אג'יו
"הצרכנות הפיננסית היא שקר"
הליין אולן, מחברת רב־מכר שמסעיר את התעשייה, מנפצת מיתוסים וחובטת בגורואים הפיננסים: "מאחוריהם מסתתרות אימפריות"
כשהליין אולן התחילה לכתוב על פיננסים בשנות התשעים, היא לא ידעה מה זו קרן נאמנות. אבל היא היתה עיתונאית פרילנס צעירה ונזקקה לכסף, וכש"לוס אנג'לס טיימס" הזמין ממנה כתבה שמתארת מהפך פיננסי אישי, היא לא יכלה לסרב: היא הצטיידה בספר בשם "צרכנות פיננסית למטומטמים", והתייצבה עם יועץ פיננסי בביתה של המרואיינת שלה. במהלך הראיון, היא נזכרת, היא אפילו לא הבינה את רוב המונחים שבהם השתמש היועץ. "חשבתי שאכתוב את הכתבה, אקבל תשלום כפול מהרגיל, ואז הם יראו שזה אסון וזה יהיה סוף העניין", היא מספרת.
זה לא קרה. בעיתון שיגרו את אולן (Olen) לעוד משימה ועוד משימה, ובשלב מסוים הפכו אותה לכותבת טור צרכנות פיננסית. הטור השבועי שלה, Money Makeover, היה בין המדורים הפופולריים ביותר בעיתון. זו היתה הצלחה מסחררת, ונקודת הפתיחה של קריירה משגשגת שהביאה את אולן אל דפיהם של העיתונים הנחשבים ביותר באמריקה, ובראשם "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", "אטלנטיק" ו"ביזנסוויק".
הליין אולן בביתה בברוקלין. רק אחד מכל חמישה עובדים מעל גיל 55 הצליח לחסוך יותר מ־250 אלף דולר לפנסיה צילום: David Goldman חשוב מזה, נקודת הפריצה של אולן סיפקה לה תצפית ישירה על אחד הרגעים המרתקים בהיסטוריה הכלכלית של אמריקה: ימי פומפיי האחרונים, ממש לפני בועת הדוט.קום. "ישבתי שם, בסוף שנות התשעים, ושמעתי אנשים אומרים ששוק הנדל"ן אף פעם לא יתאושש, שזהב הוא השקעה גרועה, וששוק המניות מבטיח תשואה שנתית של 10%–12% ושם צריך לשים את הכסף. חשבתי לעצמי, 'רק רגע, יש לי סבים וסבתות שחיו במהלך השפל הגדול. בתקופה ההיא שוק המניות לא התאושש במשך 20 שנה, וזה יכול לקרות שוב'. ומצד שני חשבתי שכל האנשים האלה חכמים בהרבה ממני. ידעתי שאני לא יודעת כלום. אז השתקתי את הספקות האלה, כי אם תודי בהם תישמעי כמו משוגעת, והמשכתי".
כשהמשבר הפיננסי העולמי פרץ, הרגעים האלה חזרו אליה. פתאום הסתבר שנדל"ן הוא לא בהכרח השקעה בטוחה, ושמניות לא בהכרח מניבות תשואה עקבית שתרפד את הפנסיה. אולן, שבינתיים עברה לתחומי כתיבה אחרים, פתחה בחשבון נפש. "התחלתי לתהות על חלקי בכל זה. זה אמנם חלק קטן, אבל עדיין היה לי חלק". מהניסיון שלה לחזור אל אותו פרק מוקדם בקריירה ולהבין מה חלקה של תעשיית הצרכנות הפיננסית במשבר, נולד לפני כמה חודשים "Pound Foolish", ספר המוקדש לחשיפת "הצד האפל של הצרכנות הפיננסית". הספר קיבל ביקורות מצוינות, בין היתר ב"ניו יורק טיימס" וב"אקונומיסט", והיה לאחד מרבי־המכר המפתיעים של החודשים האחרונים בארצות הברית.
"מכרו לנו חלום", אולן כותבת בספר, "חלום שלפיו לצרכנות פיננסית יש כוחות כמעט קסומים, שהיא יכולה לפצות על קיפאון בשכר, על אי־שוויון, על רשת ביטחון חברתית שהופכת לדקה יותר משנה לשנה. והאשליה הזאת נמכרה לנו על ידי אנשים, ארגונים ועסקים שהיה להם אינטרס למכור לנו אותה".
"כל אחד יכול להכריז על עצמו כמומחה"
צרכנות פיננסית היא תעשיית ענק בארה"ב, שבה נאמדים הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור ב־54 טריליון דולר - והאמריקאים מחפשים עזרה בניהול הכסף הזה. ב־2011 היו בארה"ב כ־320 אלף יועצים פיננסיים, והמספר הזה צפוי רק לגדול בעשור הקרוב, עם יציאת דור הבייבי בום לפנסיה. בתחום הזה יש כוכבות טלוויזיה כמו סוזי אורמן, מחברת "האומץ להיות עשיר", שעלתה לגדולה בתוכנית של אופרה וינפרי; גורואים כמו דייב רמזי שממלא אצטדיונים; רבי־מכר נוסח "אבא עשיר אבא עני" של רוברט קיוסאקי; ואינספור גלגולים צנועים יותר, מסמינרים לפנסיונרים ועד קורסים למסחר בפורקס. הרעיון הכללי זהה: עם קצת משמעת והדרכה, אתה יכול לצאת להשתחרר מדאגות פיננסיות, להפסיק לדאוג לפרישה, ואולי גם להיות מיליונר.
התעשייה הזאת, אומרת אולן, תפחה לממדיה הנוכחיים רק בעשורים האחרונים. "תנועת הצרכנות הפיננסית החלה לתפוס תאוצה בשנות השבעים המאוחרות, עם פתיחתה של תקופת חדשנות פיננסית מסיבית, בארה"ב ובעולם". פרץ החדשנות הזה - מכרטיס האשראי עד לחשבון החיסכון האישי לפנסיה - אפשר לאזרחים מן השורה לנהל טוב יותר את ענייניהם הפיננסיים, אבל הסתיר את העובדה שהכנסת משקי הבית החלה לדרוך במקום. "כמעט אף אחד לא הבין שאנחנו נשענים על צרכנות פיננסית, על נדל"ן ועל שוק המניות כדי לפתור בעיות עומק כלכליות", אולן כותבת בספר. "התרבות היותר ויותר אינדיבידואליסטית שלנו גרמה לנו לאמץ גישת עזרה עצמית למה שהוא באופן ברור נושא חברתי רחב בהרבה. אבל לבה של תנועת העזרה העצמית הוא שאתה יכול לעשות את זה. אתה, בגוף שני יחיד. כך שלא שאלנו שאלות, ולא התלוננו. האמנו למנטרה שלפיה אם חיית חיים טובים ובריאים מבחינה פיננסית, ההצלחה מובטחת".
זה, כמובן, לא קרה. הצרכנות הפיננסית, מסבירה אולן, היא מקסם שווא שמאיים ליצור משבר פנסיוני חמור. שיעור החיסכון האישי בארה"ב עמד על כ־10% בתחילת שנות השמונים, ירד לשיעורים אפסיים ערב המשבר הפיננסי, ואחרי עלייה קטנה אחריו הוא שב וצונח, ועומד כרגע סביב ב־2.5%. ההערכות לגבי גובה החיסכון הפנסיוני הממוצע בארה"ב נעות סביב 70 אלף דולר. רק אחד מכל חמישה עובדים מעל גיל 55 הצליח לחסוך יותר מ־250 אלף דולר לפנסיה.
סוזי אורמן. עושר אמיתי הוא לחיות באחריות ולהרגיש את העושר שבתוכך בזמן שהכסף ממשיך להתרכז בצמרת "למדתי שני לקחים חשובים על שירותים פיננסיים", מספרת אולן בראיון ל"כלכליסט". "קודם כל, לתעשייה יש אינטרס לגרום לעסק להיראות מסובך, אבל למעשה הוא די בסיסי. להבין מהי קרן נאמנות זה לא דבר מסובך. אם משהו מסובך מדי להבנה, רוב הסיכויים שאתם לא צריכים להשקיע בו.
"הדבר השני שלמדתי הוא שכל אחד יכול להכריז על עצמו כמומחה. אנשים אומרים לכם לשים את הכסף כאן או שם, אבל אף אחד לא יודע מה יקרה בעוד שישה שבועות, ובוודאי לא בעוד שש שנים או 60 שנה. וזה לא רק שוק המניות: אנחנו לא יודעים אם נשמור על מקום העבודה, אם נישאר בריאים, וגם לא כמה אנחנו צריכים לחסוך לפנסיה, כי אנחנו לא יודעים כמה בריאים נהיה, או כמה נחיה, וכך הלאה. לכן כל אחד יכול להיקרא מומחה בתחום הזה, כי אף אחד לא יודע את העתיד. ומתוך התעלומה הזאת נולד תחום הצרכנות הפיננסית".
"שעות של הטפה פיננסית ברדיו"
כראוי לתחום שהמסר העיקרי בו הוא עזרה עצמית, גם עולם הצרכנות הפיננסית מאוכלס בדמויות גדולות מהחיים. "הגורואים האלה הם לרוב 'חוטאים פיננסיים' שנושעו, ורוצים לגלות לך את הבשורה", אומרת אולן. "למשל, סוזי אורמן, שבזבזה מעל ליכולתה, ואז התעוררה בוקר אחד והבינה שעושר אמיתי הוא לחיות באחריות ולהרגיש את העושר שבתוכך, ומשם אפשר להתקדם ולהשיג עושר אמיתי. או אנשים כמו דייב רמזי, נוצרי חוזר בתשובה, שהיה סוחר נדל"ן שפשט רגל. הוא מתעורר בוקר אחד, מתפלל וזוכה להארה שצריך להימנע מכל חוב וגם מפשיטת רגל. יש לו תוכנית רדיו שבה הוא מטיף את זה, והוא הגורו הכי גדול בארה"ב כרגע".
מאחורי הדמויות האלה, שאל הסיפורים שלהן כל אחד יכול להתחבר, מסתתרות אימפריות. "לרמזי, שהוא הגדול מכולם, יש תוכנית רדיו שמופצת ל־500 תחנות, חמישה ימים בשבוע, שלוש שעות ביום, שהיא בעצם פרסומת ל'לפקו גרופ', זרוע השירותים הפיננסיים שלו. לריק אדלמן, גורו נוסף, יש תוכנית רדיו בסוף השבוע, אבל יש לו גם את 'אדלמן שירותים פיננסיים', שגובה מאנשים 2% בשנה כדי לנהל את הכסף שלהם".
דיוויד באך. השקעה במניות מבטיחה תשואה שנתית של צילום: KRT במילים אחרות, רוב הגורואים הפיננסיים שמייעצים לציבור איך להתעשר, התעשרו בעיקר ממתן עצות. ועדיין, חלק מהעצות הללו נשמעות הגיוניות. אחת האסטרטגיות שעליהן ממליץ רמזי, למשל, מכונה שיטת "כדור השלג". לטענתו, הדרך הנכונה להיחלצות מחובות היא לשלם קודם חובות קטנים יותר, וכך לצבור נחישות להתמודד עם חובות גדולים באמת. אלא שאולן מסבירה שהשיטה הזו מתעלמת באופן שערורייתי מהריבית על החוב: אם יש לך חוב של 400 דולר בריבית שנתית של 5%, וחוב של 500 דולר בריבית של 12%, להתחיל בחוב הקטן זו דרך בטוחה להיוותר עם יותר חובות.
עצה אחרת היא זו של הגורו דיוויד באך, מנהל כספים בכיר לשעבר ממורגן סטנלי, שפרץ לתודעה הציבורית עם "פקטור הלאטֵה": תובנה פשוטה (שבאך חווה לדבריו כהתגלות חוץ־גופית) שלפיה חיסכון יומיומי על הוצאות קטנות, כמו כוס קפה לאטה, יכול להיות מתורגם לכסף גדול. בהשקעה נכונה עד הפנסיה, החסכונות הללו יכולים להפוך אותנו למיליונרים. באך טוען שאשה באמצע שנות ה־20 לחייה שתוותר על 5 דולרים ביום - קפה ועוגייה - תחסוך 2,000 דולר בשנה. אם תשקיע אותם במניות, בתשואה שנתית ממוצעת של 11%, "רוב הסיכויים שבגיל 65 יהיו לה יותר מ־2 מיליון דולר בחשבון".
בשמיעה ראשונה העצה הזו נדמית הגיונית, אבל אולן מצביעה על אינספור פגמים בחישוב: באך מעגל את החיסכון השנתי מ־1,825 ל־2,000 דולר, ובאופן בעייתי הרבה יותר משמיט מהחישוב גורמים כמו מסים או אינפלציה. גם התשואה שהוא מניח בעייתית: "התשואה השנתית הממוצעת של מדד 500 S&P בשנים 1999–2009, אחרי אינפלציה, היתה מינוס 0.5%", אומרת אולן. ואם נניח אפיק השקעה עם תשואה של 3% בשנה, הרי שחיסכון של 35 דולר בשבוע לאורך 30 שנה מניב מעט פחות מ־90 אלף דולר, לפני מסים ואינפלציה.
דייב רמזי. כדאי להתחיל בחובות הקטנים בזמן שהריבית מגדילה את החוב הכולל שלך "העצה של באך נכונה רק בערך. במציאות, הדברים הרבה יותר מסובכים. פקטור הלאטה מתעלם מעלויות המחיה שעלו בארה"ב בקצב מהיר הרבה יותר מהאינפלציה, לאורך עשורים. שלא כמו לאטה, אלה היו דברים שלא ניתן לוותר עליהם: בריאות, דיור, חינוך. והם ממשיכים להתייקר. ולכן העצה הזאת לא באמת עובדת: אתה יכול לחסוך על הלאטה שלך, אבל אין דרך זולה לקבל החלפת ירך. והתוצאה היא שנוצר מצב שבו גוערים באנשים על ההוצאות הקטנות שלהם, כשלמעשה ההוצאות הגדולות שלהם, שעליהן יש להם מעט מאוד שליטה, עולות בשיעור גבוה בהרבה מהאינפלציה.
"העצות האלה לא עונות על צרכים אמיתיים, ומתעלמות מהעובדה שאלה בעיות של החברה כולה. ניהול פיננסי אישי יכול להיות תוספת רבת־ערך, ואני בוודאי לא ממליצה שאנשים יסגלו אורח חיים חסר אחריות. אבל בסופו של יום, צרכנות פיננסית לא תפתור את הבעיות של אי־שוויון בהכנסות, ולא את העובדה שהחיסכון הפיננסי הועבר מהקבוצה אל הפרט. ולהגיד אחרת, זה לקחת חלק בשקר ענקי".
"מוסר ויקטוריאני והבטחות לעושר"
יש גורואים שמודים בטעויות שלהם. למשל, סוזי אורמן שב־2011 היכתה על חטא בראיון טלוויזיוני, גם אם לא באופן מאוד מיוסר: "תמיד אמרתי לכם שנדל"ן הוא ההשקעה הטובה ביותר, אבל הסתבר שזה לא בדיוק ככה. אין שום פסול בכך שתגורו בשכירות כל חייכם, וזה משהו שלא אמרתי ב־2005".
אז האם דברים השתנו?
"כן ולא", אולן אומרת. "יש עדיין ביקוש אדיר לדרכים שיאפשרו לך, לכאורה, להכות את תשואת השוק. למשל, לדברים כמו מסחר בפורקס או באופציות. אבל יש גם זרם אחר שמקבל היום ביטוי בולט: קבל את חלקך בחיים. יש בצרכנות הפיננסית מין ערבוב של אינדיבידואליות נוסח איין ראנד ומוסר ויקטוריאני - אתה חייב לסבול. ותר על הקפה שלך, וקבל את העובדה שלא תחווה יותר מדי תענוגות בחיים. ולדעתי זה נורא באותה מידה, וזה גם לא עוזר לאנשים".
ואולי צריך להכיר במציאות? אולי בגלל שאנחנו חיים הרבה, אנחנו צריכים לפרוש מאוחר יותר ולחסוך יותר? זה מסר ששומעים הרבה בימינו.
"אבל אם תסתכל על ארה"ב, למשל, תגלה שמערכת הביטוח הלאומי שלנו נמצאת בגירעון קטן יחסית, שהיה נפתר אם היינו מסירים את הגבול העליון על תשלומי הביטוח הלאומי. כרגע אנחנו לא גובים מסי ביטוח לאומי מהכנסות שהן מעל 113 אלף דולר בשנה. אם נסיר את המגבלה הזאת, 85% מהגירעון בביטוח הלאומי ייעלמו בן־לילה. נכון שהגירעון הזה התפתח, בין היתר, בגלל שאנשים חיים יותר, אבל הדברים מסובכים יותר".
ומה לגבי דחיית גיל הפנסיה?
"לעבוד יותר זה לא דבר שמתאים כולם. תוחלת החיים של נשים בלי תואר אקדמי בדרום ארה"ב, למשל, נמצאת במגמת ירידה. עבור אנשים כאלה העלאת גיל הפנסיה היא אכזריות. קל מאוד לשבת מאחורי מקלדת במכון מחקר בוושינגטון, ולומר שכולם צריכים לעבוד עד שנות השבעים".
ובכל זאת, זה נשמע הגיוני "לדחוף" אנשים לחסוך יותר, כמו שממליצים הכלכלנים ההתנהגותיים. "הבעיה העיקרית היא שאנשים לא יכולים להרשות לעצמם לחסוך יותר. בארה"ב כמעט חצי מהאוכלוסייה חיה ממשכורת למשכורת. אני יכולה להבטיח לך שאם ידחפו אותם להפקיד יותר בחשבונות הפנסיה האישיים, אז או שהם ימשכו את הכסף הזה בחזרה החוצה, או שהם ייכנסו לחובות בכרטיסי אשראי כדי לפצות על ההפקדות. זה לא יעבוד. אתה לא יכול 'לדחוף' אנשים להתגבר על אי־שוויון וקיפאון בשכר".
"חינוך פיננסי לא עובד"
את המסר של אולן אפשר לראות כעוד אחד מגלי ההדף של המשבר הפיננסי, עוד שלב בהתפכחות מהאשליה שהמערכת הפיננסית יכולה להגשים את ההבטחה לשמור היטב על כספנו ולהחזיר לנו אותו עם תשואה נאה.
יש מי שמתרגם את ההתפכחות הזאת למחשבה שכדאי לנו לחסוך את דמי הניהול שאנחנו משלמים לגופים שמופקדים על כספנו, ולהשקיע את הכסף שלנו בעצמנו - מה שכבר קורה במידה מסוימת בארה"ב. אולן חושבת שזו המסקנה הלא נכונה. "לרובנו אין שום יכולת לנהל את הכסף שלנו. נוכחנו בזה שוב ושוב. פחות מ־1% מאיתנו יצליחו להכות את השוק שנה אחרי שנה. וכשאנחנו מנהלים את הכסף שלנו, יש מי שמנסה לנצל אותנו. כאן, בארה"ב, אנשים מעל גיל 55 מקבלים בקביעות מכתבים בנושאים חמים כמו פרישה, ביטוח לאומי ומסי ירושה, עם כותרות כמו 'פנסיונרים! הולכים לקצץ את הביטוח הלאומי! בואו תשמעו את המצגת שלנו ותקבלו ארוחה חינם במסעדה'. באירוע עצמו מפחידים אותם למוות, ואז מוכרים להם מוצר שאמור לתת לזה מענה. יש פה שוק ענק לדברים האלה. מה שדווקא עבד כאן במידה מסוימת הוא מערכת הפנסיה, בתקופה שאנשים לא ניהלו את הכסף שלהם לבד".
ומה לגבי הרעיון שהדרך לשפר את מצב הציבור היא באמצעות חינוך פיננסי, כבר בבית הספר?
"למען האמת, כשניגשתי לכתוב את הספר, זה היה במחשבה על חינוך פיננסי. זו היתה ההצעה המקורית שלי: לחתום בפרק על איך אוריינות פיננסית תציל אותנו. אבל מסתבר שחינוך פיננסי לא עובד. ילדים שמקבלים שיעורי חינוך פיננסי לא מפגינים יותר ידע בנושא מילדים שלא. וזה הגיוני לגמרי: כמה מההיסטוריה או מהמתמטיקה שלמדת בתיכון אתה זוכר היום?
"וכמובן שלתעשיית הפיננסים יש אינטרס בקידום החינוך הפיננסי. הרי מה קל יותר: ללמד אנשים איך לקרוא 100 עמודים של חוזה משכנתה טורפנית עם ריבית משתנה וסעיפים כל כך מעורפלים עד שעורכי דין מתווכחים עליהם בבית משפט - או פשוט לאסור על משכנתאות כאלה? התשובה היא שקל יותר לאסור על מוצרים כאלה. ולמה תעשיית השירותים הפיננסיים לא אומרת את זה? כיוון שיש בזה הרבה כסף. הרבה יותר קל לומר 'בואו נטפח אוריינות פיננסית, וזו אשמתכם שחתמתם על המשכנתה הגרועה הזאת'.
"הפכתי למאוד צינית בנושא. אי אפשר לצפות מאנשים שמנהלים חיים ומגדלים ילדים לחזור הביתה וללמוד צרכנות פיננסית. זה לא יקרה, ומי שחושב שזה יקרה, הוזה. וגם תעשיית השירותים הפיננסיים יודעת את זה".
אגב, פה בישראל מדברים לפעמים על הצורך הספציפי של נשים להבין יותר בפיננסים.
"זה אותו הדבר. בארה"ב, כשבוחנים את רמות הידע הפיננסי של גברים ונשים, מגלים שאלה וגם אלה במצב מחריד, כשמצב הגברים הוא רק מעט יותר טוב. האמת היא שיש סיבות טובות לכך שלנשים אין אותה כמות כסף כמו לגברים: הן מרוויחות פחות, יש להן יותר אחריות, והן חיות יותר. אז לבוא ולהגיד לנשים 'אם רק הייתן יודעות לנהל את הכסף שלכן ולחסוך יותר', זה להאשים את הקורבן בבעיה חברתית רחבה. והבעיה הזו היא אפליה בשכר, בנוסף לעובדה שבחברה שלנו כמעט בלתי אפשרי לשני עובדים במשרה מלאה להתמודד עם גידול ילדים בדרך שיש בה עלות־תועלת סבירה".
לסיכום, מה הפתרון שאת מציעה?
"צריך לדבר על זה. פה בארה"ב יש חוסר כנות גורף לגבי כסף, שגורם לכולנו להרגיש ככישלונות פרטיים. אנחנו לא דנים במשכורות שלנו או בכמה חסכנו לפנסיה. בשאיפה, מי שקורא את הספר שלי יכול להרגיש 'אני לא הכישלון היחיד שבחסכונותיו יש רק 25 אלף דולר'. אנחנו לא נתקדם עד שאנשים יבינו שהם לא לבד, ושזו בעיה קבוצתית. בעיניי, הפגנות 'לכבוש את וול סטריט' היו הצעד הראשון. זו היתה התנועה הראשונה בימי חיי שאמרה שאם לך יש חוב סטודנטים שאתה לא יכול לשלם, וההוא בפשיטת רגל בגלל הוצאות רפואיות, ולי מעקלים את הבית - אז אולי יש לנו בעיה קבוצתית. זה צעד ענקי, ואולי זו תחילת הדרך לפתרון".
