ג'ף גרין: "ההפגנות נגד וול סטריט הן קריאת השכמה"
ג'ף גרין הפך למיליונר בזכות השקעה בנדל"ן, ולמולטי מיליארדר בזכות הימור חכם נגד הענף. עכשיו הוא יוצא נגד הקולגות מוול סטריט וטוען: "בפעם הבאה זה עלול להיות אלים יותר ולהעלות מישהו כמו הוגו צ'אבס"
"היום נהוג לומר ש'הגאות העולה מרימה את כל הסירות': שאם יהיה שגשוג כלכלי, המצב של כולם ישתפר", אומר ג'ף גרין. "אבל הגאות שלנו הרימה רק את היאכטות, בזמן שכל הסירות האחרות שקעו - ואתה לא יכול לתת רק ליאכטות לעלות מעלה־מעלה בזמן שכל השאר נאבקים. זה לא צודק מוסרית, זה לא טוב לכלכלה, וזה לא הוגן. לכל אחד מגיע סיכוי באמריקה".
גרין עצמו, למען הסר ספק, הוא בעליה של יאכטה מפוארת בת 45 מטר - ספינת יוקרה קטנה שזוללת 200 ליטר דלק בשעה. היאכטה, שעל סיפונה התארחו בעבר ידוענים כמו מייק טייסון ולינדזי לוהן, אמנם עומדת כיום למכירה, אבל מקומו של גרין באצולת ההון מובטח. גרין, איל נדל"ן ופיננסים, הפך למולטי־מיליונר בעסקי הנדל"ן - ואז, ב־2006, הימר נגד הענף שבנה אותו והפך למיליארדר. היום הוא שווה 2.2 מיליארד דולר ומדורג במקום ה־601 בעושר בעולם, על פי המגזין "פורבס".
ג'ף גרין צילום: איי פי
המספרים האלה מציבים את גרין (57) באופן מובהק בעברו האחד של קו שבר המחלק כיום את אמריקה. מהעבר השני ניצבים כמעט כל השאר. מאז שנות העשרים של המאה הקודמת, ערב השפל הגדול, לא היתה התהום המפרידה בין העשירים לכל היתר עמוקה כל כך, והפער בין האחוזון העליון ליתר ה־99% לא היה גדול כל כך. ועם זאת, בראיון ל"כלכליסט" גרין אינו מהסס לשבור את אחדות השורות ולמתוח ביקורת נוקבת על חבריו הפיננסיירים, המאוחדים כיום בשנאת אובמה ובאהבת רומני, והמנסים גם להציג חזית אחידה מול ה־99%. אם שואלים את גרין, הניתוח הכלכלי של חבריו לצמרת תקוע בעבר, העמדות שלהם מגוחכות, והסירוב שלהם להתעורר עשוי להיגמר בדמעות.
"אין תחליף ל'הון זיעה'"
טוב להיות ג'ף גרין (Jeff Greene), אבל לא תמיד זה היה ככה. גרין נולד בשכונה יהודית בוורצ'סטר, מסצ'וסטס, שעה נסיעה מבוסטון. אביו מכר ציוד למכונות טקסטיל ואמו לימדה בבית ספר יהודי. המשפחה חיה בצניעות.
אבל לגרין הבן, שכבר כילד עבד בפינוי שלג, כיסוח מדשאות וחלוקת עיתונים, היה כישרון טבעי לעסקים: כבר בחופשות לימודיו לתואר ראשון מואץ באוניברסיטת ג'ונס הופקינס הוא החל לצבור הון בעסקי טלמרקטינג, ובתוך כמה שנים, עם 100 אלף דולר ביד, הוא פנה ללמוד מינהל עסקים בהרווארד. חבר ללימודים יעץ לו לקנות בית בסמוך לאוניברסיטה, לגור בחלקו ולהשכיר את השאר, וכך לממן את מגוריו. גרין סיים את התואר כשבבעלותו 18 בתים. קצת יותר מעשור מאוחר יותר הוא חלש על אימפריית נדל"ן קטנה של 110 מיליון דולר באזור לוס אנג'לס, הודות לעליית מחירי הנדל"ן באזור בשנות השמונים. מילד טוב וורצ'סטר גרין הוא הפך לחיית מסיבות, עם וילה בבל אייר ומרצדס עם גג נפתח.
אלא שמה שעולה גם יורד: בתחילת שנות התשעים התרסק שוק הנדל"ן בקליפורניה, וגרין, שמימן את השקעות הנדל"ן שלו באמצעות מינוף אגרסיבי, גילה שהוא יושב על חובות של 60 מיליון דולר, ומולם נכסים ששווים רק 50 מיליון דולר. "יום אחד התעוררתי ומצאתי את עצמי עם מינוף יתר, בשערי ריבית מאוד גבוהים, ולא יכולתי לשלם חלק מהחובות שלי", הוא מספר. "אלה היו שנים מפחידות ולא קלות. שרדתי את התקופה הזאת, אבל חוויתי הרבה לחץ ועצבים, וגם החמצתי הזדמנויות - הייתי עסוק בניסיון להיחלץ מהתסבוכת הממונפת שיצרתי במקום לנצל את ההזדמנויות שנוצרו בעקבות משבר הבנקים באותה תקופה. כך שכיום אני הרבה יותר זהיר לגבי מינוף".
כשהוא מתבקש לספר עוד על הפילוסופיה העסקית שגיבש לאורך הקריירה שלו, גרין מתמקד בחשיבותה של האצבע על הדופק. "אני מנסה להשיג כמה שיותר מידע על מה שאני עושה. אני שואל שאלות את מי שרק אפשר. אני קורא ככל יכולתי, ומנסה לגבש החלטות מושכלות ואינטליגנטיות. ואז אני מנסה להיצמד לנתונים הבסיסיים, ולא לתת לאירועים היומיומיים להוציא אותי מפוקוס.
אובמה ורומני בעימות הטלוויזיוני הראשון צילום: רויטרס
"מעבר לכך, לדעתי אין תחליף ל'הון זיעה', לעבודה קשה. וזה אומר, למשל, לצאת לשטח. אל תשלח מישהו. אם אני קונה בניין, אני עובר בכל אחת ואחת מהדירות, אפילו אם זה בניין של 200 דירות. כי אני מרגיש שזו ההזדמנות שלי להבין לא רק את מצב הדירות, אלא גם אילו אנשים גרים שם ואיך הם חיים. הרבה אנשים שמבצעים השקעות כאלה שולחים את אחד הכפופים להם, או עושים סיור של חמש דקות או שעה. אני מעולם לא פחדתי להפשיל את השרוולים ולנסות להבין כל השקעה מהיסודות ומעלה".
ההיצמדות הזאת לנתונים, כך על פי גרין, משמעותה גם נכונות ללכת נגד הזרם. "זה אומר שלפעמים אתה חייב להיות בעמדת מיעוט, לרדת מהעגלה שעליה כולם רוכבים. אפילו בנקאי ההשקעות שאני עובד איתם, למשל, ממליצים תמיד להוסיף סיכון כשהמצב טוב, ולרכוש הגנה כשהמצב גרוע. זה צריך להיות בדיוק להפך: כשהכל הולך מצוין, זה הזמן להגיד 'עשיתי יופי של רווחים, אני אוהב את מה שיש לי, ואני לא רוצה שיהיה פחות טוב'. זה הזמן ללכת לרכוש קצת הגנה, לבצע גידור. וכשהכל על הקרשים, וכולם יוצאים מהשוק בלי סיבה, או מסיבות שלא ממש קשורות להשקעה, זה הזמן ללכת להשקיע".
וב־2006, התפיסה הלעומתית הזו השתלמה בגדול: היא הפכה את גרין מאיש עשיר למיליארדר.
"אף אחד לא רצה להיות בצד של השורט"
בספר המצוין "The Greatest Trade Ever", המציג גלריה של משקיעים שהרוויחו מהימור נגד בועת הנדל"ן, גרין מתאר את ההתנהלות העסקית שלו בימיה העליזים של בועת הסאב־פריים. בתחילת העשור הקודם הוא כבר שיקם את עסקיו מהמצוקה שאליה נקלעו, וחזר לקנות במלוא הקיטור. בראיון בספר הוא מספר שההיכרות העמוקה שלו עם הנכסים בלוס אנג'לס רבתי, ובמיוחד בעמק סן פרננדו והוליווד, אפשרה לו לקבל החלטות "על המקום", ברגע שהברוקרים התקשרו עם הצעה. "יכולתי לומר בתוך חמש דקות, רק משיחת טלפון, אם זה היה מחיר טוב. הכרתי את הרחובות, ידעתי מה דמי השכירות שם, ויכולתי לדמיין את הבניינים".
אל ימי טרום המשבר, ב־2006, גרין הגיע כשבבעלותו יותר מ־7,000 דירות, בנוסף לכמה בנייני משרדים. כמו רבים אחרים הוא מימן את הרכישות שלו באמצעות הלוואות. אבל שנות התשעים האבודות היו צרובות היטב בזיכרונו, וככל שהצטברו סימני הבועה גרין הפך למודאג יותר, וחיפש דרך להגן על השקעותיו ולא למצוא את עצמו שוב באותו מצב "מפחיד ולא קל". את הדרך להגן על השקעותיו מצא אצל חבר ותיק: ג'ון פולסון, מנהל קרנות גידור מניו יורק, שהחל גם הוא לחשוב ששוק הנדל"ן האמריקאי עומד בפני התרסקות.
כשפולסון שמע על חששותיו של גרין הוא הזמין אותו למשרדו במנהטן והציג בפניו את התוכנית העסקית שלו לקרן חדשה שניסה לגייס באותו זמן, ושאותה ייעד להימור נגד איגרות חוב מגובות משכנתאות. האיגרות האלה היו הלהיט של וול סטריט באותה תקופה, והקרן טרם הצליחה להתרומם. פולסון קיווה שגרין ישקיע בקרן, מהלך שהיה עשוי למשוך גם משקיעים אחרים, אלא שלגרין היו תוכניות אחרות: למה לשלם דמי ניהול, אפילו לחבר כמו פולסון, אם אפשר לעשות את העסקה בעצמך? בסופו של יום, אחרי מסע לחצים על הברוקר שלו, גרין היה למשקיע הפרטי הראשון שהבנקים בוול סטריט אפשרו לו להמר נגד שוק הנדל"ן. הוא עשה זאת באמצעות רכישת ביטוח נגד חדלות פירעון (CDS) של אג"ח מגובות משכנתאות, וגם באמצעות הימור נגד מדד ה־ABX, שעקב אחרי אג"ח כאלה. הצעד הזה התברר כ"השקעה מצוינת", כהגדרתו. מנגד, החברות עם פולסון, שהפך לאגדת וול סטריט בשל הצלחת ההימור נגד הבועה, נפגעה קשות.
מפגינים של תנועת אוקיופיי צילום: איי אף פי
בזכות ההימור שלו נגד בועת הנדל"ן גרין נכנס אל המשבר הפיננסי כמולטי־מיליונר, אבל יצא ממנו מיליארדר. "בסופו של דבר זה בכלל לא היה גידור", הוא מסביר עכשיו, "החזקתי בעיקר בבנייני דירות מניבי הכנסה בלוס אנג'לס, אבל הימרתי נגד אג"ח מבוססות משכנתאות על בתים למשפחות יחידות, כך שזה לא היה גידור: זו היתה הזדמנות השקעה מצוינת, ואני ניצלתי אותה. הרווחתי כ־800 מיליון דולר על העסקה הזאת, אבל ערך הנכסים שלי ירד רק ב־100 מיליון".
אלא שגם אם גרין עצמו אכן חיפש, לפחות במקור, הגנה על ירידה בערך נכסיו, למתבונן מבחוץ נראה כאילו למה שהתרחש בוול סטריט באותם ימים היה רק קשר חלקי ביותר למציאות. חלק ניכר מההשקעות בשוק הנדל"ן באותם ימים, כמו גם ההימורים נגדו, כלל לא נגעו ישירות במשכנתאות הסאב־פריים עצמן, אלא סבבו סביב מכשירים פיננסיים "סינתטיים", שחיקו את התנהגות המשכנתאות.
כשאני מעיר באוזני גרין שיש משהו מעט לא מציאותי בעסקאות מהסוג שביצע, הוא מצייר תמונה אחרת לגמרי. "אני חושב שכל שוק צריך מוכרים וקונים. הסיבה ששוק הנדל"ן כל כך התחמם והתנפח היא שלא היה בו איזון: היו בו רק אנשים בצד הלונג, ולא בצד השורט. אם בשנים 2004–2007 יותר אנשים היו עושים את מה שאני עשיתי, לא היתה בועת נדל"ן, כי הם היו מאזנים את השוק. הבעיה היתה שאף אחד לא רצה להיות בצד השורט: כולם רצו להחזיק באג"ח האלה, שגובו בזבל ושילמו ריביות נמוכות מאוד. ותראה מה קרה. זה בריא כשיש אנשים שעושים שורטים על אג"ח ומניות, כי זה יוצר נקודת מבט אחרת".
"להיכנס לתוך האטה כשאתה מגובה בנזילוּת זה נהדר"
כשאנחנו עוברים לדבר על עסקיו הנוכחיים של גרין מתברר שהאמרה Liquidity is King ("הנזיל מנצח", בתרגום קלוקל) עדיין נכונה. "בפעם שעברה שחוויתי מיתון בשוק הנדל"ן", הוא מספר, "ערך הבניינים שלי לא ירד בהרבה, אבל המימון התייבש, ההזדמנויות התייבשו, והיה מאוד קשה לנווט בשוק. הייתי אז כמו כל נדל"ניסט אחר, כמו כל בעל דירות - עם הרבה חוב שעומד לפירעון, הרבה מינוף, כל הבעיות האלה. הפעם, להיכנס לתוך מחזור ההאטה הזה כשיש לי כמות אדירה של נזילות היה חוויה ממש אחרת. בשנים האחרונות הייתי מסוגל להיות זה שאוסף את השברים, שקונה ועושה עסקאות. עבורי זה היה נהדר".
איך נראים העסקים שלך כיום?
"יש כמה השקעות נדל"ן שבהן אני מחזיק זה זמן. אני לא סוחר, אלא משקיע לטווח ארוך. אני ממשיך להחזיק ברוב הנכסים להשכרה שלי, ובמקביל אני מבצע רכישות של קרקע בפלורידה במחירי מצוקה, ומשקיע גם בבנייני קונדומיניום (בתים משותפים) שבהן לא כל הדירות נמכרו.
"מעבר לזה, אני עדיין שומר על רמת נזילות גבוהה. החל מ־2009 יש לי פוזיציות גדולות באג"ח מגובות משכנתאות, שאלה בדיוק סוג הניירות שנגדם הימרתי בהצלחה ב־2006. ובנוסף יש לי תיק אג"ח מגוון, שכולל השקעות באיגרות צמודות תמ"ג בדרום אמריקה ובאיגרות שעוקבות אחרי דיבידנדים באירופה".
ובמבט רחב יותר, איך אתה רואה את השוק היום?
"אנחנו נמצאים בבירור מעט אחרי השלבים הראשונים של התאוששות מחזורית, שהחלה לפני שישה חדשים. מחירי הבתים עולים, כמות המכירות עולה, ויש יותר התחלות בנייה". בנוגע לתחום שבו עשה את הונו, בנייני המגורים להשכרה, גרין נשמע מרוצה אף יותר: "הערך של ההשקעות האלה עלה בטירוף. היתה לנו צמיחה כלכלית נמוכה, ריביות נמוכות וגם מחסור במימון מהבנקים, וכל זה הוביל להיצע מוגבל בשוק. התוצאה היתה שברוב האזורים, מחירי בנייני המגורים עלו משמעותית".
גרין עם רעייתו מיי-שה צ'אן צילום: איי פי
ומה לגבי מחירי הבתים, שעמדו במרכז המשבר? הם יחזרו אי פעם לרמות השיא?
"מה שצריך לזכור לגבי ארצות הברית הוא שנוספים לנו 3 מיליון אנשים מדי שנה, מה שאומר ביקוש לכ־1.2 מיליון בתים. אם אני לא טועה, בנינו 4 מיליון בתים יותר מדי. לקח לנו שלוש שנים, אבל בסופו של דבר ההיצע הזה נספג. צריך לזכור שגם בכלכלה שיש בה 10% אבטלה, יש 90% שיש להם עבודה, והם צריכים לגור איפשהו.
"לגבי השאלה אם המחירים יחזרו לרמתם הקודמת, כל שוק הוא שונה, אבל יש מקומות מסוימים שבהם אני סבור שהמחירים אכן ישובו לרמות השיא. יש, למשל, גל הגירה אדיר של אנשים מהחוף המזרחי ומהמערב התיכון לדרום פלורידה. הבייבי בומרז מזדקנים, אוכלוסיית הפרישה מזנקת, והמספרים הגדולים שבהם מדובר יגרמו לשוק הזה לעלות".
"הרפובליקנים תקועים בשנות השישים"
מעבר לעסקי הנדל"ן, בשנים האחרונות גרין ממצב את עצמו כדמות ציבורית. הוא הצטרף לשועי העולם שמתאספים מדי חורף בפורום הכלכלי בדאבוס (והתייצב שם השנה לתמונות עם אהוד ברק). ב־2010 הוא אף ניסה לנצל את קופת המזומנים הגדושה שלו ולזנק אל המישור הפוליטי, והתמודד על תפקיד מועמד המפלגה הדמוקרטית בפלורידה לסנאט. גם בנאומי הבחירות שלו גרין הציג את עצמו כילד ממעמד הביניים שהגשים את החלום האמריקאי.
אלא שבין גרין לבין המועמדות לסנאט עגנה היאכטה הענקית שלו, והכוכבניות שביקרו עליה. היאכטה הזאת, לפי שלל פרסומים שהופיעו סמוך לבחירות, גם שימשה את גרין ואורחיו למסיבות פרועות במיוחד (גרין תבע, התביעה נדחתה על הסף). זו לא הפעם הראשונה שבה הוזכר גרין בהקשרים כאלה: ב־2003 הזכיר המגזין "ואניטי פייר" את האחוזה של גרין בבברלי הילס, "פלאצו די אמור", בתור אחד מיעדי המסיבות הנחשקים של הוליווד, שכולל רחבת דיסקו, ג'קוזי באוויר הפתוח וגם "קן אוהבים מרוקאי". גרין, אגב, מציע כיום את האחוזה למכירה; תג המחיר המשוער הוא 150 מיליון דולר.
אבל מעבר לרתיעת הבוחרים מסיפורים על יאכטות וידוענים דרג בי"ת, הבחירות הוכיחו שלהימור של גרין נגד שוק הנדל"ן, שהפך אותו לעשיר מופלג, היה גם מחיר. באמריקה מוכת המיתון, מיליארדרים עם ניחוחות וול סטריט הם לא סחורה שסוחפת בוחרים - בוודאי לא כשמדובר במיליארדרים שעשו הון מהימור על קריסת בועת הנדל"ן, אותו אירוע בדיוק שקבר את חלומותיהם של לא מעט אמריקאים.
למרות הכישלון שלו בפריימריז, גרין ממשיך לנסות להשפיע על הדיון הציבורי ולהשמיע את קולו. הוא לא לבד: האי־שוויון הגובר בארצות הברית, הזעם הציבורי נגד המערכת הפיננסית, והניסיון של הפוליטיקאים למנף אותו, גררו את עשירי אמריקה לקלחת הציבורית. רובם הגיבו בתרעומת על האווירה העוינת. פולסון, המוזה להימור של גרין, הצהיר כי "במקום להציג את העסקים המצליחים ביותר שלנו כרשעים, אנחנו צריכים לתמוך בהם ולעודד אותם לצמוח". גרין מציג עמדות אחרות: עם פרוץ מחאות "אוקיופאי וול סטריט" בסתיו שעבר הוא יצא לביקור בפארק זוקוטי במנהטן, מלווה בצוות של המגזין "פורבס". מאמר הדעה שפרסם לאחר מכן ב"וול סטריט ג'ורנל" נשא את הכותרת "אנחנו צריכים להקשיב ל־99%". "כמי שנולד אל תוך ה־99%, והצטרף לאחוזון העליון רק מאוחר בחיים, אני מבין את החרדות של המפגינים", כתב.
איל הנדל"ן סם זל תיאר בראיון ל"כלכליסט" את אנשי "אוקיופיי" כחבורת היפים.
"יש בזה משהו. זו לא היתה הפגנה מאורגנת עם מספר מאוד משמעותי של אנשים. ועדיין, עבורי היה פה מסר: מי שחושב שאפשר להתעלם מהעובדה שיש 50 מיליון איש שחיים בעוני במדינה הזאת, ומכך שיש כאן עוד עשרות מיליונים שבקושי מרוויחים משהו, שהם לא חלק מהחוויה האמריקאית, עלול לגלות של'אוקיופאי וול סטריט' הבאה יהיה אופי מאוד שונה. עשוי להיות לה אופי אלים. אלה עשויות להיות הפגנות המוניות, או הפיכה פוליטית מאורגנת שבה המנהיג הנבחר יהיה מישהו כמו פרנסואה הולנד או אפילו הוגו צ'אבס, ולא כמו ברק אובמה או מיט רומני.
"עבורי, ההפגנות הן קריאת השכמה לכך שאנחנו חייבים לוודא שכולם נוטלים חלק בחוויה האמריקאית, ושלכל ילד שעובד קשה יש סיכוי להשיג את החלום האמריקאי, כמוני. וזה אומר למצוא לאנשים מקומות עבודה והזדמנויות".
אנשים מהמעגל החברתי שלך, ברמת העושר שלך, מבינים את המסר הזה?
"הרבה מהחברים שלי הם רפובליקנים מהאגף הימני, והם פשוט תקועים בשנות השישים. הם חושבים שאם נוריד מסים זה ייתן דרור לכושר ההמצאה האמריקאי ויביא ליצירת מקומות עבודה, והכל יהיה בסדר. זה מגוחך: ארצות הברית ואירופה לא היו מוכנות לעלייתה של סין, שחיסלה כמויות אדירות של משרות ייצור כאן - והמשרות האלה לא יחזרו לכאן באמצעות הורדות מסים".
גרין, למען הסר ספק, עדיין חושב שארצות הברית היא הכלכלה המובילה בעולם. "אנחנו פשוט צריכים לצאת מהתקופה הזאת", הוא אומר, ומפרט מתכון חלופי להתאוששות שכולל השקעה מאסיבית בתשתיות ובטכנולוגיה, שלדעתו יאפשרו לארצות הברית לחזור להיות תחרותית. "יש סיכוי גדול שאז נקבל בחזרה את מקומות העבודה שנעלמו", הוא אומר. "אבל בטווח הקצר, הרטוריקה הרפובליקנית, כאילו אמריקה היא יוצאת דופן, כאילו היא מתעלה על כל השאר ואם רק נוריד מסים הכל יהיה בסדר, היא מגוחכת. לתאגידים אמריקאים יש טריליוני דולרים במאזנים שלהם כרגע. יש להם בבנק יותר כסף מאי פעם. שער הריבית נמוך מאי פעם, וגם שיעור המס נמוך מאי פעם. המס על ההון הוא רק 15%! אם כבר, שיעור המס נמוך מדי: אנחנו נכנסים לגירעונות ענקיים, וזה גורם לאנשים לאבד את האמון".
"ההתנגדות לאובמה היא כמו כת דתית"
הנושאים שעליהם מדבר גרין עומדים כמובן בלב מערכת הבחירות לנשיאות בארצות הברית, המתקרבת לישורת האחרונה שלה. אולי יותר מכל מערכת בחירות בעבר, הכסף מציף את הקמפיינים ומתורגם למסעות פרסום בהיקפים חסרי תקדים. חלק לא מבוטל משטף התרומות מגיע מהטיטאנים של וול סטריט, שלהבדיל מ־2008, חשים ניכור מאובמה ופועלים במרץ נגד בחירתו. הם רותחים, למשל, על ההתבטאות שלו בקיץ שעבר, בעיצומם של הדיונים על תקרת התקציב. "אם אתה מנכ"ל עשיר או מנהל קרן גידור, המסים שלך כרגע נמוכים יותר משהיו מאז שנות החמישים", הכריז אובמה. "אתה עדיין תוכל לטוס במטוס המנהלים שלך. אתה רק עומד לשלם מעט יותר".
בין אלו שנזעקו לשמע הדברים היה מנהל קרנות הגידור לי קופרמן, עוד מיליארדר יהודי שהתחיל מכלום, ושגרין מתאר כידידו הטוב. קופרמן נחשב למנהיגו הלא רשמי של קמפיין הסקטור הפיננסי נגד אובמה, בעיקר בזכות מכתב פתוח ששיגר לנשיא. "בניגוד לאופן שבו מתארים אותנו, הקפיטליסטים הם לא מקור כל חולי", הוא כתב. "כקבוצה, אנחנו מעסיקים מיליוני משלמי מסים, משלמים את המשכורות שלהם ומספקים להם ביטוח בריאות... אנחנו מייסדים תעשיות חדשות, מפתחים מוצרים חדשים, וממלאים את המדפים בחג המולד... לדבר על עשירים מיוחסים נגד עניים מנושלים זה לפספס את העניין, וגם ללבות אווירה נפיצה ממילא. זו חנופה פוליטית לרגשות האנושיים השפלים ביותר - וכפי שההיסטוריה מלמדת, האסטרטגיה הזאת לא מועילה לאף אחד חוץ מעריצים ואנרכיסטים".
"אין ספק שהרבה אנשים מרגישים ככה", גרין אומר עכשיו על ידידו. "בעיניי זה כמעט כמו כת דתית. אתה יודע, אני רואה אותם בפאלם ביץ'; כשאתה שואל אותם במי הם תומכים, הם עונים ABO - ראשי תיבות של Anything but Obama ('הכל חוץ מאובמה'). ולזה שהם מתנגדים לאובמה כמעט שאין שום קשר למדיניות שלו.
"כשאובמה דיבר על מיליונרים ומיליארדרים ומטוסים פרטיים הוא ניסה להלהיב את בסיס התומכים שלו. אבל הוא הלהיב דווקא את האופוזיציה, באופן מאוד אגרסיבי. לי קופרמן, אדם שאני מאוד מעריך, עובד קשה מאוד עד היום, אשתו עדיין עובדת כמורה, הוא תורם הרבה לפילנתרופיה - והוא מרגיש כאילו הנשיא תקף אותו אישית. הוא נעלב, ויש הרבה אנשים שמרגישים כמוהו". במילים אחרות, הון עתק לא מבטיח עור של פיל.
אגב, אף על פי שגרין עצמו ניסה לרוץ מטעם המפלגה הדמוקרטית, לא נראה שהוא מייחס חשיבות הרת גורל למערכת הבחירות הנוכחית. "גם אובמה וגם רומני הם בחורים מצוינים", הוא אומר. "לשניהם מאוד אכפת מהמדינה שלנו, שניהם מאוד חכמים ומאוד משכילים, והמדינה יכולה להצליח מאוד עם כל אחד מהם". מעבר לכך, הוא מסביר, תפקיד הנשיא לא עד כדי כך חשוב. "רוב האמריקאים מייחסים חשיבות רבה מדי לתפקיד הנשיא. אין לנו כאן בית מלוכה כמו בבריטניה, ואני חושב שבראש שלנו אנחנו הופכים את הנשיא למלך. יש אמריקאים שמאמינים שאם יהיה להם נשיא אחר, ולא אובמה, הכל יהיה בסדר. זאת טעות: אנחנו מי שאנחנו והכלכלה היא מה שהיא".
גרין עובר למסר שמוכר קצת יותר בחוגי האחוזון העליון: מי שרוצה להצליח צריך להתאמץ, גם ברמה הלאומית. "מה שהנשיא כן יכול לעשות הוא להיות מנהיג, ולומר לעם האמריקאי שאנחנו צריכים להבין שאנחנו במלחמת עולם כלכלית. זו לא רק סין: אלה גם ישראל, קוריאה וגרמניה. כל מדינות העולם נלחמות על אותם מקומות עבודה ועל חיים טובים יותר עבור הילדים שלהן. מנהיג טוב יגרום לאמריקאים להכיר בעובדה שהם ניצבים בפני כלכלה מאוד שונה מזו של לפני 30, 40 או 50 שנה, ויגרום להם להבין כמה חשוב שנתאמץ ונהפוך לתחרותיים יותר. אפליקציה חדשה לאייפד אפשר ליצור בסיאול, במומבאי או בתל אביב - בכל מקום שבו נמצאים הילדים עם ההשכלה הטובה ביותר. הילדים האלה הם שיצליחו בכלכלה העולמית. רוב האמריקאים לא מבינים את זה".
"אם הילדים שלי ירצו מטוס פרטי, הם ישיגו אותו בעצמם"
בשנים האחרונות גרין התמסד. ב־2007 הוא התחתן עם מֵיי־שֵה צ'אן, נדל"ניסטית אוסטרלית ממוצא מלזי־סיני, צעירה ממנו ב־20 שנה, שפגש במסיבה בהאמפטונס, יעד הנופש של אצולת הממון של החוף המזרחי (מייק טייסון היה השושבין). מאז נולדו לשניים שני ילדים. בין סממני ההתמסדות: אחת משיחות הטלפון לצורך הכתבה נערכה בעת שגרין ואשתו נסעו למכירת רהיטים עתיקים, תוך כדי שהם מנסים להתמודד עם ארוחת טייק אוויי שיצאה משליטה במכונית שלהם.
ומה בנוגע לכל אותן מסיבות? "ערכתי מסיבות גדולות ואקזוטיות כשהייתי רווק", הוא מודה, "אבל אתה יודע, אתה עושה מסיבה גדולה עם הרבה סלבריטאים, וכולם חושבים שזה מה שאתה עושה כל יום. תאמין לי, זה פשוט לא המצב. אם אתה כל הזמן במסיבות, אתה לא מסיים תואר ראשון בג'ונס הופקינס בשנתיים וחצי ותואר במינהל עסקים בהרווארד, ועוד בונה קריירה מוצלחת. זה מצחיק". הוא מספר שגם היום הוא עורך מסיבות: למשל מסיבת יום ההולדת שהוא מתכנן לבנו, שבה יהיו גם ליצנים ומכופפי בלונים. "אני אוהב לארח ולחלוק את העושר שלי עם אנשים שהם חלק מחיי. זה יכול להיות ליל הסדר, או ארוחת ראש השנה, או מסיבה גדולה על החוף כשיש סוף שבוע ארוך, ואני מזמין את כל מי שאני מכיר".
לפני כשנתיים הודיעו גרין ורעייתו שהם לוקחים את רעיון חלוקת העושר צעד אחד הלאה, מצטרפים ליוזמתם של וורן באפט וביל גייטס, ויתרמו 80% מהונם למטרות פילנתרופיות. "החלטנו שלא נרצה להרוס את החיים של הילדים שלנו עם כמויות כסף מטורפות שהם לעולם לא יוכלו לבזבז, ושלא ייתנו להם מניע לעשות משהו עם החיים שלהם", הוא אומר. "ביליתי 20 שנה בלוס אנג'לס, וראיתי הרבה ילדים שבאו ממשפחות עשירות, ובהרבה מקרים אלה היו סיפורי זוועה. לכן החלטנו שאנחנו רוצים שלילדים שלנו יהיה נוח, שהם יקבלו חינוך טוב ושלא יחסר להם דבר - אבל אם הם רוצים מטוס פרטי או יאכטה, הם יצטרכו להשיג אותם בעצמם. ומעבר לכך, זו פשוט דוגמה למה שדיברנו עליו קודם: כולנו ביחד בסיפור הזה. זה כל העניין".
