הצלה ממוסולני, שרשרת סקנדלים ואפיפיור שמנסה לתקן - או שלא

תנועת האיחוד של איטליה הלאומית שחיברה בין הצפון לדרום והפכה את הממשלים המקומיים בארץ המגף לממלכה חילונית מאוחדת, "הלאימה" במחצית השנייה של המאה ה-19 את שטחי הכנסייה הקתולית ("מדינת האפיפיור") לטובת פרויקט איטליה האחת. איטליה החדשה נישלה את הכנסייה הקתולית לא רק מנכסיה (ולמעשה סיכנה אותה בכך בקריסה כלכלית) אלא גם ממעמדה כגורם פוליטי ריבוני. האפיפיור הזועם פיוס ה-9 זכה לתמיכה מצרפת של לואי נפוליאון השלישי (שליט הקיסרות הצרפתית השנייה, אחיינו של נפוליאון בונפרטה והמונרך האחרון של צרפת), וכל ניסיון לפתור את המחלוקות ולהסדיר מחדש את היחסים בין הצדדים עלה בתוהו.

לואי נפוליאון הותיר בשלב ראשון כוחות צבאיים ברומא על מנת להגן על האפיפיור ועל אנשיו אך בסופו של דבר נאלץ לנטוש את העיר, שעליה השתלט הצבא האיטלקי. הצעות חדשות להסדר ולסיום המחלוקות, שכללו התחייבות לשמירה על ביטחון האפיפיור והכנסייה, נדחו שוב ושוב על ידי האפיפיורים. המשבר זכה לכינוי "השאלה של רומא", ופיתרון לא נראה באופק.

עד שהגיע בניטו מוסוליני. 

הרודן האיטלקי עלה לשלטון בשנת 1922 וכפי שהתברר בתוך שנים ספורות, הציל למעשה את מנגנוני הכנסייה הקתולית באיטליה מפשיטת רגל. ההחלטה של מוסוליני לשתף פעולה עם הכנסייה נתלתה בהכרה לפיה הרווח שיפיק מבחינה פוליטית פנימית יהיה גבוה יותר אם "יקנה" אותה מאשר אם יחסלה.

צילום: גטי אימג'

מוסוליני החל לנהל עם ההנהגה הקתולית שיחות על שיתוף פעולה ותמיכה הדדית, כשבשלב הראשוני של המגעים המחלוקת שמנעה הסכם נגעה לשאלה מי ישלוט בחינוך באיטליה המתחדשת. בשנת 1926 החלו הצדדים לנהל שיחות על פשרה אפשרית שתפתור את "השאלה של רומא" כולה, ועברו שלוש שנים עד שנמצאה הנוסחה המתאימה. בשנת 1929 נחתם ההסכם הלטרני בין מוסוליני והאפיפיור פיוס ה-11, שבמסגרתו (בין היתר), הוגדרו מחדש סמכויות הכנסייה הקתולית (שוויתרה על החינוך) ונקבעו גבולותיה הטריטוריאליים והמשפטיים.

בהסכם נקבעו גבולות מדינת הוותיקן (הוותיקן הוא למעשה מחוז ברומא, שמושב האיפיפיורות התמקם בו מייד לאחר איחוד איטליה - ולאחר שהכנסייה כבר ישבה בו בעבר במשך מאות שנים), הוענקה לה ריבונות מוחלטת על ענייניה (כולל פטור ממס על חלק משמעותי מעסקיה), וזכות להקמת משמר חיילים. המדינה זיכתה את הכנסייה גם בבעלות על כמה וכמה נכסים דתיים מחוץ לגבולות הוותיקן, ובמקביל הסכימה לפצות אותה עבור הנכסים שאיבדה במסגרת איחוד המדינה, בסכום מיידי של 750 מיליון לירות איטלקיות (לירטה), לצד סדרה של אגרות חוב בשווי של מיליון לירות איטלקיות, בריבית נאה של 5%. הכנסייה מצידה הצהירה כי היא מוותרת על כל דרישות הבעלות שהיו לה על הנכסים האחרים שבהם החזיקה בעבר, טרם איחודה של איטליה, וכי היא מכירה בסמכויותיו של השלטון החילוני. 

האפיפיור פיוס ה-11 צילום: גטי אימג'

תחת התנאים החדשים החלה הכנסייה במסע חזרה למרכז הבימה העולמית, וכאשר היעד בשלב ראשון היה להתייצב כלכלית. כפי שמציין פול וויליאמס (Paul L. Williams) בספרו על קשרי הכנסייה למאפיה (The Vatican Exposed: Money, Murder and the Mafia), הדגש של ההנהגה על התבססות בשנים שלאחר ההסכם הלטרני הוביל אותה להחלטות מאד בעייתיות מבחינה ערכית, שכללו בין היתר הסכמים עם אדולף היטלר, עם המשטר הפשיסטי של קרואטיה (משטר שפעל בחסות איטליה הפשיסטית ובשיתוף פעולה עם הנאצים ב-1943-1941) ובהמשך גם עם המאפיה הסיציליאנית.

בשם החשאיות והגמישות המקסימאלית, מספר וויליאמס, "נוהל הבנק של הוותיקן כמוסד עצמאי לחלוטין, ללא שום קשר, עסקי או דתי, עם אף אחד מהמוסדות האחרים שמנהל הכס הקדוש". בספר אחר של ג'רלד פוזנר (Gerald Posner) משנת 2015 מתוארים בהרחבה הרווחים שהפיקה הכנסייה מקשרי המסחר ושיתוף הפעולה ההדוק שלה עם המשטר הנאצי.  

שרשרת של סקנדלים

בשנים שלאחר ההתייצבות הראשונית החלה צמיחה מואצת של בנק הוותיקן (ובשמו המקוצר כאמור בפרק הראשון, ה-IOR), ומעתה והלאה, לדברי הימים הפיננסייים של הבנק בפרט ושל הוותיקן בכלל התלווו כמה וכמה פרשיות מביכות במקרה הטוב, ופליליות במקרה הפחות טוב. נזכיר כאן בקצרה כמה מהן.

בשנת 1968, לאחר שאיטליה ביטלה את הפטור ממס על השקעות שביצעה הכנסייה, שכר הוותיקן את היועץ הפיננסי מישל סינדונה (Michele Sindona), בשעתו אחד מאנשי העסקים החזקים באיטליה. מאוחר יותר נחשפה מעורבותו של סינדונה בקשרים עם המאפיה ועם ארגון חתרני בשם P2 הקשור לתנועת הבונים החופשיים, בשנת 1974 קרסו עסקיו ואז התברר שבמסגרת תפקידו המיוחד בוותיקן יזם שורה של השקעות באימפריה הפיננסית שלו עצמו. קריסת האימפריה של סינדונה הניבה לאוצר הכס הקדוש הפסדים של 35 מיליארד לירות איטלקיות.

מישל סינדונה צילום גטי אימג'ס

השערורייה הבאה היתה גדולה לא פחות. בשנת 1982 התברר כי הבנק פושט הרגל אמברוסיאנו (Banco Ambrosiano) זכה למעין חסות של ה-IOR, שקידמה את עסקיו. חמש שנים מאוחר יותר הוציא בית משפט איטלקי צו מעצר נגד הארכיבושוף ונשיא הבנק פול מרסינקוס (Paul Marcinku), מחבר 'מסמך החסות' שהועבר לאמבורסיאנו - בחשד שסייע למעשי ההונאה של הבנק פושט הרגל. על מנת להימנע ממעצר, נותר החשוד בתוך הטריטוריה הריבונית של הוותיקן במשך 6 שנים, עד לביטולו של הצו בשנת 1991, אז עזב את איטליה לארה"ב.

"לוותיקן יש השקעות ענק ברוטשילדים של בריטניה, צרפת ואמריקה... הוא מחזיק במיליארדי מניות במוסדות ובחברות הכי חזקות בעולם". כך כתב בראשית שנות ה-80 אוורו מנהטן (Avro Manhattan), יליד איטליה שפירסם את מחקריו ממקום מושבו באנגליה. מנהטן היה אחד המבקרים החריפים של הוותיקן, והוא חיבר שורה של מחקרים על התנהלות הכנסייה הקתולית, מנקודת מבט מאד לא אוהדת. ברקע לספריו של מנהטן עומד במידה רבה סיפורו האישי. בשעתו התנגד מנהטן לשלטון הפשיסטי של מוסוליני, ואף ישב בשל כך בכלא האיטלקי, כך שהתנהלות הכנסייה במלחמה בהחלט לא עוררה אצלו אמפתיה רבה. "ישו היה העני שבעניים. רומא הקתולית, המתיימרת להיות הכנסייה שלו, היא העשירה שבעשירים", כתב בספר שהוזכר.  

אטורה גוטי תדצ'י צילום: רויטרס

קופצים מעט קדימה, לספטמבר 2010. לפני קצת יותר מ-6 שנים החרימו הרשויות באיטליה 23 מיליון יורו מחשבונות הבנק של הכנסייה, לנוכח הפרה לכאורה של החוקים נגד הלבנת כספים. במקביל החלה חקירה נגד נשיא הבנק, הכלכלן אטורה גוטי תדצ'י (Ettore Gott iTedeschi). הסכום הוחזר ל-IOR לאחר שהתחייב לאמץ את הסטנדרטים שנקבעו על ידי ארגון G-7 נגד הלבנת הון (Financial Action Task Force - FATF).

תדצ'י שמונה לתפקיד ב-2009 נוקה בשנת 2014 מהחשדות. גם לאחר פיצוץ הפרשה בשנת 2010 עמדה הכנסייה מאחוריו. ואולם תוך כמה חודשים התברר שללא קשר לשאלה הפלילית, בעיני גורמים בכירים בבנק הוא לא האיש הנכון לתפקיד.

בסופו של דבר, לאחר לחץ מצד חברי דירקטוריון, בשנת 2012 הודח תדצ'י, על פי הכנסייה משום שנכשל במילוי "היעדים המרכזיים של התפקיד". תדצ'י עצמו אישר שאמנם הגיע למשרדי הבנק רק פעמיים בשבוע, אך לשיטתו הוא היה זה שדחף לשינוי הסטנדרטים, ואנשי הוותיקן הם שחסמו אותו.

הרפורמות בבנק 

בשנת 2010 הגיע הוותיקן להסדר עם האיחוד האירופי, שהכפיף את הבנק שלו להוראות רגולטור חיצוני - מהלך משמעותי לכל הדעות. ההסכם קבע שהבנק הכנסייתי יפעל על פי ההוראות המוניטריות של הבנק האירופי בעניין היורו, כמו גם על פי כללי המאבק בהלבנת כספים שקבע הבנק האירופי. במקביל קיבל על עצמו ה-IOR את סמכותו הבלעדית של בית המשפט האירופי לצדק בכל סכסוך הנובע מהסדר זה.

ביולי 2012 פרסם ארגון המאניבל (Moneyval) של האיחוד האירופי נגד הלבנת כספים (בשמו הרשמי המלא: Committee of Experts on the Evaluation of Anti-Money Laundering Measures and the Financing of Terrorism), לבקשת הוותיקן דווקא, דו"ח על התנהלותו של הבנק הכנסייתי. היתה זו הפעם הראשונה שבה הכס הקדוש הכפיף את מוסדותיו להערכה שיפוטית בינלאומית חיצונית. על פי דו"ח מאניבל, הוותיקן קיבל ציון הולם ב-22 מתוך 45 סעיפים, עמד בסטנדרטים הבינלאומיים ב-9 מתוך 16 תחומים, ו"עשה כברת דרך ארוכה מאד בזמן קצר ביותר".

מנגד, למרות ההתחייבות של ה-IOR מ-2010 מול הבנק האירופי - ורגע לפני פרסום הדו"ח המחמיא של מאניבל - במרץ 2012 הודיע ג'יי.פי מורגן על סגירת החשבון של הוותיקן בסניף שלו במילאנו, לאחר שהבנק של הכנסייה "לא הצליח לספק תשובות לשאלות הנוגעות להעברות כספים".

בספר שיצא ב-2012 מספר העיתונאי האיטלקי גיאנלואיג'י נוטזי (Gianluigi Nuzzi) על הדרמה שהתחוללה במעגל הבכיר ביותר של הוותיקן בשנתיים שחלפו מאז פיצוץ הפרשה של 2010. נוטזי מדווח בפירוט על הלבנות הכספים, מעשי השוחד, האינטריגות ומאבקי הכוח הפנימיים של בעלי השררה, שחלקם פעל בחריפות לחסימת כל רפורמה חיצונית כפויה, בשעה שחלק אחר כיוון לשינוי ניהולי כולל בבנק הבית של הכנסייה.

ואז הגיע פרנציסקוס

בעל בית חדש

בחודש פברואר 2013, פחות משנה לאחר סערת הפיטורין של תדצ'י, הודיע האפיפיור בנדיקטוס ה-16 שדי לו. בהחלטה נדירה והיסטורית, נציגו של ישו עלי אדמות החליט לפרוש מהמשרה המחייבת, לאחר 8 שנים בתפקיד. חודש לאחר מכן, מסתיימת ה'קונקלווה' (תהליך הבחירה החשאי של אפיפיור) בהכרזה המפתיעה למדי:  חורחה מריו ברגוגליו הארגנטינאי, ארכיבישוף בואונוס איירס, מונה לאפיפיור החדש.

עם ההודעה, כנהוג, נדרש האפיפיור החדש לבחור לעצמו שם מתאים, והבחירה גם היא הפתיעה רבים. ברוגליו בחר לראשונה זה מאות שנים בשם חדש, שלא נבחר מעולם על ידי אף אפיפיור, וזהו השם שבו הוא מוכר כיום - האפיפיור פרנסיסקוס.

מדובר כמובן בהחלטה בעלת מסר ברור. ברגוגיליו, שהיה ידוע בארגנטינה בהליכותיו הצנועות, בחר להיקרא על שמו מייסד המנזר הפרנציסקני (מהפרק הראשון בסדרה שלנו), שוויתר על כל רכושו לטובת עבודת האל. פרנסיסקוס האפיפיור מעולם לא תמך במרקסיזם כמובן, אך מול עולם קפיטליסטי וחומרני מאד, וכך גם מול כנסייה עשירה מאד, היתה לו עמדה ברורה, והוא לא התכוון להמתין איתה יותר מדי.  

צריך לתת כאן גם קרדיט למועצת הקרדינלים שבחרה בפרנסיסקוס, לאחר עשור שבו קושרה הכנסייה בתודעת רבים למעשי שחיתות ולהתנהלות ראוותנית (מופעי הענק שיזמה בשנים אלה, בעלויות אדירות, זכו לביקורת ציבורית נוקבת לא פחות ממעשי השחיתות). לפחות לעת עתה, סימנה הבחירה את נצחונם של הקרדינלים שהכירו בצורך בשינוי, על פני אלה שרצו בהמשך שלטונו של העולם הישן. הבחירה בארכיבישוף מארגנטינה היתה לא רק מינוי שלטוני - היה בה גם מתן מנדט ברור לניקוי אורוות. ולפחות בהתחלה, האפיפיור אכן סיפק את הסחורה.

הכיוון החדש של הכנסייה התבטא גם בבחירתו של נשיא חדש לבנק הוותיקן - ב-15 בפברואר מונה ארנסט פון פרייברג (Ernst von Freyberg) לנשיא ה-IOR. כבר בימים הראשונים בתפקיד קרא הנשיא החדש לשינוי מבני משמעותי בבנק, הכריז על אפס סובלנות לכל פעולה בעייתית וחשודה שתעסוק בכספים המופקדים בבנק, ועל מעברו של המוסד לפרקיטקה של שקיפות. 

האפיפיור פרנציסקוס צילום: אם סי טי

שלושה חודשים לאחר בחירת האפיפיור החדש, ספגה הכנסייה של פרנציסקוס והבנק של פון פרייברג מכה מוראלית, אך הפעם הם מגיבים במהירות וצוברים קרדיט תדמיתי חשוב. בסוף יוני 2013 עצרה משטרת איטליה שלושה אנשים בחשד לשחיתות, בין היתר תוך ניסיון להבריח 20 מיליון יורו במזומן משוויץ לאיטליה. אחד העצורים היה בכיר בכנסייה, ובהמשך התברר כי עשה שימוש בחשבון הבנק שלו בוותיקן לצורך הלבנת כספים. הוותיקן הגיב הפעם באופן מיידי בהקפאת החשבון ובשיתוף פעולה מלא עם המשטרה. היה זה צעד ראשון בדרך למהלכים הבאים, המהותיים יותר.  

ההכרה שהדברים מתחילים להשתנות באופן משמעותי הגיעה כמה חודשים מאוחר יותר. באוקטובר 2013, לראשונה אי פעם, הציג הבנק של הוותיקן תחת פון פרייברג את דו"חותיו השנתיים, שפורסמו באתר מיוחד שהושק למטרה זו. על פי הדו"ח (שנעשה בפיקוח רואי חשבון כנהוג בעולם), הבנק סיים את 2012 עם רווח נקי של 86.6 מיליון יורו, מתוכם הועבר סכום של 54.7 מיליון יורו כ"דיבידנד" לתקציב הכנסייה (ראו בפרק הראשון). בשנת 2014 דיווח הבנק על התקדמות בתוכניות לשינוי ניהולי והגברת השקיפות ובאפריל של אותה שנה הורה האפיפיור על מינוי מיוחד, לטובת תיקון עמוק במערכת הפיננסית כולה.

בצו מיוחד העניק פרנסיסקוס לקרדינל האוסטרלי והארכיבישוף של סידני ג'ורג' פל (George Pell) סמכויות נרחבות מאד, למעשה על כל המערכת הפיננסית והכלכלית של הוותיקן, לצורך הובלת הרפורמות הנדרשות. התואר הרשמי שניתן לפל היה 'המזכיר הכלכלי', והוא נדרש לדווח על פעולותיו ישירות לאפיפיור.  

הקרדינל ג'ורג' פל צילום: גטי אימג'ס

ה"וול סטריט ג'ורנל" טען בזמנו שבקרדינל פל מצא האפיפיור שילוב נדיר של ניסיון פיננסי, הבנה בתקשורת, ואישיות ישירה ונועזת. פל, בוגר אוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה, שיחק בעברו רוגבי (בגרסה האוסטרלית), ובאחת העמדות היותר קשוחות של המשחק (בשל גובהו בעיקר, מעל 1.90). אופיו הקשוח וחסר הפשרות, במילים ומעשים, שיקף לשיטת העיתון במידה רבה את העמדה ששיחק.

אשר להבנה הפיננסית של האיש, זו הוכחה בין השאר בשדרוג הניהולי הנרחב והמוצלח שהוביל במערכת הכנסייה הקתולית בסידני, המעסיקה כ-11 אלף עובדים. פל הצליח להעלות באופן חד את הכנסות הכנסייה במטרופולין מנכסיה המושכרים, באופן שאיפשר צמיחה של פי 3 בתקציבה השנתי. 

לאור ההוראות בכתב המינוי שהוציא האפיפיור, פל הפך למעשה לבעל הבית של כלכלת הוותיקן ומוסדותיה הפיננסים, ואף אדם בעל סמכות, למעט האפיפיור, לא יכול היה להתנגד להוראותיו. בכך נכלל מי שעד אז נחשב למספר 2 בכנסייה אחרי האפיפיור, מזכיר המדינה של הכנסייה הקתולית - תפקיד המקביל בעיני רבים לראש ממשלת הוותיקן - הקרדינל פייטרו פרולין (Pietro Parolin), גם הוא מינוי של האפיפיור פרנציסקוס.

הקרדינל פייטרו פרולין צילום: catholic.org

לא כולם התרשמו מהמינוי החדש. היו שטענו שפל הוא בעל אופי ריכוזי מדי, אחרים אמרו שללא קשר לאיכויותיו, המינוי מלכתחילה לא יוכל להוביל לשינוי משמעותי. ג'רלד פוזנר (שספרו הוזכר לעיל) טען למשל, שאם האפיפיור החדש היה מבקש באמת לבצע תיקון מהותי, הוא היה מאמץ את המדיניות המקובלת במרבית המוסדות הדתיים בעולם המערבי, שכספם מופקד בבנקים מסחריים ומנוהל על ידי גורמים מפוקחים רגולטורית (בדומה לכל לקוח עסקי). במקום זאת בחר פרנציסקוס לשמר את המבנה המוסדי הקיים, שנוצל באופן בוטה כל כך למעשי שחיתות בעשרות השנים הקודמות, "ופשוט להכריז שמעתה הוא ינוהל על ידי אנשים טובים במקום אנשים רעים". לגישה הזו, טען פוזנר, לא היה סיכוי.

נניח לביקורת ונשוב לאירועים. בתפקידו החדש ברומא שש פל אלי קרוב. מייד לאחר המינוי שכר את פירמת רואי החשבון PricewaterhouseCoopers לצורך דו"ח ביקורת פנים מיוחד על כל המערכת הפיננסית של הוותיקן. היעד שהציב המזכיר הכלכלי לאנשי PwC היה ברור מאד - להוביל לכפיית ניהול חשבונאי אחיד ומשותף על כל 136 המחלקות בוותיקן.

עד כניסתו של המזכיר החדש לתפקיד לא היתה שיטה חשבונאית מאוחדת למוסדות של מדינת הכנסייה, כל אחת מהמחלקות התנהלה על פי סטנדרטיים ששירתו את צרכיה, לא הוגש תקציב שנתי באף אחת מהן וצוות הקרדינלים שפיקח על המערכת נפגש פעמיים בשנה בלבד. החל משנת 2015, ועל פי הוראותיו של פל, כל המוסדות בקרייה חויבו באישור תקציב שנתי. המשרד שלו עצמו פרסם לקראת שנת 2015 תקציב שנתי ראשון בהיסטוריה של הנהגת הכסף הקדוש.

יעד אחד של פל היה הגירעון התקציבי המתמשך, שעמד בשנת 2014 על פי הודעת הוותיקן על 26 מיליון יורו, וב-2015 על כ-35 מיליון יורו. כחלק מהנסיון להגדלת שורת ההכנסות הושקעו בשנים האחרונות משאבים רבים במשיכת קהל למוזיאון הוותיקן (שאכן הובילו לעלייה של 20% במספר המבקרים ב-3 השנים האחרונות), אך הדבר לא הספיק. בצד ההוצאות, צמצום משרות הוא מהלך בעייתי באיטליה ובוותיקן, כך שמשם לא ניתן היה להתקדם. "שמנו לנו יעד לסגור את הגירעון, על מנת להעביר את הכסף לטובת סיוע לעניים", אמר בשעתו הקרדינל מאוסטרליה בראיון לוול סטריט ג'ורנל.

לטובת איתור צעדים שיסייעו לצמצום הגירעון שכר פל יועצים פיננסיים מפירמות מרכזיות, בהובלת מקינזי (McKinsey) - ולאחר שאלה בחנו פעם נוספת את נכסי הכנסייה נחשפו "בורות" עם פוטנציאל משמעותי. כך למשל אותרו נכסים בשווי עתק של 1.4 מיליארד יורו שלא היו רשומים בספרים. "אני לא אומר שהיה בכך ניהול לא תקין, הנכס פשוט נותר שם ליום גשום", אמר פל בתגובה לממצאים.

שימוש בבורות שנתגלו לצורך שיפור מאזן ההכנסות של הכס הקדוש חייב אישור מיוחד של האפיפיור, לנוכח ההסדרים המסורתיים לפיהם נכסי הנדל"ן של הכנסייה נוהלו  על ידי מנהל העזבונות של הכס הקדוש (Administration of the Patrimony of the Holy See) - המוכר בכינויו הקצר ASPA. פל טען כי ניהול אלפי הנכסים נעשה באופן לא יעיל וללא תחזוק מספק, באופן שפוגע מהותית ברמת ההכנסות. מעבר לכך, כך טען המזכיר הכללי, פטור פסול משכר דירה שניתן לעובדי בזיליקת פטרוס הקדוש על ידי ASPA גרם לגירעון של מאות אלפי יורו בתקציב הכנסייה, ומנע את ההשקעה בשדרוג השנתי הנהוג בבזיליקה.

פל ביקש אישור להשתלט על הנכסים ולהוביל מהלך של התייעלות כוללת בניהול הפעילות. ביולי 2014 קיבל את אישור האפיפיור, ואחד השינויים הניהוליים הדרמטיים ביותר שנעשו בוותיקן מאז היווסדו במאה שעברה יצא לדרך. כשראה כי טוב, החליט המזכיר לבקש שגם סמכותו של ASPA על ניהול ההשקעות הפיננסיות תילקח ממנו ותועבר לשליטת המזכירות הכלכלית.

וזה כבר היה יותר מדי.

קרדינל מבחוץ, שלא צמח בוותיקן,  שלא לדבר על איטליה, צריך היה אולי להבין שאם יימתח את החבל יותר מדי מול הכמורה הבכירה המקומית, גורלו נחרץ.

בשעה שהמזכיר האוסטרלי שקד על תוכניות כלכליות מעמיקות, טיפח נשיא ASPA, הקרדינל דומניקו קלקגנו 

הקרדינל דומניקו קלקגנו נשיא ASPA צילום: press.vatican.va

 (Domenico Calcagno) יחסי חברות קרובים עם האפיפיור. אף שלא ידוע כמובן מה נאמר בשיחות שניהלו השניים, העובדות כן ידועות: המזכיר פל נאלץ תוך חודשים סבורים לסגת לאחור.

בסדרת צעדים שנמשכה כשנה וחצי קיצץ האפיפיור פרנציסקוס בסמכויותיו של פל, ובמסגרת זו נלקח ממנו המנדט לניהול נכסי הנדל"ן של הכנסייה - שהוחזר אחר כבוד לידי ASPA.

במקביל סירב האפיפיור לקבל ולהטמיע את המלצותיו לשינויים בניהול הפיננסי על פי המלצות דו"ח הביקורת של PwC, וקבע בסופו של דבר שהדו"ח לא ייושם. בחודש יולי האחרון נלקחו מפל גם חלק מסמכויותיו בתחום הניהול הכלכלי השוטף של הוותיקן, ואלה הועברו לשליטת ASPA. כל זאת תוך עלייתו מחדש של מזכיר המדינה פרולין למעמד של מספר 2 בכס הקדוש.

דובר הוותיקן גרג בורק (Greg Burke) ניסה להרגיע: "תמיד כשמוקם גוף אדמיניסטרטיבי חדש לוקח זמן עד שהוא מתאים את עצמו לארגון הרחב", אמר בורק, בהתייחס לתמורות שעוברות על משרד המזכיר הכלכלי, וסיכם. "עלינו להתעלם מהסחת הדעת שברעש הזה".

ה"רעש" הזה, חסר המשמעות לשיטת הדובר, כלל בפועל פגיעה קריטית במעמדו ובכוחו של פל בחצר הכנסייתית. את הסיבה המדויקת לכך קשה לדעת. אפשר שצמצום הסמכויות היה ביטוי לכך שלאחר שלוש שנות שהות בוותיקן, הטמיע האפיפיור פרנציסקוס את אורחות המקום, התקרב לאנשים החזקים והמובילים בקרייה, והחליט להעדיף עמדה דוגמטית על פני גישה רפורמטורית נמרצת מדי.   

ישנה כמובן גם אפשרות אחרת, שמתמקדת באידיאולוגיה הכלכלית. לפי הסבר זה, מדיניותו והצהרותיו של פל שיקפו במידה כזו או אחרת תפיסה כלכלית קפיטליסטית של שוק חופשי, שלא התקבלה באהדה אצל האפיפיור. אפשר גם להתמקד בהסבר אלטרנטיבי של מאבק פשטני על כוח, ולפיו העוצמה שצבר הקרדינל האוסטרלי היתה מוגזמת ומאיימת מדי לדידו של מי שמינה אותו לתפקיד. 

בשנה האחרונה נדרש פל להתמודד עם חזית נוספת, הרבה פחות נעימה, מבחינתו ומבחינת הכנסייה גם יחד, כאשר שדי פרשיות ההתעללות המינית בכנסייה היכו בו, ולא בפעם הראשונה.

פל זוכה בשנת 2002 בבית משפט אוסטרלי מכתב אישום שבמרכזו עמדו טענות על התעללות מינית בנער בן 12 במחנה קיץ לנוער קתולי בשנת 1961 (תקופת הכשרתו בסמינר). 14 שנה לאחר הזיכוי החלו לצוץ האשמות נוספות, על התעללות מינית שביצע הוא עצמו בעבר, ועל התעלמותו כבישוף מדיווחים על התעללות מינית של אחרים. הדיווחים על ההאשמות פורסמו בחודש פברואר 2016, ומאז התנהלה חקירה אוסטרלית בעניין. באוקטובר האחרון אף הגיעו חוקרים מטעם ממשלת אוסטרליה לוותיקן, לצורך חקירה מיוחדת של הקרדינל. פל מצידו הכחיש לחלוטין את הטענות.

בשלב זה, לפחות הצהרתית, לא החקירה האוסטרלית ולא המהלך שהובילה הנהגת הוותיקן לצמצום סמכויותיו שינו את תוכניותיו של פל, שממשיך לשאת את תואר המזכיר הכלכלי, מקוצץ הסמכויות. בחודש יוני האחרון אמר הקרדינל כי הוא ממשיך לפעול למעל השינויים הנדרשים במערכת. "המטרה היא שאנשים בתוך הכנסייה ומחוצה לה ברחבי העולם יזהו אותה כמוסד המנהל את ענייניו הפיננסים כראוי וכנדרש", אמר פל. שאלה טובה מה הוא יכול לעשות, ללא כנפי המנגנון.

סוף דבר

"אני מעדיף כנסייה מצולקת, פגועה ומלוכלכת משום שפעלה ברחובות, מאשר כנסייה לא בריאה מרוב שתחמה והגבילה את עצמה ומרוב שדאגה לעצמה" (האפיפיור פרנציסקוס).

מאות מיליוני מאמינים קתולים, חלקם הגדול חסרי אמצעים, מתכנסים בסוף השבוע בבתי התפילה ולאחר מכן בבתיהם, לחגיגת חג המולד - חג שקשה להתחרות עם הקסם הטמון בו. מעבר לכל ההיבטים הדתיים, האירועים הנוצצים והאורות הבוהקים, החג משרה על רבים כל כך, לפחות ליום אחד, סוג של אופטימיות מקסימה, מבורכת, ומאירת פנים.

עבור הממסד הכנסייתי זהו כמובן רגע השיא של השנה, והחיבור הזה, בין הממסד למאמינים, עומד מאחורי פעילות הצדקה האדירה של מרכזי העולם הנוצרי ברחבי העולם בתקופה זו. ספק אם ישנה פעילות חסד מרוכזת גדולה יותר בהיקפים שלה מזו שמארגן העולם הנוצרי בימים שלקראת החג ובחג עצמו. ארגוני הצדקה הפועלים בעולם הנוצרי בכלל ומטעם הכנסייה הקתולית בפרט, לקראת החג אך למעשה בכל השנה כולה, בהחלט ראויים להערכה.

אלא שמדובר באליה עם קוץ. כל עוד הוותיקן לא יאמץ לחלוטין את הסטנדרטים הנדרשים ממערכות פיננסיות במדינות המפותחות, במובן החשבונאי ובמובן של שקיפות, ולגבי כל נכסיו, החשדות בקשרים ימשיכו ללוות אותו, ללא קשר למעשיו בצד הזכות. כאשר הסכומים הנכבדים שמפנה הכנסייה לטובת מפעלי הצדקה שלה יופיעו בדוחות שנתיים, לצד תיאור מקורות המימון, ויתר ענייני פיננסיים מהותיים, אזי ניתן יהיה לברך על המוגמר. הכנסייה היא אמנם לא מוסד מדווח במובן של חברת ני"ע, אך בתוקף מעמדה הציבורי הראשון במעלה, ולנוכח הפגמים שליוו את התנהלותה בעבר - מעבר לפרקטיקה של שקיפות הוא מתבקש (כמובן שכמו כל מדינה, גם הוותיקן זכאי לעמימות בחלק מענייניו).

אשר להנהגתו של האפיפיור פרנציסקוס בעניין זה, מוקדם כמובן לסכם. הפוטנציאל לשינוי בהחלט קיים, ודאי לנוכח הרעיונות שביטא האפיפיור. רק שהתיאוריה לבד, כפי שנאמר בפתיחת הפרק הראשון, היא רק חלק קטן מהסיפור.  

הוותיקן צילום: בלומברג