האם העיר גורמת לנו להשתגע?
הסביבה האורבנית משפיעה על תפקודי המוח של התושבים ומשנה אותם לתמיד. מחקרים חדשים מראים שהחיים בעיר לא עושים טוב למוח האנושי
אחרי הכל, לחלקים גדולים מהאוכלוסייה הישראלית יש סיבה טובה לתעב את תל אביב. החיים בעיר שאינה חוטפת אפילו תנומה הם ללא ספק מהלחוצים בישראל. ללחץ הזה, כפי שמראה מחקר מדעי שהתפרסם בחודש שעבר, יש מחיר מנטלי כבד, שאותו כנראה לא כולם מוכנים לשלם. אלא שהמחקר מראה שמה שנכון לתל אביב גם נכון לירושלים, חיפה וכל כרך גדול אחר. אולי, במקרה של ישראל הזערורית, הוא נכון עבור כל פיסת הקרקע הצפופה שמשתרעת מאשקלון ועד נתניה. העיר - כל עיר, כך מתברר - היא לא רק סביבה מזוהמת ורועשת, אלא גם כזו שביכולתה לשנות אזורים שלמים במוח ולהרוס את בריאותם של תושביה.
מאז ומעולם נחשבו עירוניים וכפריים שונים זה מזה, והמחקר, המשותף לאוניברסיטת מק'גיל האמריקאית ולאוניברסיטת מנהיים הגרמנית, מציע לראשונה הסבר לתופעה מנקודת המבט של המוח. "הממצאים שלנו מעידים בבירור כי מוח של עירוניים וכפריים עובד אחרת. יש הבדל מהותי בפעילות של אזורים מסוימים במוחם של אנשים שחיים בעיר, או גדלו בה עד גיל 15 לפחות, לבין מוחם של אנשים שגדלו בכפר או חיים בו", אומר ד"ר אנדריאס לינדנברג מאוניברסיטת מנהיים, מבכירי חוקרי המוח בגרמניה ובעולם. "המוח העירוני דרוך יותר, לחוץ יותר, יש בו פעילות מוגברת באמיגדלה, אזור שמשחק תפקיד מרכזי בוויסות של לחץ, של איומים ושל פחדים. אצל אנשים שגדלו בעיר ראינו גם פעילות מוגברת בחלק מוח שנמצא מעל העיניים ושמו Anterior Cingulate, גם הוא שחקן ראשי בוויסות גלובלי של לחץ ומתח".
פרויקט לאוכלוסייה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך בדרום שיקגו. אלימות במשפחה קשורה להיעדר נוף ירוק צילום: paul goyette
כולם בערים, כולם לחוצים
במסגרת המחקר הוכנסו קבוצות של נסיינים מרחבי גרמניה למכשירי FMRI (דימות תהודה מגנטית תפקודית, כלומר מכשיר המודד את פעילות המוח) בכדי לבדוק את מוחם בזמן שפתרו בעיות מתמטיות לא פשוטות. לאתגר המתמטי הוסיפו החוקרים לחץ: קבוצה אחת התנסתה בלחץ פשוט, כלומר היה עליה לפתור את התרגילים בזמן מוגבל, ואילו הקבוצה השנייה פתרה את התרגילים כשהיא נתונה תחת ביקורתם הלא מחמיאה של החוקרים, שהציצו מעבר לכתפם של הנחקרים וציינו כמה גרוע מצבם ביחס לחבריהם לקבוצה. קבוצה שלישית היתה קבוצת ביקורת, וחבריה פתרו את התרגילים בנחת, ללא שום מגבלה. הנבדקים לוקטו מסוגים שונים של ישובים, שסווגו לפי הגודל: כפרים קטנים, עיירות וערים. התוצאות היו חד־משמעיות: יש קשר ישיר בין אורבניזציה לפעילות מוחית מוגברת.
ד"ר אנדריאס לינדנברג צילום: רחל בית אריה "ככל שהעיר גדולה יותר, כך יש לה השפעות ניכרות יותר על המוח", מסביר לינדנברג. "במשתתפים שהגיעו מעיר גדולה בת יותר מ־100 אלף תושבים היתה פעילות מסיבית יותר באמיגדלה תחת לחץ, הרבה יותר מאשר משתתפים מערים קטנות. ככל שכמות התושבים קטנה, כך גם ירדה גם הפעילות המוחית באמיגדלה. נראה שמספר התושבים בעיר משפיע על התגובה של האמיגדלה למתח".
הממצאים הראשוניים האלה עוררו דיון נרחב בקרב מדענים ואנשי מקצוע מתחום מדעי הנפש. האם ההתרחשות הזאת במוח מסבירה מדוע הפרעות מנטליות כמו חרדה, סכיזופרניה ודיכאון שכיחות בהרבה בערים לעומת אזורים כפריים? ומה זה אומר על המין האנושי, שכן כיום כ־50% מאוכלוסיית העולם מתגוררת בערים, וב־2050 הנתון הזה כבר צפוי לעמוד על 70%?
לינדברג, כמו מומחים רבים אחרים, מסרב כרגע לענות על השאלות הקשות האלה. "הממצאים מאוד ראשוניים", הוא מזהיר. "נדרש עוד מחקר ארוך וממושך עד שנבין את הסוגיה ואת ההשפעות שלה. מה שאנחנו כן יכולים לומר כרגע זה שככל הנראה האספקט החברתי של חיים אורבניים בא כאן לידי ביטוי - ההתמודדות עם הרבה אנשים מפעילה במוח תגובות של חרדה, פחד ואיום. אנחנו מבינים היום שלעובדה הזאת יש כנראה השפעה גדולה יותר על המוח מלכל הפקטורים האחרים באורבניות, כמו רעש בלתי פוסק וזיהום".
המוח לא בנוי לחיים המודרניים
המחקר של לינדברג הוא רק אחד מתוך שורה ארוכה של מחקרים על אורבניות מהשנים האחרונות, שלכולם מסקנה אחת: למגורים בעיר יש השלכות מנטליות מרחיקות לכת. לעתים זה נדמה כאילו תוצאות המחקרים מזהירות את היצור האנושי, ההומו ספיינס, ממחיה באזור צפוף, מרוכז ועמוס. כך, למשל, החיים בעיר מעלים את הסיכוי ללקות בהפרעת חרדה ב־21% ביחס לחיים כפריים. כשמדובר בהפרעות של מצב רוח קיצוני, הסיכוי של עירוניים ללקות בנדנדה אמוציונלית גבוה ב־40%, והסיכוי ללקות בסכיזופרניה כפול.
זה נראה כאילו המוח מנסה לשדר מסר מצוקה אורבני, האם אנחנו בכלל מתאימים לחיים אורבניים מודרניים?
"על השאלה הזאת קיים דיון רחב בחוגים מדעיים. אנחנו כלל לא בטוחים שהמוח שלנו מתאים לחיים מודרניים, שלא לומר חיים בעיר. יש המון מחקרים שמעידים על כך שהאמיגדלה, חלק אינטגרלי מהמוח שלנו, כלל לא מיועדת להתמודד עם האתגרים שחיים מודרניים בסביבה אורבנית מעמידים בפנינו. יש למשל מחקר שמראה שהמעגלים במוח שחקרנו נכנסים לפעילות מוגברת כאשר מישהו מתקרב אליך וחודר לחלל הפרטי שלך, כך שייתכן שאנחנו כלל לא בנויים לחיות בצפיפות רבה, עם המון אנשים סביבנו. ייתכן גם שזה מסביר מדוע לרוב יש קשר ישיר בין צפיפות גבוהה לרמת פשיעה גבוהה. מה שבטוח הוא שלחיים בעיר גדולה יש השלכות שעוד צריך לחקור. אני כן יכול לומר בוודאות מלאה שאנשים לא יפסיקו להתגורר בערים, גם אם המוח שלנו לא מיועד להתמודד איתן".
פארק מתוכנן היטב יכול לשפר את פעילות המוח בתוך דקות ספורות, אלא שמרבית הפארקים העירוניים בעולם אינם מתוכננים נכון צילום: אי פי אי
במחקרים של לינדנברג ועמיתיו טמונות גם השלכות עצומות על אורבניות במאה ה־21. ייתכן שהנתונים האלה, כמו גם מחקרים עתידיים, יתרמו להבנה טובה יותר של התכנון העירוני והשפעתו על התושבים. "אני לא חושב שאפשר לתכנן ערים שנראות ומתנהגות כמו כפרים", מסתייג לינדנברג, "אבל מתכנני ערים וארכיטקטים צריכים להביא את הממצאים האלה בחשבון. המחקר העתידי שלנו ינסה לברר את מכלול הגורמים שמרכיבים עיר, בניסיון להבין איזה חלק יש לכל אחד מהם בהשפעה על המוח. כיצד אספקטים כמו שטחים ירוקים, רעש, צפיפות אנושית וזיהום - כל אחד מהם בנפרד - משפיע על הפעילות של המוח. ואז, כשיהיו בידינו הממצאים הסופיים, נוכל להעניק לאנשים שעוסקים בתכנון ערים המלצות רלבנטיות לבניית עיר באופן שישפיע על המוח מינימלית".
זה לא עובר
אני מנסה למשוך את לינדנברג מעט אל הספקולציות, ולא בלי מאמץ. כראוי למדען גרמני מכובד, זוהי טריטוריה שאינו מעוניין למפות, אלא שההשלכות של פעילות מוגברת ב־Anterior Cingulate, אותה זיהה המחקר, יכולות להיות מרתקות. האזור הזה במוח הוא המנוע הקטן שמזהה דפוסים באשר הם: בגללו אנו מזנקים בשל רשרוש בעשב (דפוס אבולוציוני של הישמרות מטורפים), בגללו אנו רואים חיות בעננים, בגללו מערכת האמונות שלנו ובגללו אנחנו חושבים שדברים אמיתיים גם אם אין לכך ביסוס עובדתי. אחת ההגדרות של סכיזופרניה היא היכולת לראות יותר מדי דפוסים שלא באמת נמצאים שם. "הפעילות המוגברת בחלק הזה היא משהו שלא עובר אצל עירוניים מלידה גם אם הם עוברים לכפר", מרחיב לינדנברג. "נראה כי חלק זה במוח סובל מהתניה תמידית, בניגוד לאמיגדלה שמראה סימני חזרה לפעילות רגועה יותר אצל עירוניים שעוברים לכפר".
תפקיד אחר שחלק זה ממלא קשור לקשב. ה־Anterior Cingulate מראה פעילות מוגברת במשימות שיוצרות קונפליקטים של קשב, כמו הניסוי המפורסם שבו מראים לנבדק מילים שנכתבו בצבעים שונים והוא מתבקש לנקוב בצבע הדיו ולהתעלם מפשר המילה. "החיים האורבניים מלאי קונפליקטים של קשב", אומר לינדנברג. "אנחנו מוקפים ברעש כל הזמן, צעידה ברחוב היא למעשה הפצצה בלתי פוסקת על הקשב שלנו. חיים עירוניים דורשים הרבה ממערכת ההתמקדות שלנו.
"אין ספק שלעיר יש השפעה עצומה על מכלול המנגנונים במוח. התפקיד שלנו הוא להבין כיצד ועל מה בדיוק הם משפיעים. אבל כשמחברים את התפקודים של אזורי מוח כמו ה־Anterior Cingulate לחיים עירוניים ולעלייה הדרמטית במקרים של הפרעת קשב, למשל, אי אפשר להתעלם מהאפשרות שיש פה קשר ישיר. אנחנו בתהליך של בניית כמה ניסויים בכדי להרחיב את המחקר בנושא, ועד אז נצטרך להמתין בסבלנות. גם כך קשה לי להאמין שהתוצאות של המחקר שלנו יגרמו להגירה המונית מהעיר לכפר, או ישנו מיד את הצורה שבה ערים פועלות".
עוגת שוקולד ברחוב סואן
חלק מהדברים שעולים מהמחקר המרתק הזה כבר היו ידועים לחוקרים ולמתכנני ערים לפני יותר מ־20 שנה. המוח הוא מכונה בעלת משאבים מוגבלים, ופעולה כמו זו שהביא לינדנברג כדוגמה, של צעידה ברחוב עירוני סואן, מפעילה עליו לחצים עצומים: הוא נדרש לחשב ולזכור את המסלול ליעד המבוקש, להימנע מהיתקלות בעוברים ושבים או במכשולים בדרך, ולנסות ולזהות פנים, שמא יחלוף על פני מכר ויפספס את ההזדמנות לומר שלום. מסביב יש שפע אינסופי של הסחות דעת: שלטי ניאון, שיחות של אנשים אחרים בינם לבין עצמם ובטלפון הנייד, שלטי אזהרה, רמזורים, תנועת מכוניות — המאמץ במנגנוני הקשב במוח עצום.
העומס הקוגנטיבי הזה גם גורם לנו לשלוט פחות בעצמנו, באופן לא מודע. ברחוב סואן יש גם אינספור פיתויים: עצירה לקפה, בהייה בדגמי הטאבלטים החדשים, היצמדות לחלון ראווה שמציג את נעלי העקב החדשות לקיץ. כל אלה יוצרים לחץ עבודה על הקורטקס הפרה־פרונטלי במוח, האזור שאחראי על שליטה בדחפים ובדחיית סיפוקים. אלא שלמרבה הצער, האזור הזה אחראי גם על תשומת לב לכיוון ההליכה, והמוח מתנהג בדומה למחשב — ברגע שהוא נאלץ להשתמש באותו מעבד בכדי לבצע שתי משימות במקביל, יכולתו לבצע אותן נפגעת. כתוצאה מכך, בשעת צעידה ברחוב אנחנו מפגינים פחות שליטה עצמית, מה שיכול להסביר גם מדוע החיים בעיר הם כה יקרים.
"יש מחקר נהדר על הפגיעה הזאת בתפקוד המוח", נזכר לינדנברג. "הוא הראה שעומס קוגנטיבי עירוני מעלה את הסיכוי של המבקר בה להעדיף עוגות שוקולד או אוכל מהיר על פני סלט פירות או ארוחה מזינה ובריאה. הטענה של החוקרים היתה שההעדפה הזאת מגיעה מהפגיעה במעגל של השליטה בדחפים, אבל אני חושב שמה שמשחק כאן תפקיד נוסף הוא העומס העצום על המוח, שדורש מקורות אנרגיה מיידיים. ומה טוב יותר לכך מאשר עוגת שוקולד?".
ברחוב סואן יש אינספור פיתויים צילום: בלומברג הופכים אגרסיבים בלי עצים
את ההוכחה כי העיר מפעילה מניפולציות על המוח שמנצלות את פגמי התכנון שיש בו, סיפק מרק ברמן, פסיכולוג מאוניברסיטת מישיגן, בתחילת 2009. ברמן שלח את הסטודנטים שלו לטיול בעיר, כשהם מצוידים ב־GPS. קבוצה אחת נשלחה להסתובב בשבילי פארק מרכזי בשיקגו, והשנייה התרוצצה ברחובות מרכז העיר ההומים. מיד עם תום הטיול ערך ברמן סדרה של מבחנים קוגנטיביים לנסיינים, והתוצאות הפתיעו אפילו אותו: הסטודנטים שחזרו מסיבוב בעיר השיגו ציונים נמוכים משמעותית מאלה שטיילו בפארק. הם הפגינו מצב רוח מדוכדך יותר, והיכולת הקוגנטיבית שלהם במבחני קשב וזיכרון היתה פחותה משמעותית. למעשה, ברמן מצא כי אצל נבדקים אחדים, מספיק היה מבט בתמונה של רחוב עירוני סואן בכדי להפעיל אפקט דומה, לעומת נבדקים שהתבוננו בתמונה של טבע.
על פי כמה מחקרים עדכניים, ילדים עם הפרעת קשב מפגינים פחות סימפטומים של ההפרעה כאשר הם מוקפים בצמחייה, עצים וחיות. הם מסוגלים להפגין ריכוז גבוה יותר במשימה, וסובלים מפחות בעיות התנהגות. האפקט הזה אינו חדש: למעשה בגללו בתי חולים עירוניים ברחבי העולם תמיד טובלים בטבע. מחקרים מצאו שחולים ששהו בחדרים שמחלונם נשקף ירוק של טבע החלימו טוב ומהר יותר מחולים שמחלונם נשקף בטון.
בסוף שנות התשעים נערך מחקר מקיף של פרנסיס קיו מאוניברסיטת אילנוי על נשים שהתגוררו בדרום שיקגו בפרויקט מגורים עצום מימדים, שיועד לאוכלוסייה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. קיו אישרה לא רק את ההשפעה הדמטית שיש לנוף ירוק על היכולת להחלים, אלא גם על היכולת לתפקד בחיים העירוניים. קיו מדדה את הנחקרות שלה במהלך מגוון משימות קוגנטיביות, החל ממשימות קשב בסיסיות וכלה בבחינת הדרך שבה הן מתמודדות עם אתגרים גדולים. נשים שמחלונן נשקפו צמרות עצים ומדשאה עמוסת פרחים צברו בכל קטגוריה במבחן ממוצע ציונים גבוה יותר מאשר נשים שחיו מול נוף שכלל מגרשי חניה של מכוניות, קירות בטון ומגרשי כדורסל. אחד הממצאים אף הראה קשר מובהק בין אלימות במשפחה לבין היעדר נוף ירוק. קיו טענה בסיכום המחקר כי אי־חשיפה מספקת לנוף טבעי יכולה להעלות את רמות האגרסיה, ולהוביל ביתר קלות לאיבוד שליטה עצמית.
אי חשיפה לנוף טבעי יכולה להעלות את רמות האגרסיה צילום: עומר הכהן קטן, אבל עדיין חדשני
השאלה שמעלים כל המחקרים האלה היא כמובן כיצד לתכנן עיר שבה התושבים נחשפים לטבע לפחות באותה מידה שבה הם נחשפים לבטון ולאספלט. התשובות שמספקים המומחים די בנאליות, אבל אמורות לתת מענה אפקטיבי. הרשימה כוללת חצרות פנימיות וחיצוניות, עיבוי מאסיבי של עצים וצמחייה ברחבי העיר, וכמובן פארקים וגנים ירוקים, שבהם יוכלו התושבים - כעצתם של החוקרים בתחום - להלך לפחות אחת ליום, כדי לנקות את ההשפעות המזיקות של העיר על המוח.
פארק מתוכנן היטב, כפי שהדגים המחקר של ברמן, יכול לשפר את פעילות המוח תוך דקות ספורות, אלא שמרבית הפארקים העירוניים ברחבי העולם לא מתוכננים נכון. ההנחה בתכנון פארקים היא בדרך כלל ששחזור הנופים הבראשיתיים שבהם הילכו אבותינו, כלומר מדשאות רחבות וביניהן עצים, הם הטובים ביותר. אלא שאקולוג בשם ריצ'רד פולר הדגים לפני כמה שנים כי קיים פתרון טוב יותר: ככל שהצמחייה בפארק מגוונת יותר, כך אנשים שמבלים בו צוברים ציונים גבוהים יותר במבחנים פסיכולוגיים הבודקים את תחושת האושר שלהם ומצב רוחם.
גם הצפיפות האנושית היא נושא שאיתו ייאלצו להתמודד מתכנני ערים: ככל שהיא עולה כך יש לה יותר השפעה על המוח ועל מצבם הנפשי של התושבים. אלא שאזורי מגורים מאווררים עשויים לפגוע במרכיב מהותי אחר של הערים - חדשנות. מחקר מקיף שערך הפיזיקאי ג'פרי ווסט בנושא מצא כי ערים צפופות וגדולות חדשניות פי כמה מערים דלילות וקטנות. זו אולי המשימה הכי גדולה של המתכננים: עיר ששומרת על המוח מפני השפעות שליליות, אבל גם מעודדת אותו ליצירתיות ולחדשנות.
