אני בניתי בית, ופרח, ואג"ח וביטקוין: ההיסטוריה של הבועה

בסערת הביטקוין של השנה האחרונה נראה שפחות או יותר חצי עולם קנה את המטבע וחצי עולם טוען שהוא בועה. מדובר בנכס הפיננסי הראשון שמעורר בעת ובעונה אחת גם התלהבות אדירה וגם בוז והתנגדות עזה. 

לנבא אנחנו לא יכולים ורק הזמן יכריע במחלוקת אבל דבר אחד ברור כבר עכשיו - גם בתסריט הפסימי של קריסה מהירה וחדה, סיפורו של הביטקוין לא יהיה זהה לאירועים ההיסטורים שזכו להכרה כ"בועתיים", קודם כל מכיוון שבהם לא נשמעה בתקופה המקדימה והמוצלחת עמדת נגד כה חד משמעית כפי שנשמעת מול ההצלחה של הביטקוין. בנוסף, בעוד שבאירועים הקודמים כמעט כולם היו מעורבים בריצה לנכסים, כרגע לפחות נראה שהגופים הפיננסים הגדולים נותרים מחוץ למשחק, לנוכח הסיכון הגבוה מדי הכרוך במטבעות הדיגיטליים. 

למרות ההבדלים הללו, צריך להכיר בעובדה שאכן ישנם קווי דמיון בין סיפור הביטקוין לסיפורי ההתלהבות שקדמו לבועות ההיסטוריות. עד כמה יש דמיון והאם יש לכך משמעות? זו שאלה שמצדיקה דיון. אנו מביאים כאן את סיפורי הבועות היותר מוכרים לציבור (בקיצור המתבקש), אתם/ן מוזמנים/ות להסיק מסקנות.  

בועת הצבעונים (1640-1620)

טירוף הצבעונים ההולנדי הוא לא רק סיפור מרתק שבצדק העסיק רבות את המחקר ההיסטורי – הוא נחשב לאחת מאבני הדרך החשובות בהיסטוריה של השווקים הפיננסיים: הזינוק הבלתי נתפס בשוויין של פקעות הצבעונים והקריסה הגדולה שהגיעה בהמשך נחשבים לסיפור הבועה הראשון (או לכל הפחות הראשון שהותיר אחריו תיעוד מפורט).

תחילתו של הסיפור בפרח הצבעוני התמים שיובא מתורכיה להולנד במחצית המאה ה-1, ושזכה לפופולאריות רבה בקרב האצולה המקומית. הביקוש הגדול העלה את מחירו של הפרח ובהמשך של פקעת צבעונים, ולאחר התערבות בוטאנית מקומית (ומקרית) ששדרגה את מראהו ההתפתחות המקבילה הזו החריפה – הביקוש גבר עוד יותר, והמחיר האמיר בהתאם. במהירות רבה כולם החלו לסחור בפקעות צבעונים ובמהירות רבה עוד יותר, ככל הנראה לנוכח ביקושים שהגיעו מחוץ להולנד, המסחר בצבעונים הפך למעשה למסחר ספקולטיבי על הסחורה ופחות על הסחורה עצמה. מכאן הדרך היתה קצרה להולדת המסחר בחוזים עתידיים על הפקעות.

הצבעוני היפיפה כבר לא עניין אף אחד בשוק. עסקאות על רכישות עתידיות ומכירתן בהמשך היום (ולעתים כמה פעמים ביום) אפיינו את שוק הצבעונים ההולנדי, שעסק בפועל בצבעונים דמיוניים, כאלה שעדיין לא נולדו. ההתלהבות שהחלה בשנות ה-20 של המאה ה-17 הפכה בשנות ה-30 לשיגעון כלל הולנדי, כאשר מחיר החוזה על הצבעונים עלה בכמעט פי 20 בחודש אחד. בשלב זה חלק גדול מאד ממעמד הביניים ההולנדי כבר היה עמוק בשוק, רבים מה"שחקנים" החדשים מכרו רכוש רב על מנת לממן את הרכישה הראשונית, מתוך תקווה לרשום רווח קל ומהיר. העדר החדש הגדיל את היקפי המסחר ואת מחירי הצבעונים מעבר לכל פרופורציה דמיונית. בשנת 1636 פעלו מדי יום בשווקים של הולנד אלפי רוכשים ומוכרים, חלקם עשו הון עתק בתוך שעות ספורות וחלק אחר איבד את כל רכושו באותו הזמן, לעתים כדי להיגאל ביום שלמחרת.

מהלכים ברגולציה של השוק והחלטה של שחקנים כבדים לצאת ממנו מחשש לנפילה קרובה החלו לשנות את שיווי המשקל ומחירי החוזים החלו לרדת. הרגע שמסמן את הקריסה הגדולה הגיע בשבוע הראשון של חודש פברואר 1637, כאשר נפילה חופשית במחירים הובילה להפסקת המסחר. על פי הדיווחים מהתקופה, האירוע שחולל את הפאניקה התרחש בהארלם, כאשר אף רוכש לא נענה להצעת המכירה שפרסמו משקיעים המחזיקים בחוזים על פקעות. זו היתה ככל הנראה הפעם הראשונה שלא התקבלה אף הצעה נגדית לקנייה, גם במחיר נמוך מהותית ממחיר ההצעה. השמועה פרצה במהירות בשווקים, והתוצאה בהתאם. הבועה הפכה לאסון כלכלי שהכניס את כל הולנד לתקופה ממושכת של משבר כלכלי.  

צילום: שאטרסטוק

בועת הים הדרומי (1720-1711)

חברת הים הדרומי (South Sea Company) נוסדה ב-1711 במטרה לסייע במימון המלחמות של אנגליה נגד המתחרות במאבק ההתפשטות הקולוניאלי. במסגרת זו קיבלה החברה על עצמה את החוב שנוצר בעקבות המלחמה נגד ספרד (שעמד בשלב ההוא על כ-9 מיליון פאונד) והממשלה העניקה לה בתמורה מונופול על המסחר מול המושבות בספרד. ההסדר החדש נקבע בחוק שהעביר בית הלורדים: כל בעלי החוב של אנגליה העבירו את זכויותיהם מול הממשלה לחברת הים הדרומי וקיבלו עבור הזכות מנייה של החברה, שהפכה בעלת החוב החדשה של ממשלת אנגליה. הממשלה התחייבה להחזיר לה את ההלוואה בתשלומים נושאי ריבית שנתית נאה של 6% והסכומים שקיבלה הועברו לבעלי החוב כדיבידנדים.

הסבב המלחמתי מול ספרד בא לקיצו סביב 1713, אך החברה המשיכה לפעול במתכונת הקיימת עם התאמות נדרשות בהתאם לשינויים בצמרת הפוליטית הכלכלית, שקיומה של החברה היה תלוי בה. בשנת 1718 התחדשה המלחמה מול ספרד ובשנת 1719 אישר הפרלמנט הבריטי לחברת הים הדרומי לחדש את הזרמת הכספים לטובת החוב הלאומי באמצעות מכירת מניות.

בינואר 1720 מחיר המניה עמד על 128 ליש"ט ובמאמץ לעורר עניין בנייר הפיצה הנהלת החברה שמועות על הצלחות וצמיחה משמעותית - שמועות אלה דחפו את המניה ל-175 ליש"ט. הממשלה המשיכה לאשר לחברה מעורבות נוספת במימון המלחמה והמניה טיפסה בעקביות: בסוף חודש מרץ עמד שוויה על 330 ליש"ט, עד סוף מאי עלה ערכה ל-550 ליש"ט ובסוף חודש יוני נסקה עד ל-1,050 ליש"ט. החברה למעשה לא ביצעה דבר מלבד הנפקת מניות שמשיאות רווח מהיר והעניין הרב שהיא עוררה סחף את המשקיעים.

ההתלהבות יצרה עשרות חברות מתחרות שהבטיחו עתיד ורוד למשקיעים, אף שהיו חסרות ערך עד כדי גיחוך. כך למשל החברה שהוקמה לטובת ייצור מקלע שישגר קליעים ריבועיים, או החברה שהצהירה כי היא מתכוונת להקים אחוזות צפות על מנת להרחיב את שטח האי הבריטי. העניינים נהיו מוזרים עוד יותר בחברה שהבטיחה לייצר "מוצר אדיר שאף אחד לא יכול לדעת מהו" – על פי דיווחים שונים בחברה זו הושקעו 2,000 ליש"ט.

ההתפכחות היתה כואבת. המנהלים של חברת הים הדרומי, שהבינו שמחיר המניה רחוק מלשקף את שווי החברה, החלו בקיץ 1720 למכור בשקט את מניותיהם, בתקווה שאף אחד לא יבחין בכך. התקוות התבדו, בשוק החלו שמועות על המכירה ועל התמחור הבעייתי של המניה - התגובה ההיסטרית הגיעה במהירות: בתחילת חודש יולי החלה מכירה מאסיבית של מניות ושווין ירד בסוף אוגוסט ל-800 ליש"ט. פחות מחודש עבר ומחיר המניה צלל עד ל-175 דולר. החברה קרסה, לצד שורה ארוכה של חברות בועתיות שהופיעו בשוק, ואלפים רבים של משקיעים פשטו את הרגל. עוצמת הקריסה הובילה את ממשלת בריטניה לפתוח בחקירה רשמית שהובילה לחשיפת רשת של מעשי שחיתות, שוחד והונאה שבה היו מעורבים מקימי ומנהלי החברה לצד גורמים רשמים מטעם הממשלה.

אנשים איבדו את כל כספם. בועת חברת הים הדרומי צילום: Getty

בועת הנדל"ן בפלורידה (1926-1920)

ההתאוששות של כלכלת ארה"ב שלאחר מלחמת העולם הראשונה הגדילה את קופתם של העשירים והרחיבה מהותית את מספר התושבים השייכים לקבוצה זו. הרווחה הכלכלית הצדיקה בעיני רבים מהם הקמת בית מגורים נוסף, עיקרי או משני (לחופשות ולסופי שבוע) ופלורידה החמימה נבחרה כאתר המתאים. התנועה למדינה השמשית החלה ב-1920 והיא זכתה לכינוי "מגרש המשחקים של העשירים והמפורסמים".

הזוהר של פלורידה היה טוב מכדי להישאר בידי העשירים בלבד, ועד מהרה רבים מאנשי המעמד הבינוני החליטו שגם הם ראויים מספיק להשתתף בחגיגה. באופן לא מפתיע, הביקוש הגדל העלה את המחירים וככל שתנועת הקונים התרחבה ומאגר הקרקעות נותר מוגבל - כך הפכה העלייה במחירי הקרקעות בפלורידה לחדה עוד יותר. תושבים מקומיים רבים שרצו נתח מהחגיגה הפכו למשקיעים בעצמם, והם רכשו ומכרו קרקעות ללקוחות חדשים, תושבים אחרים ויתרו על משרות קיימות לטובת פעילות כמתווכי נדל"ן.

כלכלת פלורידה התפוצצה מכסף, והאשראי הזול זרם לשוק בכמויות עצומות לטובת הקונים והון עתק הוזרם מרחבי ארה"ב לשוק הנדל"ן המקומי. בשנת השיא של 1925 מחירי הנדל"ן זינקו פי 4 בממוצע בתוך תקופה של פחות מ-12 חודשים. באחד המקרים המתועדים, נכס שנרכש ב-1,700 דולר לפני הבועה נמכר בשנת 1925 במחיר של 300 אלף דולר.

הקפיצה הבלתי נתפסת הזו, שהיתה חגיגה גדולה למשקיעים, היתה בסוף גם האסון הגדול שלהם - כי ברגע שהגיע השלב הבלתי הגיוני בעליל החלו חלק מהשחקנים המעורבים להבין שמשהו כאן לא בסדר. משקיעים ערניים החליטו לממש את הנכס שלהם על מנת לצמצם סיכון לקראת ירידה אפשרית והיתה זו נבואה שהגשימה את עצמה - שכן מכירות ה"הגנה" הללו תרמו כמובן לירידה הזו.

ככל שהידיעות על מכירות נכסים התפשטו, כך התפשט החשש מירידת מחירים - שוק הנדל"ן של פלורידה הפך לשוק של מוכרים בלבד והקריסה היתה מהירה. המאפיינים של קריסת בועה חזרו על עצמם גם כאן – אלא שבפעם הראשונה הם הופיעו בצורתם הנדל"נית: משקיעים רבים שרכשו נכסי נדל"ן באמצעות משכנתאות פשטו את הרגל עם נפילת ערכו של הנכס, לאחר שלא יכלו לעמוד בתשלומי החוב.

המצב המידרדר הפך לקטסטרופה מוחלטת בספטמבר 1926, כאשר סופת הוריקן פגעה באופן הרסני בדרומה של פלורידה והחריבה יותר מ-13 אלף בתי מגורים (וגרמה למותם של 415 איש). רבים מהתושבים ששרדו את נפילת המחירים של השנה החולפת לא הצליחו להתאושש מההרס שגרמה הסערה. פלורידה נכנסה לדשדוש כלכלי עמוק וארוך ולא זכתה ליהנות מפירות הצמיחה החדה שידעה ארה"ב בשנים הבאות. בצד החיובי – הדשדוש הכלכלי החריג את פלורידה מהמשבר הבועתי הבא: היא היתה אחת המדינות היחידות שלא הושפעו כמעט מהקריסה שבפתח, זו של שנת 1929.

בועת הנדל"ן בפלורידה צילום: youtube

השפל הגדול (1941-1928)

למה שקרה בארה"ב לפני 88 שנה נוהגים לקרוא השפל הגדול (The Great Depression). בפועל, לכל מי שאת מרבית שנות חייו העביר במאה הקודמת, בטח בארה"ב, מספיק לומר 1929. שנה שהפכה שם קוד לאסון. כנהוג בסיפורי בועה מתפוצצת, ההתחלה היתה דווקא אופטימית. כאמור בפרק הקודם, לאחר השנים הקשות של מלחמת העולם הראשונה החלה כלכלת ארה"ב לצמוח מחדש. הבנק המרכזי הוריד את הריבית והזרים כספים לשוק על מנת לתמוך בהתאוששות הכלכלית, ולאט לאט החלה לגדול זרימת כספי האשראי ושכר העבודה המשופר לאזרחי ארה"ב - ומשם לבורסה הפורחת של ניו יורק. 

האנשים הללו, שהשיגו את כספם בעבודה קשה, לא ממש הבינו כיצד עובדת המערכת הפיננסית. רובם הגדול הסתפק באמונה שמדובר באמצעי מעולה להשאת רווחים, ללא סיכון אמיתי. וככל שהדיווחים על הבורסה המצליחה ועל המתעשרים החדשים התרבו, כך גדל מספר האזרחים שהצטרפו לחגיגה שמצידה גדלה בהתאם. היו כמובן גם אלה שהצליחו להרוויח יותר מכולם - השחקנים הפיננסיים החזקים הבינו  שהם יכולים להפעיל מניפולציה על סכומי העתק שזרמו לשוק באופן שיפעל לטובתם, על חשבון המוני המשקיעים הקטנים. בנקאי השקעות, ברוקרים וסוחרים, החליטו לשתף פעולה במסחר במניות, באמצעות רכישת ענק של מניה על פי תיאום מראש ופתיחה במהלכי מסחר הדדים מול שותפים לקנוניה. הצדדים המעורבים היו מעלים במעט את שווי המניה בכל פעולה שנעשתה ביניהם, עד שציבור המשקיעים היה שם לב לתשואה הנאה שנרשמת במניה. מכאן החלה נהירה של משקיעים לנייר הערך האמור, המחיר היה עולה בחדות ואז היו הצדדים המעורבים מבצעים מכירה גדולה של מניות ורושמים רווחי עתק.

באמצע שנת 1928 החלו להירשם סימנים מוקדמים של ההגזמה בראלי של השווקים. ב-12 ביוני של אותה שנה נרשמו פעולות חריגות ונסיגה חזקה במדדים, גם אם לזמן קצר בלבד. זו היתה אמנם מכה זמנית אך היא התקבלה אצל חלק מהשחקנים בשוק כסוג של אזהרה מפני רמת הסיכון הגוברת. הפד החליט לשנות כיוון ובחודש פברואר 1929 הכריז על צעדים המיועדים לצינון השווקים – כולל העלאת ריבית ואיסור על הלוואות לברוקרים. הצעדים לא עשו רושם על וול סטריט והמשקיעים המשיכו בשלהם. בקיץ 1929 גם הבנקים הבינו שהם חייבים לפעול להרגעת השווקים והצעד המיידי שעליו הוסכם הוא העלאת ריבית על הלוואות לברוקרים, שחלקם הגדול ניהל את המסחר באמצעות אשראי שקיבל מהגופים הפיננסים. הצעד הזה אכן עשה את שלו ובלם את העליות במחירי המניות, אך רק לכמה שבועות. מדד דאו ג'ונס חזר לרוץ קדימה ללא הפסקה עד לחודש ספטמבר – אז החלה תנודתיות חריפה במדד, שכללה כמובן לא מעט ימים טובים. החשש מפני הבאות גבר, אבל ספק אם מישהו דמיין את מה שקרה לבסוף.

ב-21 באוקטובר החל גל של ירידות שהוביל למכה הקשה באמת של 24 ו-25 באוקטובר, יום חמישי השחור ויום שישי השחור, עם ירידות חדות חוצות מדדים ומיליוני מניות שהחליפו ידיים בפאניקה כוללת. בשלב מסוים של המסחר נכנסו לשוק כמה רוכשים עם כיסים עמוקים ששמחו לרכוש מניות במחירי רצפה, כך שהרוחות נרגעו מעט, רק כדי לחדש את הטלטלה ביתר שאת ביום שני השחור עוד יותר – עם נפילה של 13% במדד דאו ג'ונס. ביום שלישי הגיע השיא של השבוע האיום, כאשר השוק מחק 14 מיליארד דולר משוויו הכולל. למרבה האסון, זו היתה רק ההתחלה.

הבורסה בניו יורק המשיכה להידרדר עד לתחתית של יולי 1932, אז רשם מדד דאו ג'ונס ירידה של 90% מרמת השיא שלו. מיליוני לווים פרטיים לא יכלו לשלם את חובותיהם, חסכונות בהיקפים אדירים נמחקו, בנקים במצב של חדלות פירעון פשטו את הרגל, ועד מהרה ארה"ב נכנסה למיתון ולשפל עמוק עם שיעורי אבטלה גבוהים - והעולם בעקבותיה. השפל הגדול היה הרבה מעבר לאירוע כלכלי - השנים הקשות שעברו על ארה"ב בעקבות הקטסטרופה של 1929 שינו את פניה, חברתית, פוליטית, רעיונית ותרבותית. 

ניו יורק, 1929 צילום: Getty

בועת הדוטקום (2002-1995)

בהתרגשות שנלוותה לכניסת האינטרנט לעולם המסחרי ניתן אולי היה למצוא את זרעי הפורענות של בועת הדוטקום. בשנת 1995 עמד מספר המשתמשים ברשת החדשה והמסעירה על 18 מיליון והדמיון הפרוע כבר החל לדבר על כלכלה חדשה. כמה סיפורי הצלחות נקודתיים של כמה חברות אינטרנט הספיקו לייצר אופטימיות שממש לא היתה זהירה. במחצית השנייה של שנות התשעים החלו המשקיעים לחפש באובססיביות הזדמנויות השקעה בחברות אינטרנט. האידיאל של חברה עם תוכנית עסקית מבוססת הוחלף באידיאל חדש של חברה עם רעיונות שנשמעים מצוין.

מתוך הרעב הגדול לעוד מהדבר החדש הזה, היה נוח לכולם להתעלם מהעובדה שמרבית החברות החדשות שצצו בשוק לא הציגו רווחים. המודל החדש של האנליסטים התבסס על ציפיות לצמיחה עתידית, וההצדקה שלו היתה שהוא מתאים יותר לתעשייה החדשה – הצדקה שכולם אימצו בשמחה. חברות הייטק צצו כמו פטריות אחרי הגשם, המשקיעים הזרימו כספים לעוד ועוד חברות והשוק כולו היה באופוריה.

סימני השאלה והספקנות החלו לאחר שבאופן עקבי החברות המבטיחות שהגיעו לשוק דיווחו על הפסדים שרק גדלו והלכו, וכספי הגיוס שקיבלו רבות מהן בהנפקה אזלו במהירות. יותר ויותר אנשים החלו לשים לב לפער האבסורדי בין המלצות ה'קנייה' שעליהן התעקשו האנליסטים למצב החברות בפועל – רובן הגדול ללא רווחים וחלק ניכר מהן על סף פשיטת רגל - ותחושת אי הנוחות החלה להתגבש. ביום 10 במרץ 2000 רשם מדד נאסד"ק את רמת השיא של תקופת הבועה, 5,132.52 נק', ומכאן החלה ההידרדרות שהפכה לקריסה מוחלטת. ב-30 החודשים הבאים המדד נסוג ב-78% והשוק כולו מחק 5 טריליון דולר.

מרבית חברות האינטרנט שהלהיבו את השוק הגיעו בתקופה זו לסוף דרכן, ואלה ששרדו למדו את הלקח והפכו ברובן לחזקות ובריאות יותר – ובכלל זה אמזון, אי.ביי, סיסקו וקוואלקום. בשנת 1999 נרשמו בשוק 457 הנפקות ראשונות (IPO) וב-117 מהן הוכפל שווי החברה ביומו הראשון של המסחר. בשנת 2001 עמד מספר ההנפקות הראשונות על 76, באף אחד מהמקרים לא נרשמה קפיצה שכזו ביום המסחר הראשון. החלום התנפץ לרסיסים.

הדהרה לנאסד"ק צילום: בלומברג

המשבר הפיננסי (2009-2007)

בניגוד ליתר הפרקים בכתבה הזו, המשבר הפיננסי של 2008 הוא אינו אירוע היסטורי. צלו של המשבר עדיין מרחף מעל הכלכלה הגלובאלית, ובמידה לא מועטה גם מעל הפוליטיקה העולמית. הטראומה לא חלפה והאירועים חרוטים בזיכרון.

מדיניות הריבית הנמוכה של הפד שנועדה לדחוף את כלכלת ארה"ב קדימה לאחר משבר הדוטקום, הובילה לצמיחה מואצת של שוק הדיור. הריבית הנמוכה וצעדי חקיקה תומכי שוק הרחיבו מהותית את קהל מקבלי המשכנתאות, כאשר המוסדות הפיננסיים העניקו הלוואות לדיור גם לבעלי יכולת החזר נמוכה, לעתים אף ללא מקדמות, ו"הגנו" על עצמם באמצעות ריבית גבוהה יותר על החוב. ההלוואות הללו שחולקו לכל דורש כונו סאבפריים – פחות מהפריים, מההלוואות האיכותיות.

על מנת לממן את ההלוואות פנו המוסדות הפיננסיים לגיוס חוב והנפיקו אגרות חוב מגובות משכנתאות – קרי שהבטוחה שלהן היא תשלומי המשכנתאות מצד רוכשי הבתים. אגרות החוב הללו עוצבו מחדש כמכשירים פיננסיים מתוחכמים שהופצו לכל דורש, ודורשים היו הרבה. מוסדות פיננסים מכל העולם הסתערו על הניירות שלכל הפחות בתחילת הדרך הניבו להם רווחים גדולים ומהירים. בכך נטמנו זרעי הפורענות. 

עלייה בשיעור הריבית והאטה בשוק הנדל"ן פגעה קשות ביכולתם של הלווים לעמוד בהחזרים. אלה שניסו למכור את ביתם לטובת תשלום המשכנתא גילו שאין קונים במקרה הרע, או שיש קונים במחירי רצפה במקרה הלא פחות רע. הידרדרות שוק המשכנתאות החלה ב-2006 והואצה בשנתיים הבאות. הבנקים למשכנתאות נכנסו לסחרור ובעקבותיהם כל מי שבחר להשקיע באגרות האג"ח המגובות על גלגוליהן - האג"ח הרעילות ששווין נמחק כליל סחפו את השוק לתנודתיות חדה ובסוף 2007 כבר היה ברור לכולם שרמת הסיכון גבוהה מדי - גם אם לא הבינו עד כמה. הפדרל ריזרב בהובלת היו"ר דאז בן ברננקי הודיע ב-22 בינואר 2008 על הורדת הריבית מ-4.25% ל-3.5%. עברו ימים ספורים, וכבר ב-30 של אותו חודש הורדה הריבית פעם נוספת, ל-3%. במרץ 2008 הוריד הפד את הריבית פעם נוספת, ב-0.75% עד ל-2.15%; באפריל נחתכה הריבית ל-2%. התקווה של הבנק המרכזי היתה שצעדים אלה יספקו לשווקים תחושת ביטחון מספקת. עוצמת המשבר לא נתנה לזה סיכוי.

למכירה מעיקול - תוצאת בועת המשכנתאות צילום: Getty

בתחילת ספטמבר התברר שסוכנויות המשכנתאות פאני מיי ופרדי מאק חדלות פירעון, וממשלת ארה"ב הודיע מיידית על הלאמתן, במטרה למנוע קריסה מוחלטת של שוק המשכנתאות האמריקאי. ואז הגיעה הנפילה של ליהמן ברדרס. בנק ההשקעות הענק שהתמודד עם חוב בלתי נתפס של 613 מיליארד דולר האמין שהממשל יספק לו חבל הצלה דומה. על אף הלחץ שהפעיל, הוא לא קיבל חבל שכזה (גם לא מהבנקים האחרים שפחדו בעצמם מהידרדרות). ב-14 בספטמבר הודיע הבנק על פשיטת הרגל הגדולה בהיסטוריה – אירוע שהדהים את ארה"ב והרעיד את שוק הפיננסים העולמי.

מכאן אירוע רדף אירוע, בנק אוף אמריקה רכש את מריל לינץ', הממשל הלאים את AIG ואת יצרניות הרכב הגדולות ועוד כהנה וכהנה. הפד חזר לפעול - ב-8 באוקטובר הורדה הריבית מ-2% ל-1.5%. עברו שבועיים בלבד, וב-29 באוקטובר הוריד הפד את הריבית לרמה אפסית (הריבית נותרה ברמה זו עד לדצמבר 2015) ובהמשך הפעיל תוכניות הקלה כמותית שכללו רכישת אג"ח במיליארדי דולרים. ארה"ב נכנסה במהירות למיתון, שיעורי האבטלה טיפסו, חברות קרסו, בנקים קטנים נוספים פשטו רגל, אירופה נכנסה למיתון עמוק משלה ומדינות שלמות נכנסו לחדלות פירעון.

מאז נרשמה התאוששות, בעיקר בארה"ב, בשנה האחרונה גם אירופה נראית בדרך הנכונה. ההנחה הרווחת היא שהמשבר מאחורינו, רק שרבים עדיין לא באמת מאמינים שהאיום חלף - ממשיכים לאתר סימני אזהרה, רועדים מכל נתון מאקרו חשוד. 

ליהמן בראדקס. הבנק היחיד ששילם עד הסוף את מחיר הבועה הפיננסית ב-2008 צילום: אי פי אי