ריהוט בברלין: טרמינל לינולאום
קולקצייה ספרדית מחומרים אורגניים, שטיחים בעבודת יד טיבטית וקיטש איטלקי מצופה זהב הם רק חלק מהפריטים שהוצגו ביריד חדש שהתקיים בנמל תעופה מונומנטלי מהתקופה הנאצית. רשמים מתערוכת העיצוב קיוביק
טמפלהוף, ברלין. הארכיטקט הבריטי נורמן פוסטר כינה פעם את נמל התעופה הזה - שחדל לתפקד ב־2008 - בשם "אבי כל נמלי התעופה". שמו של הנמל נקשר לרייך השלישי. אלברט שפר, הארכיטקט האישי של אדולף היטלר, הוא שמונה להוציא אל הפועל את חזונו של הדיקטטור: לבנות נמל תעופה שישמש אייקון לגדולתה של האימפריה החדשה.
שפר הטיל את המלאכה ב־1934 על הארכיטקט ארנסט זגביל, והתוצאה היתה אחד הפרויקטים שגילמו את הרייך השלישי בשיא כוחו: עירוב בין ברוטליזם מונומנטלי לסגנון ניאו־קלאסי, עם קמצוץ של מודרניזם - ולא יותר. הסיבה לשימוש המדוד במודרניזם נעוצה ביחס העוין של המשטר הנאצי לתנועת הבאוהאוס. הנאצים רדפו את תנועת העיצוב הנקי, ובנסיבות שכאלו לא נמצא ארכיטקט שיעז לצטט את סגנונם של אנשי הבאוהאוס, פן ייאלץ לחלוק עמם את גורלם.
אבל כיום נרשם בטמפלהוף ניצחון על הזמנים הקודרים ההם: אולמות הענק גדושים בריהוט, רובו ככולו מושפע עמוקות מאותו מינימליזם נפלא שיצרו אנשי הבאוהאוס לפני שנרדפו על סגנונם החתרני. תחת קורת גג אחת נפגשים שני זרמי העיצוב, אלא שהנרדף הפך לשולט והרודף רק מספק את המבנה. מי שאחראים לניצחון המאוחר הזה הם מארגני תערוכת קיוביק (Qubique), שאצרו את תערוכת הריהוט העכשווי הראשונה בחללי נמל התעופה. מה שהיה מונומנט נאצי הוא כיום חלל המארח תערוכות תצוגה ואירועי תרבות מובילים כגון שבוע האופנה, תערוכות מדיה, ירידי ספרים וכדומה. לתערוכה הנוכחית הגיעו אנשים מהתעשייה וחובבי עיצוב.
נמל טמפלהוף. אולמות ענק גדושים בריהוט
כיום, הדבר היחיד שעף בטמפלהוף הוא פרפר כתום כנפיים שסייר עם המבקרים בחלל התצוגה הקולוסלי. כהצהרת נגד מול כל הצבעוניות שגדשה את הרהיטים, הפרפר בחר לנוח דווקא על צינור מים חלוד. אני עוקב אחריו לאולם התצוגה הראשון, המוקדש למעצבים צעירים.
לשמחתי, העבודה הראשונה שאני פוגש היא של יעל מר ושי אלקלעי, צמד מעצבים ישראלים המתגוררים בלונדון, היוצרים עבור חברות ריהוט מובילות בעולם. מדובר בעבודה בשם "Stack", מעין שידה שבה המגירות מונחות זו על זו באי־סדר כאוטי.
באולם התצוגה השני אני פוגש את אולריך וויינגרטנר, ממארגני התערוכה. מעלינו לוהטים התנורים הממוקמים בתקרה שגובהה עשרה מטרים. לשנינו חם כמו לשני פקאנים הנקלים בתנור גריל, וויינגרטנר מזדרז להורות על הורדת החום. הוא מספר לי שלמרות השמות הגדולים שמציגים בתערוכה - כמו ויטרה, ארטק ופוסקריני - הפעם ניסו להתמקד במעצבים מקומיים, ולהוסיף להם יצרנים בסדר גודל בינוני אך איכותיים מרחבי העולם. "מאוד רצינו להציג עיצוב זול ונגיש עבור המבקרים, ולהדגיש את העיצוב העתידי של הרהיטים, בעיקר מהסוג הידידותי לסביבה", מסביר וויינגרטנר, שדמותו לקוחה מפוסטר של גבר בעל שיק ברלינאי ממושקף.
פריט מוזאיקה מצופה זהב שעיצב אלסנדרו מנדיני לביסאצה. נצנוץ מנקר עיניים שכאילו נלקח מהימים שקדמו למשבר העולמי
אלא שההבטחות שוויינגרטנר מפזר לא ממש עומדות במבחן המציאות. נכון, אני פוגש בחלל צדדי, שמוקדש למעצבים גרמנים צעירים, את שולחן העבודה בעל העיצוב ההגיוני ביותר שנתקלתי בו אי פעם. לשולחן המרהיב קוראים ווילבור (Wilbur), ובזכות תחתית כפולה וחריץ בחלק העליון שלו, הוא מספק את הפתרון המושלם להטמנת סבך החוטים ומכשירי העזר הטכנולוגיים המפוזרים כיום על כל שולחן עבודה.
"זה מזכיר לי את שולחנות בית הספר של פעם", אני אומר לדניאל ווהל (Daniel Wahl) המעצב, שמהנהן נמרצות. "השולחן מבוסס על דגם נפוץ משנות החמישים ששימש - ומשמש עד היום - למשרדים", מספר ווהל, "אבל מדובר גם במוצר שעבר מוטציה שהתאימה אותו למוסדות חינוך. פשוט הפעלתי עליו מניפולציה אבולוציונית שמתאימה אותו להתמודד עם כל הסבך הטכנולוגי שיושב על השולחן". מה שמחבב עליי במיוחד את הווילבור הוא המחיר שלו: רק 420 יורו ליחידה, וכבר אפשר להזמין אותו דרך האינטרנט.
להחזיר את השטיחים
אני מנסה לבדוק את ההבטחה השנייה של וויינגרטנר ולאתר את הריהוט שחס על הטבע. אחרי שוטטות ממושכת אני פוגש בו בדמות הקולקציה האורגנית של היצרנית הספרדית סנקל (Sancal). נציגי החברה מבטיחים לי שהכל כאן ידידותי לפלנטה: הצבעים נטולי רעלנים, העץ ממקורות בני קיימא, האלומיניום ממוחזר, הבדים אורגניים - בקיצור הכל טבעי. לשמע צמד המילים האחרונות אני נשטף בגל של פרנויה. "גם ארסניק הוא טבעי", אני ממלמל בשקט.
חיפוי רצפה של בולון. שובר מוסכמות
אבל היופי הצורני הפשוט והנקי של הקולקציה הזאת מחלץ אותי מהסקפטיות. ראשונים מכשפים אותי הקולבים והכיסא שעיצב הסטודיו הברלינאי נחחת (Nachacht). אכן הרבה נחת מביאה הקולקציה. גם אלמנט הישיבה קונוהה (Konoha), שעיצב היפני טויו איטו בהשראת עלי כותרת, וגם חדר השינה של ראפה גרסיה הספרדי הם תוצרים של פריחת העיצוב הספרדי העכשווית.
הצבעוניות המאופקת של סנקל היא אולי חלק מהבשורה הגדולה של הריהוט שהוצג בקיוביק: חזרתם של הצבעים השמחים לחיינו. עליצות צבעונית אופפת את המבקרים מכל עבר. הזרם השולט בתערוכה הוא כמובן המינימליזם העכשווי, אבל משהו התעורר אצל היצרנים ומעצבי הרהיטים בשנים האחרונות. לאחר מינון יתר של מינימליזם מתברר כי חלק נכבד מהמציגים פיתחו תגובת נגד המושכת אותם לכיוונים מעט יותר מסוגננים. אני מוכן להישבע שראיתי שם אפילו אורנמנט או שניים בדמות רגלי שולחן מעוקלות שהיו חביבות במיוחד על לואי ה־14 - כמובן, בעיבוד עכשווי.
בשורה נוספת שעולה מקיוביק היא זו שעוסקת במשטחי הרצפה. גם אלו עוברים בשנים האחרונות אדפטציות דרך פריזמה של פרשנות עכשווית. במקרה אחד, אצל מעצב השטיחים יאן קאת' (Jan Kath), מתפוררות התבניות הקלאסיות שלהן הורגלנו בשטיח המסורתי (כמו השטיח הפרסי) בדומה לאופן שבו המציאות של ניאו מתפוררת למשוואות של המטריקס.
קאת' מספר לי כי השטיחים נארגים בעבודת יד טיבטית, ובעיניי הדינמיות שלהם פשוט מהפנטת. מעולם לא נתקלתי בפרשנות עכשווית כה מוצלחת הנשזרת לכדי מרבד. "פעם דור שלם גלגל את השטיחים הפרסיים של הסבים והסבתות והגלה אותם אל מחוץ לחדר המגורים", מספר לי קאת' הגרמני, דור שלישי לסוחרי שטיחים. "אני מנסה להחזיר את השטיח לתפארתו מתוך פרספקטיבה עכשווית", הוא מסביר.
במקרה אחר מציעה חברת בולון (Bolon) השבדית חיפוי רצפה עכשווי, מעין אבולוציה של הלמינציה המסורתית. תחת ידי החברה הפכו לוחות הפרקט המסורתיים את עורם ואופיים.
ספסל של סנקל בהשראת עלי כותרת. ידידותי לפלנטה
במקום עץ ולמינציה בולון משתמשת במעין שזירת טקסטיל גס העשוי ויניל המכונה במקומותינו לינוליאום. אמנם אזכור שמו של החומר, שהפך לשם נרדף לרצפת מטבחים עבשה בדירת סבתא תל־אביבית מסורבת שיפוץ, עלול לעורר תחושת בחילה קלה אצל כל בעל טעם ומודעות לעיצוב, אבל במקרה של בולון - גם הטכניקה, גם עיבוד החומר וגם העיצוב גורמים לך לרצות להשליך לעזאזל את כל הדעות הקדומות על חיפויי רצפה.
בגרסתה של בולון מדובר בחומר רחיץ, עמיד, קל למניפולציה, המאפשר יצירת קולאז' שובר מוסכמות ובמחיר סביר לכל משטח דריכה. למעשה, כמו במקרה של יאן קאת', גם אריחי הוויניל של בולון מטפסים באלגנטיות על קירות כאורנמנט שחבל להשאיר אותו על הרצפה. אבל לא הכל מוצלח בתערוכה הזאת. ישנם הרבה מוצגים משעממים, טבולים בבנאליות מינימליסטית.
קיובקליזם קיוביסטי
בתואר "המציג הבומבסטי והמנותק ביותר מהמציאות" זוכה, כמובן, יצרן איטלקי. בימים של מחאה חברתית חובקת עולם היוצאת נגד הסדר הקפיטליסטי העכשווי, ישנם יצרנים שעדיין חיים בעולם הישן של היררכיות הכוח המסורתיות. אחד כזה הוא ביסאצה (Bisazza), שאחראי על קולקציה של פריטים עטופי מוזאיקה עשויה אריחי זהב זעירים. הקולקציה נעשתה בשיתוף המעצב אלסנדרו מנדיני.
הנצנוץ מנקר העיניים הזה, שכאילו נלקח מהימים שקדמו למשבר העולמי של 2008, פילג את המבקרים. חלק סברו כי מדובר בטעם רע ותו לא; אחרים - ברובם המוחלט איטלקים - טענו בחום כי מדובר ביצירה שמציגה את הפריטים הבסיסיים במלתחה הגברית האיטלקית, בזהב טהור, כיאה לגבר איטלקי. אבל אם היה נערך משאל, היו זוכים אנשי ביסאצה לציון לגנאי על הפגנת טעם רע וניתוק מהמציאות הכלכלית המייאשת.
ואם ביסאצה זכאי לפרס על ניתוקו מהמציאות הכלכלית, הרי שחברת באזיספייס (BuzziSpace) זכאית לפרס מקביל בתחום הניתוק החברתי. הרהיטים של באזיספייס, המשדרים הדוניסטיות עיצובית ואקסקלוסיבית, זכו לעיבוד מודרני חזק - עד כדי קוביזם מינימליסטי. וכשאני אומר קוביזם, אני מתכוון לקיוביקליזם. הקולקציה הזאת יוצרת חלל פרטי, מסוגר ומנותק מהחלל שבו מערכות הישיבה המסוגרות הללו מוצבות, ולא משנה איזה חלל.
גם אם מדובר בניסיון ליצור פרטיות בחלל סואן, הרהיטים של באזיספייס הם לא יותר מאנטיתזה לכיוון שהעולם צועד אליו: לחיבור, לשקיפות, לקישוריות ולמיזוג של חללים ואנשים. אלו רהיטים לבנקאי וול סטריט; רהיטים המסתירים סודות והתלחשויות בחסותה של צורניות בסגנון פיוטריסטי ועטיפה צבעונית מושכת. אלו רהיטים של מצג שווא, של כלים פיננסיים מבטיחים שאינם עומדים בהבטחתם. וכאילו להכעיס, הם נוחים להחריד לישיבה ממושכת. בדיוק כמו ההשקעה בבורסות.
קונוס מעניש
הפריט הכי לא פונקציונלי בתערוכה כולה הוא כיסא שהוצג תחת השם המוזר 3DWN1UP בעיצובו של אלדו בקר (Aldo Bakker). משענת הכיסא - שעוצב עבור גלריית העיצוב ההולנדית פרטיקלס (Particles) - צומצמה לכדי קונוס מעניש, חסר כל רחמים לעמוד השדרה. אולי מדובר במערכת ישיבה שמיועדת לאנשים חסרי עמוד שדרה? אנשים נוזליים, שיכולים פשוט להתמזג עם הכיסא היפהפה הזה, שעוצב בניגוד לכל היגיון אנושי?
לפי בקר, ארגונומיה היא מושג שאבד עליו הכלח. כיסא הוא האתגר האולטימטיבי למעצב, הרי העולם עמוס באלפי עיצובים של כיסאות. כיסא חדש צריך לומר ולהציע משהו חדש, כמעט מהפכני. הכיסא של בקר כנראה מציע לך לא לשבת עליו, אלא פשוט להמשיך ולהתבונן בו. וזה בדיוק מה שעשו המבקרים: הם עמדו והתבוננו בו בפליאה מעורבת בגיחוך.
