החל מ-700 אלף שקל בחודש: אלו המנהלים המרוויחים ביותר בישראל

סיכום עונת דו"חות 2018 מחדד תופעה: בבורסה של תל אביב יש רק כמה חברות בעלות ניחוח גלובלי שמשלמות לבכיריהן משכורות הוליוודיות. לעומתם, שאר המנהלים במדד ת"א 125 הסתפקו בשכר שנתי ממוצע בעלות של 3.3 מיליון שקל.

סמוך לחצות בליל שלישי פרסמה טבע את נתוני השכר של בכיריה. בראשם, עם עלות שכר מפלצתית של 121.7 מיליון שקל למנכ"ל קור שולץ, שהפכה אותו לשכיר המתוגמל ביותר בבורסה ב־2018, וייתכן כי גם בכל הזמנים. שולץ, שעלות שכרו כוללת גם מענק חתימה של 20 מיליון שקל, הוא אחד מחמישה מבכירי טבע שהתברגו בטבלת 20 המתוגמלים ביותר בבורסה, עם שכר בעלות כוללת של 209.4 מיליון שקל.
     

גם חברת התרופות פריגו הצליחה להכניס חמישה מבכיריה לטבלת 20 שיאני השכר, בראשם המנכ"ל לשעבר אובה רורהוף שנכנס למקום השני בטבלה עם שכר בעלות של 44.7 מיליון שקל, כאשר עלות שכרם הכוללת של חמשת הבכירים בפריגו עמדה על 101.3 מיליון שקל באותה תקופה. ברק עילם, מנכ"ל חברת הטכנולגיה נייס, הצליח להתברג למקום השלישי, עם שכר בעלות של 39 מיליון שקל.

עלות השכר הממוצעת לבכיר בחברה מת"א־12  עמדה, כאמור, על 3.3 מיליון שקל ב־2018.

לפי נתון זה, עלות השכר של חמשת בכירי טבע היתה מספיקה לתשלום שכרם הממוצע של 63 מנהלים מחברות המדד. בנטרול טבע, פריגו ונייס, השכר הממוצע לבכיר בת"א 125 יורד כבר ל־2.7 מיליון שקל. נתוני השכר של טבע, המנותקים כל כך מנתוני השכר של יתר החברות בת"א 125, רק ממחישים את גודל הפער בין חברה רב־לאומית שפועלת בסטנדרטים אמריקאיים, לבין חברה ממוצעת במדד.

בסיכום 2018 זכו 17 מנהלים לעלות שכר דו־ספרתית, או יותר, במיליוני שקלים. רק תשעה מ־20 השיאנים הם ישראלים והשאר הם מנהלים זרים שיובאו על ידי החברות המקומיות. נתון זה מחדד תופעה מתמשכת: יש לנו חברות ענק שהולכות ומשתלבות בשוק הגלובלי, והן נראות כמו חברות ענק מוול־סטריט, נסחרות בוול־סטריט, והמנהלים שלהן חוגגים עם תלוש שכר דולרי.

מנגד, יש לנו את החברות המקומיות, לא כל כך גדולות ולא תמיד מוצלחות, אבל עם מנהלים כחול לבן, שהולכים לעבודה עם חולצה תכלת מכופתרת, יושבים איתנו באותם פקקים וכנראה גם מכירים מישהו שפעם היה איתנו במילואים.

לנו נותר להתלונן רק על הקיטוב. ובסיכום עונת הדו"חות כבר ניתן למיין בבירור את החברות שהצליחו לפרוץ אל העולם הגדול, ואת אלה שנשארו לרבוץ איתנו בביצה המקומית. ואולי העובדה המצערת מכולן היא שאת החברות המוצלחות באמת – אלה שעשו רילוקיישן נוצץ לסטנדרט השכר האמריקאי – ניתן לספור על אצבעות יד אחת.

 
הזווית הנשית

תקרת הזכוכית  של ת"א 125 עדיין אטומה מאוד

הדרת נשים מעמדות מפתח במשק הישראלי היא תופעה ידועה, אך עונת הדו"חות הכספיים השנתיים לסיכום 2018 סיפקה הצצה חדשה לממדיה.

"כלכליסט" בדק את דיווחי השכר של 125 החברות שמרכיבות את מדד ת"א 125, שכוללים 519 בכירים, שקיבלו שכר בעלות מצרפית של כ־1.7 מיליארד שקל. בקבוצה הזו יש רק 57 נשים שלקחו חלק בחגיגת שכר הבכירים ב־2018 — כלומר, רק 11% מהמנהלים שדורגו בין חמשת מקבלי השכר הגבוה בכל ארגון היו מנהלות.

כאשר בוחנים את 57 הנשים שהצליחו להשתחל לתוך טבלאות השכר, שנשלטות בידי גברים, מגלים פערים משמעותיים ברמות השכר. עלות השכר הממוצעת בקבוצת הנשים עמדה על 2.1 מיליון שקל לעומת 3.1 מיליון שקל בקבוצת הגברים. מדובר בפער של 46% — גבוה משמעותית לעומת פערי השכר בין גברים לנשים בכל המשק (31% בשנת 2017, לפי הלמ"ס).

הסיבות לפערים האלה מגוונות ומורכבות, ולכן גם קשות לפתרון. אפילו בחברה כמו שטראוס, שבחרה לממן את מדד קטליסט ואפילו שילבה יעד של קידום נשים בנוסחת הבונוס של מנהליה, יש רק אשה אחת בדירוג חמשת מקבלי השכר הגבוה בארגון — עופרה שטראוס. כלומר, אשה שנמנית עם משפחת מייסדי החברה, שדרכה להנהלת הקבוצה היתה קלה יותר לעומת אשה ללא ייחוס משפחתי.

מחקר של הדר פוקס ממכון טאוב, שפורסם ב־2015, ניסה לנתח את פערי השכר בישראל ומצא כי אחד הגורמים המשמעותיים לכך הוא היקף המשרה. נשים נמצאות פחות זמן במקום העבודה לעומת גברים, וזאת משום שהתפיסה החברתית רואה בהן אחראיות עיקריות לבית ולמשפחה. ציפייה זו מובילה לכמה תופעות הרסניות המתבטאות בשכרן. 
 

ראשית, נשים מעדיפות מקצועות שיאפשרו להן זמן רב יותר לטובת משק הבית, ומדובר לרוב במקצועות מתגמלים פחות. שנית, במהלך חופשות הלידה נוהגות נשים לקחת פסקי זמן ארוכים מקידום הקריירה שלהן, בעוד בני הזוג, הגברים, ממשיכים לעבוד במרץ. ובסופו של דבר, כאשר הן חוזרות לעבודה, הן נוטות לעבוד שעות מעטות יותר, וכאשר נוצרים קונפליקטים בין צורכי הבית לצורכי העבודה, לרוב תכריע טובת הבית. כמו, למשל, בסוגיה הנצחית של מי יישאר בבית כשהילד חולה, אמא או אבא?

בדיקת "כלכליסט" חושפת פער בין נשים לגברים גם באופי המשרה. במילים אחרות — יש מקצועות "נשיים". 23% מבין הבכירות שהצליחו להיכנס לטבלאות השכר של 2018 היו יועצות משפטיות או מזכירות חברה לעומת 0.7% בלבד מהגברים באותן טבלאות.

21% מהנשים היו סמנכ"ליות כספים לעומת 13% מהגברים, ו־7% מהנשים היו סמנכ"ליות משאבי אנוש לעומת 0.2% בלבד מהגברים. רק שני גברים בכל הדירוג עסקו במשאבי אנוש, צביקה פישהיימר משופרסל, שעל הדרך אחראי גם על מערכות המידע בארגון, ומרק סבג — מנהל משאבי אנוש בטבע.

ומה לגבי צמרת הפירמידה? רק 12 נשים כיהנו בתפקידי מנכ"ל או יו"ר — 21% מקבוצת הנשים המתוגמלות בבורסה. אולם שלוש מבין ה־12 נמנות עם משפחות מייסדי החברות. בנוסף לשטראוס מדובר בדנה עזריאלי, בתו של דוד עזריאלי, המכהנת כיו"ר קבוצת עזריאלי, וביו"ר מליסרון ליאורה עופר, בתו של יולי עופר. לעומתן, 58% מהגברים בדירוג היו מנכ"לים או יו"רים.

אין ספק כי נוכחות נשית בצמרת הפירמידה הניהולית היא קריטית לצמצום פערי השכר. אם בוחנים את טבלת עשר מקבלות השכר הגבוה מבין חברות ת"א 125, מגלים כי שבע מהן כיהנו בתפקידי מנכ"ל או יו"ר.

המאבק לקידום נשים במשק הוא בעצם מאבק בהטיות מגדריות שטבועות עמוק בכולנו. מחקר שנערך באוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב ופורסם ב־2012, הראה עד כמה הדבר טבוע גם באוכלוסייה שנחשבת משכילה וליברלית. חוקרי מדעים מדויקים מאוניברסיטאות מובילות התבקשו לדרג מועמדים למשרות מחקר לפי התאמתם לתפקיד, וגם להעניק לכל מועמד שכר התחלתי.

קורות החיים שהם קיבלו היו זהים, למעט מין המועמדים. תוצאות הניסוי הראו כי הגברים דורגו גבוה יותר במידת התאמתם לתפקיד וגם זכו למשכורות התחלתיות גבוהות יותר. ניסוי זה מוכיח עד כמה סמויה ההטיה נגד נשים בשוק העבודה, ועד כמה קשה לזהות אותה ולטפל בה. ללא התגייסות כללית לטיפול בתופעה — מבעלי המניות, דרך כל דרגי ההנהלה וגם המשפחה בבית — נמשיך לראות גם בשנים הבאות את אותם נתונים עגומים.

הזווית המשפחתית

הכי קרובים לצלחת

האחים שפירא, מנהלי חברת הנדל"ן והתשתיות שפיר, פותחים את רשימת מושכי השכר הגבוה ביותר מקרב בעלי השליטה בחברות המרכיבות את מדד ת"א 125 — עם שכר בעלות מצרפית של 18.2 מיליון שקל. "כלכליסט" בדק את התשלומים ששילמו החברות במדד לבעלי השליטה שלהם ולבני משפחותיהם, וגילה ב־2018 לא פחות מ־34 כאלה.
   

מימין: הראל וישראל שפירא צילום: נמרוד גליקמן

התשלומים לאחים שפירא נבעו מעלות שכרם של הארבעה, שמנהלים במשותף את החברה, לצד אחזקה של 15.7% כל אחד במניותיה. ישראל שפירא, המכהן כמנכ"ל תחום התשתיות בחברה, זכה לשכר בעלות של 4.6 מיליון שקל. מנכ"ל החברה הראל שפירא קיבל שכר בעלות של 4.5 מיליון שקל. גיל שפירא, מנכ"ל תחום התעשייה, קיבל שכר בעלות של 4.6 מיליון שקל, ואילו חן שפירא, מנכ"ל תחום הזכיינות והנדל"ן, זכה לשכר בעלות של 4.6 מיליון שקל. כל אחד מהאחים מועסק בהיקף של 90% משרה, וכל התשלומים ניתנו להם במזומן, כלומר ללא רכיב אופציות.
   

האחים נוהגים גם לרכוש דירות מהחברה, ובאוקטובר 2014 רכשו בעלי השליטה וקרוביהם ארבע דירות בפרויקט של החברה במודיעין, 121 מ"ר כל אחת, תמורת מחיר ממוצע של 1.5 מיליון שקל. בנוסף נרכשו שתי דירות ברעננה, 123 מ"ר ו־134 מ"ר גודלן, במחיר ממוצע של 2.75 מיליון שקל לדירה. ארבע מתוך שש הדירות כבר נמסרו לאחים ולבני משפחותיהם. עסקה נוספת מסוף 2018 מעניקה לחברה שבבעלות משותפת של קרוב משפחה של האחים הסכם להפעלת עמדת שתייה חמה וכיבוד קל במשרד המכירות של שפיר בפרויקט בעיר חריש תמורת 2,200 שקל ליום.

עסקאות אלה משקפות מצב של קשרים הדוקים — לעתים הדוקים מדי — בין בעלי שליטה לבין החברה שבשליטתם. חברה ציבורית אמורה לפעול לטובת כל בעלי מניותיה, וכאשר בעלי השליטה הם דומיננטיים מאוד נוצר ניגוד עניינים, בגלל ייצוג יתר של חלק מבעלי המניות בהנהלה.

משום כך אמורות היו כל העסקאות של האחים שפירא לקבל, לכל הפחות, אישור של הדירקטוריון, שאמור לייצג את כל בעלי המניות, ואם הסכומים הם מהותיים נדרש גם באישור של רוב מקרב בעלי מניות המיעוט, ללא מתן זכות הצבעה לבעלי השליטה עצמם.

למרות מנגנונים אלה, לא חסרות עסקאות שמעניקות תשלומים משמעותיים מאוד לבעלי השליטה — בשכר או בהטבות אחרות.

לפעמים תשלומים אלה יעבדו לטובת החברה, למשל כשמדובר בבעלי שליטה שהם "הרוח החיה" בחברה, וקשה לדמיין אותה בלעדיהם. כך במקרה של הראל ויזל בפוקס או רמי לוי בענקית הקמעונאות הנושאת את שמו, כמו גם האחים שפירא בחברת שפיר. אך החברות גם משלמות על כך מחיר, שכן הן מוותרות במידה רבה על תפקידם של בעלי המניות כגוף ביקורת, שאמור לפקח בדקדקנות על פעולות ההנהלה ולמנוע טעויות ואי סדרים.

הגדיל לעשות רמי לוי, שמעסיק ברשת שלו עשרה קרובי משפחה בעלות שכר מצרפית של 2.9 מיליון שקל — עלות זהה כמעט לעלות השכר שלו. כך גם במקרה של חברת המלונאות פתאל, שתפסה את המקום השלישי בדירוג התשלומים לבעלי השליטה.

דוד פתאל (59.7%) נהנה מעלות שכר של 9.6 מיליון שקל ואליו הצטרפו שלושת בניו: סמנכ"ל השיווק נדב פתאל קיבל שכר בעלות של 1.7 מיליון שקל; אסף פתאל, מנהל עסקים ופתיחת מלונות חדשים, לקח הביתה שכר בעלות של 1.6 מיליון שקל; ועלות שכרו של יובל פתאל, מנהל קבלה וחדשנות, עמדה אשתקד על 940 אלף שקל.

בעל השליטה בסקופ מתכות שמואל שילה, שקיבל שכר בעלות של 4.6 מיליון שקל, מעסיק בחברה גם את בנו, שתי בנותיו ושני חתניו. והרשימה עוד ארוכה.

הכשרת הישוב מספקת זווית נוספת על התופעה. עד פברואר השנה מימנה החברה לשכה ליו"ר לשעבר יעקב נמרודי. האסיפה הכללית של בעלי המניות החליטה ב־2005 למנותו לנשיא של כבוד לכל חייו, אך המינוי אינו רק לשם כבוד, אלא כולל גם לשכה, מזכירה ורכב, שבהם השקיעה החברה בשנה שעברה 365 אלף שקל.