 שנה. ויש דוגמאות נוספות: מעבדות בל, זירוקס פארק, יבמ - לכולן היו מעבדות מחקר ענקיות שכבר לא קיימות היום. כולן נהרסו. כל המחקר מהסוג הזה נעשה היום באמצעות כספים פדרליים. ולא מדובר רק במעבדות המחקר. בתקופה שבה דופונט עסקה בחדשנות היו לה מפעלים, תזרים מזומנים, גישה לשוקי ההון. לא היתה לה בעיה להביא את המוצרים החדשניים לשוק. תשווה את זה למצב של הסטארט־אפים שאנחנו רואים עכשיו. כיום הם צומחים מתוך מעבדות באוניברסיטה או מחברות קטנות - הם לא יכולים לשדרג את היקף הפעילות שלהם. בעבר, כמו במקרה של דופונט והניילון, לחברות לא היתה בעיה להקים מפעלים ולהשיג עובדים, והן יכלו גם להשקיע באימון כוח האדם שלהן.
מנכ"ל אפל טים קוק מבקר במפעל של אייפון בסין. "הכישורים של הסינים בלקיחת מוצר בשלבי הפיילוט, פישוטו וייצורו בזול מבטיחים להם תפקיד מרכזי בפיתוח הדורות הבאים של המוצרים שאנחנו ממציאים" צילום: בלומברג "דוגמה מובהקת לכך אפשר היה למצוא ברוצ'סטר, ניו יורק. לחברת קודאק, שהיתה ממוקמת שם, היו 60 אלף עובדים ומתוכם מאות מתמחים, וקודאק גם תמכה בתוכנית ללימודי אופטיקה בקולג' מקומי. קודאק כבר לא קיימת, אבל יש הרבה חברות אופטיקה מצליחות בסביבת רוצ'סטר. הבעיה היא שכל אחת מהן קטנה מכדי לתמוך בהכשרה או בתוכנית בקולג' המקומי. למעשה, בארצות הברית נוצר כשל שוק: כיום אנחנו לא מסוגלים לגרום לחברות הקטנות יחסית להשקיע יחד במוצרים ציבוריים כמו הכשרת כוח עבודה, שפעם סופקו במסגרת חברות גדולות".
אפילו חברות הענק באמריקה, קבעה ברגר במאמר שפרסמה לאחרונה, הפכו לרזות יותר. אם בעבר הן יכלו לבצע מחקר בסיסי - עיצוב, ייצור, בדיקות, לוגיסטיקה, מכירות ושירות, הכל במסגרת אותה חברה - הרי שהיום, תחת לחץ המשקיעים המצפים לתוצאות טובות מדי רבעון, החברות האלה הצטמקו והעבירו חלק ניכר מפעילות הייצור שלהן לקבלני משנה מעבר לים. התוצאה היא "חורים שנפערו בלבה של המערכת התעשייתית בארצות הברית. את התפקיד שפעם מילאו תאגידי הענק היום אף אחד לא ממלא".
תיזהרו גם אתם בישראל
גם ברגר יודעת שעידן תאגידי הענק עם תקציבי המחקר הבלתי מוגבלים עבר בלא שוב, וכך גם המערכת מטפחת החדשנות שנוצרה סביבם. ועם זאת, עם הפנים קדימה, היא משוכנעת שאפשר לייצר תחליפים. "יש מקרים שבהם שיתוף פעולה פרטי־ציבורי הצליח ליצור מערכת כזו. למשל בתחום תעשיית המוליכים למחצה. בסוף שנות השמונים היה נראה כאילו התעשייה הזאת גמורה בארצות הברית, ואז הממשל מימן במשך חמש שנים קונסורציום של יצרנים, ספקים וקבלני המשנה שלהם. כיום הקונסורציום הזה, שכולל 20 חברות פרטיות, ממשיך לפעול לבדו במדינת ניו יורק, יש לו בתי יציקה והוא תומכים במחקר באוניברסיטאות".
ברגר מספרת על יוזמות בכיוון דומה של ממשל אובמה: הוא יצא במכרזים להקמת מרכזי ייצור וחדשנות במימון ציבורי ופרטי משותף, שהמתמודדים בו היו צריכים לגבש ברית של מוסדות השכלה גבוהה וחברות קטנות וגדולות. למשל, מרכז חדשנות בנושא הדפסת תלת־ממד שהוקם באוהיו, שעל הקמתו התחרו לא פחות מ־12 קבוצות שונות. "זו דרך אחת ליצור, באמצעות תיאום בין כמה משתתפים, את מה שבעבר היה קיים בתוך חברה אחת גדולה", היא אומרת.
ועדיין, האם המודלים החדשניים האלה גם יצליחו להשיב את פעילות הייצור, שברגר חושבת שהיא כה חיונית, אל ארצות הברית? ברגר מוצאת כמה סיבות לאופטימיות. "קודם כל, אנשים עשו טעות גדולה כשהעבירו את הייצור מעבר לים. הם עשו זאת כמו עדר, מבלי לדעת כמה זה יעלה בסופו של דבר, ויש היום הרבה יותר הבנה לגבי המחיר האמיתי של ייצור מעבר לים בדברים כמו עיכובים או בקרת איכות. ברוב המקרים עלות העבודה היא רק חלק קטן מהמשוואה. כמו כן, השכר בסין נמצא במגמת עלייה, ועלויות האנרגיה בארצות הברית ירדו. ולבסוף, ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת לייצר גם כמויות קטנות יותר במחירים סבירים". השילוב של כל הגורמים האלה, אומרת ברגר, אולי לא יחזיר משרות ייצור מסין, אבל הוא עשוי להביא לכך שמקומות עבודה חדשים בתעשייה ייווצרו ויישארו בארצות הברית. אבל כל זה יקרה, היא ממהרת להוסיף, רק באמצעות מדיניות אקטיבית שתתמוך בכך.
כשאני שואל אותה על ישראל, ברגר נזהרת. היא לא מכירה מספיק את השוק המקומי, היא מדגישה, "אבל אני כן חושבת שהלקח הכללי מהמחקר שלנו רלבנטי גם לישראל. אתם נהדרים בחדשנות, ואנחנו מעריצים את החדשנות המדעית וההנדסית שלכם; אבל כדי לקבל באמת את התשואה בטווח הארוך, לקבל את מקומות העבודה ולתמוך בצמיחה בת־קיימא בישראל, צריכות להיות לכם יכולות ייצור. זה לא אומר שאתם צריכים שכל הייצור שלכם יהיה בישראל, אבל צריכה להיות לכם כמות משמעותית של ייצור כדי להמשיך לקיים את החדשנות. צריכים להיות לכם שוקי הון מקומיים שיתמכו בחברות הסטארט־אפ באופן שהן יוכלו לייצר לשוק המקומי ולייצא מישראל. כשסטארט־אפ מתחיל בישראל ואחרי 17 שנה עוזב את המדינה בגלל המשקיעים הזרים שמתעקשים שיהיה קרוב אליהם, זה אומר שהחדשנות הבאה שלו לא תהיה כאן".
