ארבעה קירות וגעגוע

רכישת בית היא ההשקעה הגדולה ביותר בחייו של אדם. סכום הכסף שממנו צריך להיפרד, שנים של תשלומי משכנתה נשכנית והתחזוקה המתמדת, חוברים יחדיו למאמץ אדיר. אבל האם רכישת בית או דירה מצדיקה את המחיר שאנו משלמים? מעבר למחסה, איזו סחורה בדיוק בית מספק לנו? ומה בדיוק הופך אותו מעוד מבנה לבית? הרי בית הוא בראש ובראשונה מקום שמספק לנו תחושת אושר וביטחון, אבל מה הופך אותו לכזה?

בדיוק על השאלה הזאת ניסה לענות בספטמבר האחרון Gartoo, אחד מאתרי הנדל"ן הבריטיים הגדולים. הסקר, שנערך בקרב 500 אנגלים, ביקש מהם לתאר אילו אלמנטים אחראים לתחושת האושר שמקנה להם ביתם. התשובה הפופולרית ביותר היתה צפויה: האנשים שחיים תחת אותה קורת גג. יותר ממחצית הנשאלים טענו כי השותפים לבית - ברוב המקרים מדובר במשפחה - היוו את הפקטור המשמעותי ביותר בהגדרת המושג בית וביצירת תחושת האושר שהוא מעניק. אם הלב נוהה אחר בני המשפחה, אז בית הוא אכן המקום שבו הלב נמצא.

אבל הסקר הזה סיפק גם כמה נתונים מעניינים נוספים. כ־20% מהמשתתפים הגדירו את תחושת האושר שבית מספק כנובעת מהמיקום שלו ומהדברים שהמיקום הזה מאפשר להם לעשות. 15% נוספים טענו כי תחושת הבית נובעת מהדברים שהם עושים בו, כששינה, אכילה, וצפייה בטלוויזיה הן הפעילויות המרכזיות. 10% טענו שביתיות היא פונקציה של סביבה חברתית, ורק 6% מהנשאלים שייכו את תחושת הביתיות לעיצוב הפנימי והחיצוני של הבית. המחקר גילה דבר נוסף - יש הבדל בין איך שגברים ונשים מגדירים מה זה בית. מעבר להסכמה הגורפת לגבי התרומה של האנשים שחיים בבית, גברים נטו לציין יותר את מיקומו של הבית כפקטור משמעותי. נשים, לעומת זאת, העדיפו את הסביבה החברתית, מה שעשוי להסביר כמה אי־הבנות בין זוגות כשהם באים לרכוש בית משותף.

בעולם של חמדנות נדל"נית שאין לה שובע, הסקר העלה ממצא מפתיע למדי: אין שום מתאם בין ההשקעה בנכס לרמת האושר ושביעות הרצון שהוא מספק. זה לא משנה אם אדם גר בדירה קטנה או בארמון ענק - תחושת הביתיות שלו נקבעת על ידי פרמטרים אחרים לגמרי.

המבנה

פרטיות, ביטחון, סביבה בריאה וחיבור לקהילה

ארגון הצדקה Shelter עוסק בשיפור תנאי מגורים של הבריטים ובהענקת קורת גג לחסרי בית. בגלל תחום העיסוק שלו, הארגון מבצע מחקרים רבים שבודקים מה הופך ארבעה קירות לבית. "בית הוא יותר מקורת גג מעל הראש", כותבים אנשי הארגון באתר האינטרנט שלו. "בית צריך להיות מקום בטוח, היכן שאתה חופשי ליהנות מהחיים ולממש את הפוטנציאל שלך". אלו מילים נאצלות, אבל Shelter גם יודע לפרוט את הבנאליות של המשפט הזה לעובדות.

"בראש ובראשונה, בית טוב צריך לספק פרטיות וחלל מספקים", אומר קמפבל רוב, מנכ"ל הארגון, בשיחה עם "נדל"ניסט". "חשוב מאוד שלאנשים המתגוררים בבית תהיה יכולת להתבודד, לנהל מערכת יחסים אינטימית ופרטית ולהתרגע. בלי פרטיות אנשים הופכים למתוחים יותר, ילדים משחקים ומכינים את שיעורי הבית שלהם פחות, מערכות יחסים סובלות ואפילו נרשמת פגיעה בבריאותם של הדיירים. המחקרים שלנו מראים שילדים שגדלים בבית צפוף יתר על המידה סובלים יותר מהיפראקטיביות ואגרסיביות, ומרטיבים במיטה עד גיל מאוחר. שני שליש מהילדים שגרים בתנאי צפיפות סובלים מבעיות בבית הספר".

הארכיטקט צ'רלס סיגל: "המודרניזם הביא איתו שבירה של המוסכמות ויצירת רפליקציות בשם שימוש בטכנולוגיות חדשות, אבל לא הביא בחשבון את המחיר שאנו משלמים על כך בתחושת הביתיות"

פרמטר נוסף שרוב מדבר עליו נדמה קצת ברור מאליו: בתים צריכים להעניק לדיירים שלהם ביטחון. "בית צריך להיות מקום נטול פחדים", ממשיך רוב, "אנשים רבים לא מרגישים בטוחים בבית שלהם אם מישהו מהמשפחה או מבחוץ מאיים עליהם, כמו בן זוג מתעלל או שכונה עם רמת אלימות גבוהה. כשאנחנו מדברים על ביטחון אנחנו מדברים גם על ביטחון כלכלי: בית צריך להיות מקום שנמצא בהישג ידם של דייריו ולא דוחף אותם לעוני בגלל הוצאות גדולות מאלו שידם משגת".

בתחילת מאי השנה, בטורו האישי המתפרסם מדי שבוע ב"מוסף כלכליסט", התייחס פרופ' דן אריאלי לנושא הזה בדיוק. "מיוקרת היישוב הייתי מציע דווקא להיזהר", כתב אריאלי. "אנחנו נוטים להשוות עצמנו לסובבינו ולמדוד את אושרנו לפי מצבם. אם סביבנו נוסעים בפיאט אונו, נרגיש טוב בפיאט אונו. אבל אם סביבנו נוסעים בג'יפים, נרגיש טוב רק בג'יפ. וגם לג'יפ שנקנה בכסף רב נתרגל מהר. לתופעה קוראים Hedonic Treadmill, ריצה הדוניסטית במקום, רדיפה אחרי יוקרה לא כדי להיות מאושרים אלא כדי לא להרגיש עניים. זה קשה כלכלית, וזה לא שווה את המאמץ. לכן, נסו לבחור יישוב שבו יהיה לכם ולילדיכם נוח לעשות השוואה עם השכנים".

מטבח אדום. מסייע לריכוז, דיוק ותשומת לב לפרטים צילום: shutterstock

להגדרת הבית האידאלי של Shelter יש שני פרמטרים נוספים: סביבת מגורים בריאה וקשרים לקהילה. "יש סטנדרטים שמגדירים מהי סביבת מגורים בריאה, אבל נדמה לי שכל מי שחי בסביבה שהיא לא בריאה יודע את זה", אומר רוב. "הוא לא זקוק לפרמטרים מדויקים שיגדירו לו מה בריא ומה לא. העניין הוא שעל פי המחקר הממשלתי יותר מ־7.4 מיליון בתים באנגליה לא עומדים בפרמטרים האלה, וזה אומר שמיליוני ילדים סובלים מהפרעות שינה, מתזונה בלתי מספקת, מתאונות וממחלות מידבקות. בתים שאינם מספקים סביבה בריאה מעלים את הסיכוי למחלה קשה או נכות ב־25%".

התנאי האחרון הוא שבית צריך לאפשר לך לפתח קשרים עם קהילה רחבה יותר. "הוא צריך לאפשר לך, ובעיקר לילדים, למצוא חברויות מקומיות. בית שמנותק משירותים קהילתיים, בגלל מיקום מבודד למשל, הוא בית שאינו משרת את פיתוח הקשרים עם הקהילה. יש לבידוד חברתי וקהילתי השלכות עמוקות על האושר של אנשים, ובית שאינו מספק את האפשרות להיטמע בקהילה לא יהיה באמת בית".

חדר ילדים כחול. מעודד דמיון ויצירתיות צילום: shutterstock

לדברי רוב, "למעשה, אלה הדברים שעושים בית לבית טוב. אם יש לך את כל אלה, אתה בר מזל. ביטחון ופרטיות הם הפרמטרים החשובים ביותר, כי שני התנאים האלה עוזרים ליצירת קרקע פורייה שמאפשרת לך להכות שורשים לאורך זמן ולפתח יציבות. כשהתנאים האלה לא מתקיימים, ילדים הם אלה שמשלמים את המחיר הגבוה ביותר".

עיצוב פנים

רהיטים מעוגלים, צבעים מכוננים ותקרות בגבוה הנכון

למרות ההגדרות המדויקות האלה, השאלה אם משהו בבית, בעיצוב הפנים ובארכיטקטורה, יכול לתרום לתחושת הביתיות המשיכה להעסיק את החוקרים. הפסיכולוגיה של הארכיטקטורה, כפי שהעוסקים בתחום הצומח הזה אוהבים לכנות אותו, משחקת בחיינו תפקיד שעד היום יכולנו אולי להצביע עליו באופן אמוציונלי טהור, אבל הוא הולך ומתגבש לכדי תורה אקדמית.

מחקר שפרסמה השנה הדוקטורנטית סיביל דזקיר מאוניברסיטת אורגון בדק את ההשפעה שיש לרהיטים מעוגלים ולרהיטים בעלי זוויות ישרות על רגשות. לשם כך הציגה דזקיר ל־100 נסיינים ארבע תמונות של חדרי סלון - בשתיים מהן הופיע סלון בעל קווים מעוגלים ובשתיים הופיע סלון בעל קווים ישרים וזוויות חדות. התמונות הוצגו לנבדקים בשחור־לבן, כדי למנוע את השפעת הצבעים על רגשותיהם. הנבדקים התבקשו לדרג את התמונות במונחים של הנאה (עד כמה שמחה או תקווה עוררה בהן התמונה), ובמונחים של גישה (כמה זמן היו רוצים לבלות בחדר וכמה חברותיים הוא גורם להם להרגיש). באופן גורף, הנסיינים העדיפו את החדרים עם הרהיטים המעוגלים על פני אלה עם הרהיטים חדי הפינות. הם תיארו את החדרים המעוגלים כמזמינים, נוחים ומרגיעים בהרבה. זוהי סטירת לחי מצלצלת לסגנון העיצוב המודרני הנוכחי - המינימליזם החד והפונקציונלי פשוט לא מעורר רגשות מזמינים וחמים.

מחקר נוסף שעסק בשאלת עיצוב הפנים והחיים בבית פורסם ב־2009 על ידי חוקרים ממחלקת הפסיכולוגיה של אוניברסיטת קולומביה הבריטית, שבדקו את ההשפעה שיש לצבעי הקירות בבית על ביצוע משימות שונות. 600 המשתתפים בניסוי ביצעו מגוון מבחנים ומשימות בשני חדרים, האחד אדום והשני כחול. המשתתפים תפקדו טוב יותר בחדר האדום בכל מה שנוגע למשימות שדורשות ריכוז, דיוק ותשומת לב לפרטים, והצטיינו כשנדרשו להפעיל את הזיכרון לטווח קצר. הצבע הכחול, לעומת זאת, גרם למשתתפים להצטיין במשימות שדרשו דמיון ויצירתיות - הם השיגו ציונים גבוהים פי שניים מהנסיינים שביצעו את אותו המבחן בחדר האדום.

תקרות גבוהות. מביאות לראייה ממעוף הציפור צילום: shutterstock

המסקנה האופרטיבית של החוקרים משעשעת למדי. הם ממליצים להקדיש שני קירות בבית לצבעים המנוגדים: חדר משחקים עם קיר כחול כדי לעורר את היצירתיות של הורים וילדים כאחד בשעת משחק, ומטבח או חדר עבודה עם קיר אדום, כדי לסייע להורים להתמודד עם משימות שדורשות תשומת לב לפרטים הקטנים, כמו בישול או תשלום חשבונות.

הפסיכולוגית ג'ואן מיירס־לוי, מבית הספר לניהול באוניברסיטת מינסוטה, ניסתה להתמודד עם שאלת השפעת הסביבה הפיזית שמספק הבית על סגנון החשיבה. מיירס־לוי מצאה כי לגובה התקרה יש השפעה ישירה על האופן שבו אנו חושבים: תקרות נמוכות גרמו למשתתפים במחקר שלה להתרכז יותר בפרטים ולהצטיין בפתרון בעיות שנזקקו לראיית מיקרו. תקרות גבוהות, לעומת זאת, גרמו לנבדקים להצטיין בפעילות מנטלית אבסטרקטית, והם נעזרו יותר ביכולתם להתבונן בבעיות ממעוף הציפור. מיירס־לוי הסבירה זאת בכך שנפח החלל וגובהו יוצרים במוח כוונון מסוים לסגנון חשיבה, באופן דומה לצורה שבה צבעי חדרים עושים זאת.

העיר

וריאציות דומות על אותו נושא

צ'רלס סיגל הוא ארכיטקט העומד בראש המכון לשימור של אוניברסיטת ברקלי, והוא גם חובב נלהב של פסיכולוגיה אבולוציונית. בסדרת מאמרים שפרסם, הוא טען כי פסיכולוגיה אבולוציונית משחקת תפקיד עצום בתפיסת המגורים שלנו, שכן מסתתרות בה תשובות מפתח לחלק מהדברים שגורמים לנו להרגיש בבית אחד יותר טוב מאשר בבית אחר.

תקרות נמוכות. תורמות לפתרון בעיות בראיית מיקרו צילום: shutterstock

סיגל מדבר על עקרונות שיכולים להסביר מדוע אצל חלקים גדולים מהאוכלוסייה בנייה מודרניסטית מעוררת תחושת אי־נוחות. "ישנם לא מעט עקרונות אבולוציוניים שנשתמרו בארכיטקטורה מאז התקופה הקדומה שבה בני אדם חיו במבנים ארעיים", אומר סיגל ל"נדל"ניסט", "מקורה של ההתכנסות האנושית של משפחות לשטח מצומצם נעוץ במפגשים השבטיים שהתקיימו אחת לשנה לערך על ידי אבותינו הקדומים. מטרת המפגשים האלה היתה לקדם נישואים מחוץ למשפחה, שמעמידים צאצאים עמידים יותר למחלות גנטיות. יש שם אחידות מדהימה, אבל כל משפחה הקימה אוהל מעט שונה שעזר לה לבדל את עצמה משאר האוהלים".

סיגל טוען שעיקרון הפעולה הזה נצרב בתודעה שלנו כבני אדם. אנחנו אוהבים עקביות ארכיטקטונית, סגנון אחיד המייצג טעם ותרבות משותפת, אבל אנחנו גם אוהבים שבאחידות הזאת יהיו מוטציות זעירות, שיבדילו אותנו מהשאר. כשבוחנים את העיקרון הזה מול הבנייה המודרניסטית, כמו זו של בנייני השיכונים או מגדלי המגורים האחידים, מבינים מהיכן מגיעה ההסתייגות האינטואטיבית ממגורים בהם.

"עיקרון העקביות והווריאציה הוא אחד העקרונות הכי מופרים כיום בעולם האורבני", אומר סיגל, "זה יוצר אצלנו דיסוננס עמוק. מצד אחד, יש לא מעט ערים מכוערות, שמשלבות בליל עצום של סגנונות בנייה ופוגמות בעיקרון האחידות וברצון ההשתייכות לקהילה שמוטבע בנו. מצד שני, רבים מבנייני המגורים האלה הם רפליקציה של מספר דגמים כמעט זהים, שפוגעים בתחושת האינדבידואליות שלנו. שני המקרים פוגעים בתחושת הביתיות כפי שהכתיבה לנו האבולוציה. המודרניזם הביא איתו שבירה של המוסכמות ויצירת רפליקציות בשם שימוש בטכנולוגיות חדשות, אבל לא הביא בחשבון את המחיר שאנו משלמים על כך בתחושת הביתיות".