יומן מסע

השיפוץ. הו כן, השיפוץ. רק המילה הזו מעבירה בי חלחלה. החוויה הטראומטית הזאת שרק לפני שנה הסתיימה, ואני עדיין מנסה להשתקם ממנה נפשית, רגשית ופיזית. כן, ממש פיזית. כמויות הזיעה, האבק והלכלוך שנדבקו לי לגוף, ומהן לא הצלחתי להיפטר - לא ביום ולא בלילה - עדיין חוזרות אליי מדי פעם, בפלאשבקים, אחת לכמה ימים.

הן חוזרות כשאני מוריד את האבק מהבוידעם או מטפס לחדרון הקטן בגג, שם נותרו כמה שאריות שהקבלן נטש ומעולם לא שב לקחת. הן חוזרות אליי בכל פעם שפונה אלי יזם נדל"ן שמעוניין להוסיף שתי קומות מעל לראשי, וחניות ומרתפים מתחת לרגליי, כשהוא מנופף בהבטחה הנדל"נית שהופכת את כל תושבי האזור שאני גר בו לחמדנים ולחשדנים, עם ניצוץ של מחפשי זהב, כאילו אם ימצו את פוטנציאל התמ"א 38 יהפכו בן לילה ליצחק תשובה.

"תשמע, זה ייקח רק חצי שנה", מבטיח היזם במצח נחושה ובידיעה שהוא משקר, "תסגור את החלונות, אנחנו נעבוד למעלה, אתה לא תרגיש אותנו. קצת לכלוך, קצת בלגן, אבל אחר כך, כן, אחר כך...". את ה"חצי שנה" הוא אומר במהירות ובלחש, תוך שהוא מבליע את המילים, כי אני והוא יודעים שזה לכל הפחות שנה, אם לא שנתיים.

איך זה התחיל: מראיינים שיפוצניקים

לכל עניין שיפוץ הדירה נכנסנו אחרי קיץ שלם של חיפושי דירה אינטנסיביים במרכז תל אביב, שבמהלכו בכל יום קפצו המחירים בעשרות אלפי שקלים. רגע לפני העלייה התלולה באמת מצאנו דירה במחיר סביר ובמיקום מעולה. היינו מאושרים והרגשנו בני מזל. בתנו הבכורה היתה אמורה להיוולד בינואר, ואז גם אמורה היתה הדירה להתפנות משוכריה. מבחינתי, כל שהיה עלינו לעשות היה לעבור מדירת החדר הקטנה שבה גרנו, בקומה חמישית ברחוב דיזנגוף בלי מעלית, היישר לארמון של שלושה חדרים ברחוב סמוך.

נכון, הדירה היתה במצב די עלוב - קירות מתקלפים, גג דולף, שירותים במצב איום - אך כמי שחי במשך 15 שנה בתל אביב בכל מיני קונסטלציות שונות ומשונות זה נראה לי אך טבעי שאמשיך לגור כך. אלא שאז זוגתי אמרה שכדאי לשפץ, ואני, עם כל מה ששמעתי על החיה הזאת - כולל אזהרות מפורשות במערכונים של הגשש ועשרות טורים פובליציסטיים שנכתבו בנושא - התפתיתי והכנסתי את עצמי לברוך מתמשך. עד עכשיו אני לא מבין מה בדיוק קרה שם, ואיך בדיוק ומתי זה נגמר, אם בכלל: רק היום ביקשה השכנה כי אקבע אל קיר הבניין את צינור הביוב שהתרופף.

שבוע אחרי שבתנו נולדה נגמרו החגיגות, והתחלנו לראיין שיפוצניקים. נפגשנו עם כל מיני, כשכל אחד נראה לנו יותר מפוקפק ותמוה מהשני. אחד, שהגיע דרך מתווך דירות, הופיע לפגישה עם נהג אישי, ודיבר על טכניקות עכשוויות של בידוד אקוסטי ותרמי. הרגשתי כמו בסצינה ב"סופרנוס". הוא שלח הצעה מפוקפקת דרך משרד מזכירות, שאוטומטית הגיע לדואר הזבל.

אחר דרש שנחליף את כל הרצפה בדירה, ועם עוד אחד הגענו למגעים מתקדמים מאוד: הוא כבר הביא את איש האלומיניום שלו, שהודיע שאין ביכולתו לעצב את החלון הגדול במרפסת כפי שאנחנו רוצים. הוא אמר שאנחנו חיים באשליות, והקבלן אמר שהוא אידיוט והחליף אותו תוך רגע, "כי יש אלף כמוהו". כל הקבלנים שאיתם נפגשנו, ללא יוצא מן הכלל, גיחכו על שאר הקבלנים. הם עצמם מקצוענים, אבל השוק מוצף באינסוף חאפרים.

הסיוט מתחיל אחרי שלב הסיכומים צילום: shutterstock

בחירת הקבלן: האבות מתערבים

בשלב הבא שני האבות - שלי ושלה - החליטו לקחת פיקוד. כל אחד מהם התהדר בהיסטוריה מפוארת של שיפוצים עוד מימי התעלה ומלחמת ההתשה. אבא שלי, למשל, התעקש על כך שעליי להוסיף עוד חדר שירותים לבית, יהיה מה שיהיה. אני לא הצלחתי להבין מדוע לכל הרוחות אני צריך עוד שירותים ומקלחת. זה נראה לי מוזר, אבל הבנתי שיש דברים שאני לא מבין, אז שיהיה. אחר כך הבנתי ממקורבים שמקובל לעשות את זה כדי לאפשר לבני הזוג להתקלח אחרי הסקס, כשהילדים מתבגרים.

בדרך לא דרך הצלחנו לדחוס, בעזרתה של סטודנטית לאדריכלות, עוד שירותים ומקלחת לדירה הקטנה. הימים חלפו ועדיין לא מצאנו את הקבלן המתאים. החלטנו להוריד את החלונות ומסגרות האלומיניום, וכך יצא שהמחירים שכולם הציעו היו בערך אותו דבר. הזמן דחק. החוזה על הדירה שבה גרנו כבר הסתיים, ובכל יום שגרנו בה הפסדנו כסף.

ואז אבא שלה התקשר ושאל על אחד הקבלנים שפגשנו, שעליו המליץ חבר שלו שמחזיק במשרה בכירה באחד הבנקים. אמרתי לו שנפגשתי עם אותו אדם, והוא עשה רושם של טיפוס קצת אגרסיבי, אף שהוא היה אחד היחידים שטרחו בכלל להגיש הצעה כתובה, ויחסית לאחרים הוא ירד לפרטים.

הוא היה טיפוס שמנמוך, שלבש מכנסי דגמ"ח, בעל זקן שמנוני ומסודר יתר על המידה. שיערו היה כהה ומשוח לאחור בג'ל. הוא נטה להתווכח ולהפגין ידענות, וכמו כולם זלזל בכל החאפרים בתחום. בגלל המפרט וההמלצה מהבכיר בבנק, ובעיקר בגלל לחץ הזמן, החלטנו לבחור בו. קבענו שאת התשלומים נעביר בשלבים.

שוברים קירות: אף פעם אין בעיה

בהתחלה היה נדמה שהכל מתנהל לפי הספר. הקבלן הגיע עם כמה עובדים לא מנוסים ששברו לנו את הקירות, ולמחרת גם פינה את הפסולת. עברו כמה ימים והוא הגיע עם שני עובדים מג'נין והתחיל לבנות את הקירות בחדרים. כשבאתי לפקח ראיתי ששני קירות כלל לא נבנו בצורה שבה תוכננו. "אין בעיה", אמר הקבלן לראשונה את המנטרה שתחזור לאורך כל השיפוץ, "נשנה".

כשהגעתי למחרת השתנו אמנם הקירות, אבל לא כפי שביקשתי. גם פה לא היתה בעיה. "נשנה את זה", הוא אמר. "אוקיי", אמרתי, "טעויות קורות, כולנו בני אדם". שום דבר לא רמז על מה שעתיד היה לבוא. הוא הבטיח שבתוך חודש וחצי יסיים את העבודה, ואנחנו לקחנו מרווח ביטחון והודענו לבעל הבית שבו גרנו שבתוך שלושה חודשים אנחנו עוזבים, ובמקומנו ייכנסו לגור זוג חברים שלנו, שהתלהבו מהדירה.

כמה ימים אחר כך הגיע האינסטלטור שהכין את התשתיות. הוא נאלץ לפרק חלק מהמבנים שאותם כבר בנה הבנאי. האינסטלטור תפס אותי לשיחה וטען שכך לא עובדים, היה צריך להזמין אותו קודם או אחר כך, לא בדיוק הבנתי. כך היה גם עם החשמלאי, שנאלץ לפרק חלק מהתשתיות כי לא תיאמו איתו.

הקבלן הרגיע אותי עם חיוך מאוזן לאוזן וטען ש"כך זה תמיד. אל תקשיב להם, אלה רק יתלוננו, ותן את התשלום הבא שמגיע לי, כי עברנו שלב".

בשלב כלשהו הראש כואב

בוחרים בלטות: אל תיגע בירוק

בשלב הטיח והחיפויים נכנסו שתי דמויות חדשות לתמונה: יוסוף, תושב השטחים, ופו, פועל סיני, שעבדו זה לצד זה ולא סבלו זה את זה. השניים היו מלאי טענות לקבלן, שמתברר שהיה חייב כסף על עבודות קודמות גם לסיני וגם לפלסטיני, והבטיח להם שאת התשלום הבא יקבלו מהכסף שנשלם.

בינתיים יוסוף עבר לגור בדירה, ואיכשהו עשה את זה דווקא כשאויבו המושבע מסין גמר להדביק את החרסינות על הקירות. כשיוסוף ראה את הקירות הוא אמר שאי אפשר להמשיך ככה, וצריך רצפה. בלי רצפה עבודתו תיעשה לריק. את הרצפה החלטנו לרצף בבלטות קלאסיות ולא בקרמיקה או בגרניט פורצלן, למורת רוחו של הקבלן. "אני אטפל בהזמנה", אמר, "יש לי הנחות אצל הספק".

משום מה העבודה נעצרה, ובמשך שלושה שבועות הצקנו לקבלן פעמיים ביום. שאלנו מה קורה ולמה לא מתקדמים, והסברנו לו שעוד מעט לא יהיה לנו מקום לגור בו, כי חוזה השכירות שלנו מסתיים. הוא אמר שהוא קיבל הודעה שהבלטות מוכנות ונסע בעצמו למפעל הממוקם בצפון הארץ כדי להביא את הסחורה, אך לתדהמתו גילה שנפלה טעות בצבען של המרצפות, שהוכנו בצבע ירקרק. ברוב ייאושי אמרתי שאנחנו מוכנים לראות את הבלטות, ואולי הצבע המזעזע ימצא חן בעינינו, אבל אז הוא עמד בתוקף על כך שבשום פנים ואופן לא נעז לשים את הצבע הנורא הזה, ושלו כאיש מקצוע יש עקרונות אסתטיים שהוא מתעקש לעמוד עליהם.

ביקשנו להתקשר לחברה ולבקש פיצוי, הרי בסופו של דבר אנחנו היינו אלה ששילמו על הבלטות המחורבנות האלו, אבל הקבלן התחנן בכל לשון של בקשה שלא נעשה את זה, כי זה עלול להרוס לו את מערכת הקשרים הסבוכה והעדינה שפיתח במשך שנים עם כל מיני פונקציונרים באגף היציקות או המלט. בשלב זה כבר שילמנו לו את רוב הסכום, כך שהוא החזיק אותנו בביצים, והיינו חייבים לגרום לו להמשיך לעבוד ולסיים את העבודה. לא רצינו לפגוע בו או לגרום לו לחשוב שאנחנו עומדים לפגוע בו באיזושהי צורה, העיקר שיניח כבר את הבלטות.

הדממה פתאומית: יוסוף עושה מסיבה

עברו עוד שבועיים שבהם לא רק אני התקשרתי אל האומלל פעמיים ביום, אלא גם היא, אבא שלה ואבא שלי. ואולי גם אמא שלי, אבל אני לא בטוח ואני מעדיף לחשוב שזה לא קרה. כיום אני יודע בוודאות שזו היתה אמי שהתקשרה לחברת המרצפות, אף שאסרתי עליה לעשות זאת, ושם אמרו לה שרק לפני שבוע בכלל התקבלה ההזמנה.

זה היה הקש ששבר את גב הגמל, שנשבר אינסוף פעמים. החלטתי שאי אפשר לשתוק, ובפחד וברעדה אמרתי לו שהרגשתי לא נוח עם העיכוב, אז רציתי לבדוק מה קורה, והם אמרו שההזמנה בוצעה רק אתמול. "ברור שהם משקרים", צרח עליי הקבלן בזעם של ערס שכונתי שהולך להוריד לי את הראש, "הם צריכים להצדיק את עצמם. וחוץ מזה, אתה עוד מעז להתקשר אליהם? אחרי שאמרתי לך לא לעשות את זה?"

עבר עוד שבוע, שבו דיברנו רק פעם אחת, כנראה בגלל תחושת האשמה שלי. באחד הערבים של אותו שבוע פגשתי במקרה את יוסוף לבוש בבגדים חגיגיים. "נו", שאלתי אותו, "מבלים?". "כן", אמר, "יצאתי לקנות כמה בירות, לשבת עם חברים". נפרדנו בברכות לבביות ואיחולי לילה טוב. למחרת בבוקר החלטתי לקפוץ לדירה כדי להתרשם, ומצאתי שם את יוסוף, שזה עתה התעורר, והיה בדרכו למקלחת שאלתר לעצמו.

"קצת נסחפנו אתמול בלילה", אמר ונכנס להתקלח, ואז ראיתי שבמקום שבו היה אמור להיות הסלון הוא ארגן בר מאולתר על פיגומים, כשלעצמו אחלה קונספט, אבל למה אצלנו בסלון? הייתי יכול להלשין עליו לקבלן ולהתלונן אבל ויתרתי, כי יוסוף היה בעבורי מעין כותל מערבי. הוא סבל מהקבלן שהיה חייב לו כספים, והשנאה אליו איחדה אותנו. הוא גם תרם אינפורמציה על מעשיו של הקבלן בימים אלה: מתברר שבמקביל הוא התחיל עוד כמה פרויקטים, ויוסוף, שגר כאמור בדירתנו, נלקח לבצע עוד כמה עבודות.

המרצפות באות: ילדות בין מקלחונים

קשה לתאר את האושר שהציף אותנו ביום שבו הגיעו המרצפות במשאית של החברה. נותר לנו עוד שבוע לשהות בדירה השכורה, וזה אחרי שהארכנו את השהות שלנו בכחודש. זוג החברים שהיה אמור לעבור לגור בדירה השתכן בינתיים אצל חברים אחרים, ואחרי זה אצל ההורים. הבעיה היתה שהם כבר העבירו לדירה בדיזנגוף את הרהיטים, מה שהביא לכך שלא היה אפשר בכלל לזוז באותה דירה.

גרנו בדירת החדר העמוסה עם תינוקת בת כמה חודשים, שאת רוב זמנה מחוץ לבית בילתה בכל מיני חנויות סניטציה בין מקלחונים, ברזים ואסלות נתלות. המקום היחיד שבו זכתה בתי לראות מעט ירוק היה כשלקחנו אותה למושב, כי אמרו לנו שבאחד המבנים שהיו פעם רפתות מוכרים עכשיו אמבטיות זולות.

לזכותו של הקבלן ייאמר שיום אחרי שהגיעו הבלטות הוא הביא עוד שלושה סינים, שעבדו יחד עם פו בקצב מטורף ותוך יום סיימו את כל הדירה. אמנם לא בצורה מושלמת, אבל בהצלחה. לתומנו חשבנו שיוסוף יספיק לסיים את השליכט, ואחר כך את השפכטל האמריקאי והצבע, תוך שבוע. בפועל, תוך שבוע הוא הספיק בקושי חדר, והיינו צריכים עוד לעשות צבע, חשמל, אינסטלציה, אלומיניום ודלתות.

חשמל, אינסטלציה, אלומיניום: אתה לא יודע מה אני עובר

היינו מיואשים. הקבלן לקח אותי לשיחה ואמר שהחשמלאי לא מוכן להמשיך לעבוד אם לא יקבל כסף, ואם אני מוכן בבקשה - אף שלא הגיע זמן התשלום - לשלם לו, והוא יעביר את הכסף לחשמלאי. הלכתי לחשמלאי ואמרתי לו שאני מבטיח שכאשר הוא יגמור אני אשלם. הוא התחיל לעבוד, אבל כשראה שהקבלן עדיין לא משלם - לקח את הכלים ונעלם. האינסטלטור שהגיע למחרת רתח מזעם, כי הסיני עלה עם החרסינות שלו על כל החורים שהכין כהכנה לברזים. במקביל, יוסוף המשיך לעבוד בקצב של צב במלון תשעת הכוכבים שהוא הכין לעצמו בלב תל אביב, שבו אירח מפעם לפעם חברים שונים.

קבלן המשנה, שהתקין לנו את החלונות ואת מסגרות האלומיניום, ייאש אותנו עוד יותר כשאמר שיש בדירה עוד עבודה של שלושה שבועות, אם לא יותר. רמזתי על כך לקבלן והוא אמר שמבחינתו הכל בסדר, ושעכשיו הדברים יתחילו לתקתק. למחרת הוא הודיע לנו שקרה לו אסון במשפחה, ולמרות זאת הוא ממשיך לעבוד. אחרי שבועיים, כשדברים לא התקדמו, ויוסוף רק ישן אצלנו בדירה והלך לעבוד במקומות אחרים, אמרתי לקבלן מפורשות שכך דברים לא יכולים להימשך. הוא התחיל לצעוק והתקרב אליי בצורה מאיימת: "אתה לא מתבייש? למרות כל מה שאני עובר אני מגיע הנה ועושה מאמצים. מה יוצא לי מזה? מה אני צריך את זה? עכשיו אני עוזב את העבודה אם תמשיך לשאול כאלו שאלות. וחוץ מזה, אני לא רוצה שכולכם תתקשרו אליי".

אחר כך הוא הזיל דמעה והתחיל לבכות. "אתה לא יודע מה אני עובר בימים האלה", הוא אמר, "אתה פשוט לא מבין". בשלב זה כבר הרגשתי ממש לא נעים. אולי זה אני שלא מתחשב בזולת, אף שנאלצנו להעביר את כל תכולת הדירה אל החדר המיועד של הילדה, אחרי שהתחננו בפני יוסוף שיגמור אותו במהירות. בינתיים ישנו כל המשפחה בסלון הקטן של אחיה של זוגתי וחברתו.

חוזרים ליסודות: שוב מחליפים רצפה

באחד מהימים הגיע הקבלן עם כמה מפועליו כדי לקחת מהדירה כמה דברים לפרויקט נוסף שלו. הם החליטו לעשות הפסקה ולאכול ארוחת צהריים באמצע הסלון. את שאריות האוכל הם זרקו על הרצפה, בהן מכסה של קופסת חומוס שהיה ספוג בשמן זית והותיר כתמים מכוערים על הבלטות. כששאלתי אותו מה זה, הוא אמר שאין בעיה וזה יירד.

בינתיים הימים חלפו, ואת מקומו של החשמלאי הנעלם החליף טיפוס אמריקאי בשם ג'ף, שהגיע ביום החופשה שלו כדי להתקין את גופי החשמל. מיותר לציין שהוא לא הצליח להתקין את רובם, ובאופן רשמי חברת החשמל לא אישרה את החיבור שלנו. בשלב מסוים גם הבנתי מהחברה שמייצרת את הבלטות שאין אפשרות להוריד את כתמי השמן, שבכלל היה אסור להשאיר את הבלטות חשופות, ושעכשיו עליי להחליף אותן בחדשות. בחברה שאלו אותנו אם יש לנו בלטות ספיר, ומיד התחלנו לחפש את הבלטות שהזמנו, שמשום מה נעלמו.

הקבלן עמד על כך שבחברה שבה מייצרים את הבלטות לא יודעים על מה הם מדברים, ואילו החבר שלו ג'ף, שלא הצליח להתקין את החשמל, הוא בעצם מומחה בינלאומי לייבוש בלטות שנרטבו, ולו יש חומרים מיוחדים שילבינו את הכתמים שכיערו לנו את כל הבית.

אחרי אותה שיחת הרגעה לא שמעתי יותר מהקבלן. הוא פשוט לא חזר לאף אחד מאיתנו. בצר לנו חזרנו לחברה, והם הודיעו לנו שגם אם יש בלטות באותו צבע, בכל פעם שמייצרים אותן הן יוצאות בגוון שונה. הגענו למפעל ומצאנו משהו שהיה איכשהו דומה. החלפנו חצי מהבלטות בבית, אף על פי שהן לא היו ממש דומות. היום אני כבר לא ממש רואה את זה, אבל זוגתי עדיין שמה לב לכך.

נכנסים לדירה: מחול אחרון ופרידה

יום לפני שנכנסנו לדירה זוגתי הגיעה אליה בשעת ערב, ומצאה את יוסוף בתוך האמבטיה עם בקבוק בירה. היא שאלה אותו מה הוא עושה שם, והוא אמר שהוא צריך עוד להשלים תיקונים. אחר כך, כשאמרנו לו שלא יבוא יותר, הוא נעלב ואמר שיש לו עוד הרבה מקומות לישון בעיר, והוא בחר בנו כי אנחנו חשובים לו.

חצי שנה אחר כך עדיין פקד את ביתנו מדי פעם הסיני, שלא קיבל מהקבלן את כספו ואת הכסף שהיה אמור להעביר לשאר חבריו. כל הסברינו שנתנו את הכסף לקבלן לא עזרו. אפילו המתורגמן לסינית לא גרם לו להבין זאת. רק אחרי שהתלוננו עליו במשטרה הוא הפסיק להגיע. הרגשנו לא טוב לגבי זה. והיתה גם הבעיה הנוראית עם ריח הביוב במקלחת, שבמשך כל הקיץ הפיץ ריחות, ורק אחרי שהזמנו שלושה שרברבים הצלחנו לפתור אותה ולישון סוף סוף בשקט.

ביום שבו הקומנדו הימי השתלט על המרמרה קיבלתי SMS מפתיע. הקבלן הנעלם כתב לי "אבא, אני פצוע קל ביד, לא משהו רציני, הם מטיסים אותי במסוק לבית החולים רמב"ם". אחרי כמה ימים הוא התקשר ואמר: "הבנתי שקיבלת בטעות את ה־SMS ששלחתי לאבא שלי, אז אני רוצה להסביר לך בדיוק מה קרה". אמרתי לו שנדבר רק בבית משפט. כשניתקתי את הטלפון אמרתי לזוגתי שכנראה כל האיחורים האלה נבעו מכך שהוא היה בעצם איש קומנדו, ואנחנו לא ידענו את זה עד היום.