הסכסוך המשפטי בין ויסמן לבירן יוכרע בשאלה: כמה שוויונית היתה השותפות ביניהם

כתב התביעה המפורט של דודי ויסמן לפירוק השותפות בינו לשרגא בירן לפירוק השותפות בחברת ביילסול, ומן הסתם כתב ההגנה שטרם הוגש, יכילו את הרפרטואר המוכר של השמצות, ספינים, נתונים והפרכתם, כדי להשתלט על השיח הציבורי, ומי יודע, אולי להשפיע גם על התוצאה המשפטית.

השאלה המשפטית המרכזית בסיפור, מתכנסת לשאלה פשוטה - האם ויסמן ובירן היו שותפים בחלקים שווים בביילסול אף שלוויסמן היו 20% ולבירן 80%, או שבירן היה בעל השליטה היחיד בחברה זו שהחזיקה קונצרן בינלאומי.

מימין: שרגא בירן ודודי ויסמן. האם היו קיימים יחסי אמון מוגברים? צילום: עמית שעל

טענת קיפוח המיעוט

ויסמן, באמצעות עו"ד אייל רוזובסקי, טוען: "נכון הדבר, שביילסול הנה חברה ולא התאגדה כשותפות, אך בפועל היא נוהלה כל השנים כמעין־שותפות". המשמעות, לשיטתו, היא שיש לתת משקל משפטי מכריע למסורת ולפרקטיקה שהיתה נהוגה בין השניים ולפיהן הם "דילגו" על הפורמליסטיקה של רוב ומיעוט והסכימו לקבל כל החלטה בשיתוף מלא. ולכן, יש לראות בדחיקת רגליו בידי בירן כקיפוח המיעוט.

באי כוחו של בירן במכתב לוויסמן שוללים את היבט השותפות בין השניים: "ביילסול מאוגדת כחברה בע"מ ולא כשותפות. היא מעולם לא היתה שותפות ולעולם לא תהא. העלאת גירה על המילה 'שותפות' אין בכוחה לשנות מציאות" וכן: "טענת השותפות הנה, אפוא, טענה מצוצה מן האצבע". לפי בירן, ויסמן "מחזיק ב־20% מהון המניות של ביילסול, ולפיכך הוא מהווה בעל מניות מיעוט בחברה".

מימין: אהוד סול ואייל רוזובסקי. הסכסוך עבר לבית המשפט

רוזובסקי מצביע על המגמה בפסיקה שהגמישה את מבחני קיפוח המיעוט, ומגייס שני פסקי דין שניתנו לאחרונה התומכים בעמדתו ומתאימים כ"כפפה ליד" למקרה הנוכחי. אחד מהם הוא פסק הדין של השופט עופר גרוסקופף בפרשת לבנת. אדלר ופדלון טענו נגד לבנת כי חברות האחזקות שהקימו השלושה יחדיו מתנהלות בדרך שיש בה משום קיפוח. הקיפוח שם, לפי רוזובסקי, זהה לקיפוחו של ויסמן.

כתב התביעה שניסח רוזובסקי מעלה מספר רב של דוגמאות המלמדות על הדרך הברוטלית, לשיטתו, שבה דחק בירן את ויסמן החוצה כמנכ"ל דור אלון. למשל, באמצעות חוות דעת של פרופ' שרון חנס שסתרה את חוות דעת היועצת המשפטית של החברה בדבר האפשרות להדיח את ויסמן באמצעות האסיפה הכללית של בעלי המניות ולא באמצעות הדירקטוריון. למשל, בשימוש במשרד הרצוג, פוקס, נאמן (עו"ד אהוד סול) ב"כובע כפול" ובניגוד אינטרסים - גם כבא כוחה החברה ביילסול וגם כבא כוחו האישי של בעל המניות בירן. ויש עוד: מינויו של יונל כהן, עושה דברו של בירן, כנציג בלעדי של ביילסול המורשה להצביע "בשמה ובמקומה" באסיפות כלליות של חברות נשלטות גם ללא התייעצות עם ויסמן ומינויה של עו"ד יפעת גינסבורג כמזכירת חברה לביילסול מעל ראשו של ויסמן.

ויסמן מתאר בכתב התביעה את התשתית לניהול המשותף כ"יחסי אמון מיוחדים" שביטוים התאגידי התממש בקבלת החלטות על ידי שניהם בלבד. משנת 1987 ועד שלהי שנת 2013 לא התקיימה אפילו ישיבת דירקטוריון אחת של ביילסול. בתקופה זו, גם לא נתכנסה ולו אסיפה אחת של בעלי המניות או מועצת המנהלים.

כסף מפרק שותפות

ומה פורר את יחסי האמון המיוחדים? לטענת ויסמן, המניע הוא הבור התזרימי שיצרה רכישת רוזבאד נדל"ן בידי בועז בירן, בנו של שרגא. החל מ־2010 ועד היום נדרשים ויסמן ובירן להזרים (כל אחד לפי חלקו בהון המניות בביילסול) מאות מיליוני שקלים לרוזבאד כדי שתפרע את חובותיה לבעלי האג"ח. כנראה שנמאס לבירן להביא עוד ועוד כסף מהבית, והוא החליט לממן את החוב באמצעות דיבידנדים, בניגוד לטובת החברות שמהן נשאב הדיבידנד הזה. עצם מימון כזה הוא לגיטימי בתנאי שאינו פוגע בחברות למטה ומסכן את יכולתן שלהן לעמוד בהתחייבויותיהן.

הטיעון המשפטי של בירן שולל את טענת "מעין השותפות" של ויסמן. בירן מחזיק 80% בביילסול, ולכן כוזבת טענתו של ויסמן שה־20% שבידו הם פורמליים בלבד ולמעשה קיים ביניהם מעין הסכם שותפות לפיו כל ההחלטות בהשקעות ביילסול צריכות להתקבל בהסכמה פה אחד. ומכאן שכוזבת הטענה בכתב התביעה, שלפיה הפר בירן את "הסכם השותפות" וקיבל החלטות שונות, בעיקר בכל הקשור לסיום כהונתו של וייסמן בתפקידיו השונים בקבוצת אלון.

לוליינות סמנטית

במכתב ששלח עו"ד אהוד סול מטעמו של בירן לעו"ד רוזובסקי בפברואר 2015 הוא מציין בדיקה שערכה רשות ניירות ערך בנוגע למעמדו של ויסמן.

חקירה שנפתחה כתוצאה "מפרסומים שונים בתקשורת, שבהם התהדר מרשך בשליטתו כביכול, בחברת דור אלון". בתשובות של ויסמן, כותב סול, "הוצג לרשות באופן שאינו משתמע לשני פנים כי בירן הוא בעל השליטה היחיד, וכי אין למרשך, כבעל מניות המיעוט בחברה כל זכויות עודפות מעבר לזכויות הצמודות למניות לפי תקנון ביילסול". הצהרה זו לרשות סותרת כביכול את עמדת ויסמן בתביעתו שהוא שווה ערך לבירן בקבלת ההחלטות.

בצד של בירן מוסיפים וטוענים שהסכם עבודתו של ויסמן כמנכ"ל דור אלון הסתיים ב־31 בדצמבר 2014, ולכן הוא לא הודח, אלא שכהונתו לא חודשה בגלל הידרדרות הקבוצה. העובדה שוויסמן שימש כמנהל בשכר אינה מקנה לו, לפי טענה זו, זכויות יתרות בהשקעות ביילסול ואינה הופכת את השקעות ביילסול לשותפות שבה החלטות צריכות להתקבל פה אחד על ידי בירן וויסמן.

ויסמן בתביעתו דורש היפרדות בדרך של התמחרות (במבי). בירן ידרוש את דחיית התביעה והותרת המצב על כנו. את פסקי הדין של גרוסקופף ושאר התקדימים שגייס רוזובסקי המגמישים את מבחני קיפוח המיעוט מגדירים בצד של בירן כחריגים, כמשקפים יחסי אמון מוגברים שהופכים 'חברת מעטים' לשותפות.