עמלם היה לשווא: הטייקון בדרך להשתלטות סופית על השכונה בת"א

אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, כ־150 משפחות המתגוררות בשכונת גבעת עמל ב' בתל אביב יפונו בקרוב מבתיהן. חלק מהפינויים מתוכנן כבר בימים הקרובים, והיתר בתוך חודשים ספורים, זאת כדי לאפשר את בניית מתחם בבלי דקל על ידי אלעד מגורים ישראל, חברה פרטית שבבעלות יצחק תשובה. לתושבים נודע לאחרונה כי המשטרה נערכת לפינוי בכוחות מתוגברים של אנשי יס"מ, והחשש שלהם הוא שהפינוי עשוי לגלוש לפסים אלימים.

גבעת עמל. "להורים לא היו מסמכי בעלות על הקרקע" צילום: מיכאל קרמר

שכונת גבעת עמל ב' משתרעת על כ־100 דונם בין דרך איילון ממזרח, רחוב הזוהר ממערב, רחוב הרב שלמה גורן מדרום ורחוב בבלי מצפון. מתוך המתחם, השטח שבידי תשובה משתרע על 87 דונם ושטח נוסף צפויים לרכוש ענבל אור ושותפים. בעוד תשובה מסרב לפצות את התושבים בסכום שיכול להגיע, לפי ההערכות, לכחצי מיליארד שקל, אור התחייבה לפצות כ־35 משפחות המתגוררות בשטח שתרכוש ב־100 מיליון שקל (כ־25 אלף שקל למ"ר בנוי וכ־5,000 שקל למ"ר קרקע). במקביל, תשובה אינו חוסך ביועצים לטיפול במשבר. הוא שכר את הלל פרטוק, מי ששימש דובר המשטרה וקודם לכן דובר עיריית תל אביב. עוד נשכר קצין המשטרה בדימוס חיים פנחס (שוגון), שאחראי על נושא הפינויים.

הפינוי המסתמן מעורר שורת תהיות. במשך השנים, כשהקרקע עברה כמה ידיים עד שהגיעה לידי תשובה, הסכימה המדינה, בגיבוי העירייה, להגדיל את זכויות הבנייה ליזמים במאות אחוזים, אך לא דאגה לתושבי המקום. העירייה, זו ששיחקה תפקיד משמעותי בפינויים אחרים בעיר, מעדיפה כעת לא להתערב בסוגיה.

הפגנה שערכו תושבי גבעת עמל ביולי 2013 נגד הכוונה לפנותם צילום: צביקה טישלר

"הגנו על ת"א בגופם"

תושבי גבעת עמל ב' התיישבו על הקרקע שבשכונת בבלי לפני קום המדינה, כשהשכונה נחשבה טריטוריה חיצונית לעיר ותושביה שימשו מעין גבול אנושי של מזרח העיר. יוסי כהן, יליד השכונה ומראשי ועד התושבים, מספר כי בתחילה הובאו לגבעת עמל כ־15 ראשי משפחות על ידי ארגון ההגנה כדי ליישב את בתי הכפר הערבי שננטש במקום. בהמשך, כדי לעבות את אכלוס השכונה, הובאו פליטים ותושבים מהשכונות הדרומיות של העיר. "זה היה כפר ערבי מחוץ לעיר שנקרא ג'מוסין, והבתים הללו עדיין קיימים. מהכפר שיח מוניס (כיום רמת אביב ושטח אוניברסיטת תל־אביב) היו יורים על השכונה, והתושבים שהובאו לכאן הגנו על תושבי תל אביב בגופם", הוא מספר. ב־1948 משפחות שהיו בקו הראשון מול יפו הועברו גם הן לשכונה, חלקן משכונות כמו שבזי ואף משכונת נווה צדק, אך גם פליטים ועולים חדשים. עמליה פיימן (70) מספרת כי הם הובאו לשכונה על גבי חמורים. "כשהגענו לכאן, זה היה זמן קצר לאחר שהערבים ברחו".

מצבם החוקי של תושבי גבעת עמל ב' אינו שונה מזה שהיה בשכונות רבות בישראל אשר אוכלסו בחופזה באותם ימים בשל הצורך הדחוף ליצירת פתרונות מגורים לעולים החדשים ועל רקע צורכי הביטחון של המדינה הצעירה. ב־1949–1950 דוד בן גוריון הצהיר שאיש מתושבי אותן שכונות לא יפונה עד לקבלת דיור קבע. משנות החמישים התושבים ביקשו לרכוש את הקרקע, בתחילה מרשות הפיתוח ובהמשך, עם הקמתו, ממינהל מקרקעי ישראל. "להורים שלנו לא היו מסמכי בעלות על הקרקע והם הבינו שצריך להסדיר את הנושא אבל הפקידים התעלמו מהם", מספר כהן. תקנות שחוקקו בשנת 1953 אף קבעו כי הם רשאים לקנות את האדמה במחיר מופחת, אך לטענת התושבים, המדינה הסתירה זאת מהוריהם.

השינוי המשמעותי במעמד התושבים התרחש בשנת 1961 עם רכישתה של הקרקע על ידי חברת ב.פ. דיור, אשר היתה חברה־בת של סולל בונה. גם ברשות מקרקעי ישראל מודים כיום כי מטרת אותה מכירה היתה פיתוח המתחם על ידי הקמת שיכונים, בין השאר לטובת ולרווחת תושבי השכונה. למעשה, ממשלת ישראל סברה אז כי לתושבים אין הידע והיכולת הכספית לבנות באופן עצמאי, והחליטה להקצות את המתחם לגורם שהיה מנוסה בתכנון, פיתוח, בנייה ומימון בהיקפים גדולים שיאפשרו את אכלוסן של מאות משפחות. ברשות אף מודים כי במסגרת ההסכם הצהירה ב.פ. דיור כי היא מכירה בזכותם של תושבי השכונה, אשר החזיקו בקרקע ללא כל זכות חוקית, והתחייבה לתת להם דיור חלופי בבניינים או בשיכונים שיוקמו על ידיה, אם ירצו בכך.

אלא שבפועל הבנייה בשכונה התעכבה מסיבות שהיו קשורות בעיקרן לעירייה ולקשיים בפינוי המחזיקים במתחם. בשנת 1988 אישרה הנהלת המינהל את העברת הזכויות במתחם לחברות דנקנר השקעות שבבעלות שמואל דנקנר וא.מ.ת.ש. השקעות, וגם כאן אחד התנאים שהוצבו בפני החברות היה כי הן יישאו על עצמן את ההתחייבויות הקודמות כלפי התושבים. גם זכויות הבנייה גדלו בקצב שיטתי עד שהגיעו למצב הנוכחי של כ־1,400 יח"ד (כולל חלקה של ענבל אור). לטענת התושבים, ליזמים היה מאוד נוח להשאיר אותם במהלך השנים על הקרקע כדי לדרוש תוספת זכויות כתמריץ לפיצוי שהחברה תידרש לתת לתושבים.

יצחק תשובה. "הם פלשו לשטח פרטי בניגוד לחוק" צילום: אוראל כהן

אקירוב נתן פיצוי

בימים עברו השתרעה שכונת גבעת עמל על שטח נרחב הרבה יותר וכללה מתחם גדול באזור של רחוב פנקס (כיום מגדלי אקירוב) ושטח גדול מדרום (כיום פארק צמרת). בשני המקרים פוצו התושבים שפונו. מדוע, אם כן, תושבי גבעת עמל א', שכונה שתושביה היו בעלי מעמד דומה לזה של גבעת עמל ב', קיבלו פיצויים? לדברי עו"ד זאב הרטבי, מי שייצג בעבר את התושבים מול היזמים ברחוב פנקס הסמוך, "אי אפשר לומר שאין קווי דמיון. עם זאת, יש גם הבדלים. אחת הטענות המרכזיות היא שבגבעת עמל ב' היה גידול משמעותי במספר התושבים.

לעומת זאת, בגבעת עמל א' היתה התארגנות פנימית של האנשים והיוזמה לפנות את השכונה הגיעה מהם. הם הקימו עמותה ופנו אליי כדי שאייצג אותם. ידענו שיש 110–120 משפחות במקום. פנינו במכרז לכמה חברות יזמיות ושאלנו מה הן מוכנות להציע למשפחות בסוף הגענו לשתי חברות: אוסיף ודיזנגוף סחר. צ'יץ' (שלמה להט, אז ראש עיריית תל אביב – ד"ל) לקח על עצמו את השכונה כפרויקט וניהל את המו"מ מול המינהל. עשינו חישוב והגענו למסקנה שצריך לקבל זכויות לפי שלושה מהדירות הקיימות, כלומר ל־360 יח"ד. בהסכם שעשינו עם היזמים כתבנו שהפיצוי שיינתן יהיה שווה ערך ליחידת דיור בגודל מקביל בצפון תל אביב", מספר הרטבי.

לדבריו, העירייה חששה תחילה מגובהם של מגדלי אקירוב, אבל שוכנעה לאשר את הבנייה. מניות חברת אוסיף נרכשו בהמשך על ידי משה אביב, ודיזנגוף סחר העבירה את זכויותיה לאקירוב. "ערב הבנייה היתה התמחרות בין משה אביב לאקירוב, ואקירוב זכה בהתמחרות. הוסכם עם החברות שההסכם ייכנס לתוקף אם 80% מהתושבים יחתמו. עברנו מבית לבית והחתמנו 90% מהדיירים. מי שלא נכנס להסדר והגיש תביעות, קיבל פחות מחצי ממה שהשגנו לאנשי העמותה. הפיצוי היה בשווה ערך לדירה בסביבה. התושבים קיבלו את הכסף בצ'ק בנקאי".

לדבריו, "העירייה מתעלמת כיום לחלוטין מהנושא מכיוון שהיא בעלת שטח במקום ושומרת על הנכסים שלה. אם יהיה פינוי בתשלום, העירייה תצטרך להשתתף בו כמו יזם. אצל אקירוב היה לעירייה אינטרס חזק, בעירייה רצו להרחיב את רחוב פנקס וזה היה תקוע להם. גם בסומייל ניתן פיצוי לאנשים אף על פי שהיה פסק דין חלוט מלפני 40 שנה שלא מגיע להם פיצוי".

לדברי עו"ד יורם חגבי חגי, שייצג בעבר תושבים מגבעת עמל א', הפתרון הוא קביעת קריטריונים כך שמי שהגיע לשכונה עד לשנה מסוימת או שהוריו הגיעו לשם או שנולדו במקום, ייחשב בעל זכויות. "אני טוען שכל האנשים שהתיישבו במקומות האלה כמו ג'מוסין, שיח מוניס ועוד רכשו זכות משפטית שלא צריך להסדיר אותה מחדש".

מאלעד מגורים ישראל נמסר בתגובה: "בניגוד לתמונה שמנסים להציג, המקרה של פינוי תושבי גבעת עמל, שנידון במשך כ־13 שנה בכל הערכאות השיפוטיות בישראל, אינו עניין 'חברתי', אלא מקרה של אנשים שפלשו לשטח פרטי בניגוד לחוק ועל פי פסיקת בית המשפט העליון אינם זכאים לפיצוי כלשהו. נמשיך לפעול בהתאם להוראות החוק, הדין ופסיקת בית המשפט ובשיתוף פעולה עם הרשויות וכל הגורמים הרלבנטיים, וכפי שהגענו להבנה על פינוי בהסכמה של עשרות משפחות במקום, נמשיך להגיע להבנות בעניין זה עם משפחות נוספות שמכבדות את הוראות החוק וצווי בית המשפט".

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "סוגיית פינוי המחזיקים השונים בגבעת עמל נמצאת במחלוקת משפטית בין התושבים לבעלי הקרקע, שנמצאת בערכאות שיפוטיות, לרבות בית המשפט העליון, קרוב לשני עשורים, ורק בית המשפט הוא הגורם שיכול לברר לעומק למי יש זכויות ולמי מגיע פיצוי".

עם זאת, מוסיפים בעירייה, "בהסכמים שנחתמו עם בעלי הקרקע, לרבות ההסכם האחרון, העירייה דרשה מקבוצת תשובה ערבויות אישיות גבוהות כדי להבטיח כי פיצוי התושבים ייעשה אך ורק בהסכמתם המלאה או על פי פסיקת בית המשפט, וזאת כדי להבטיח את זכויותיהם. בנוסף, דורשת העירייה שלא יתבצעו פינויים ללא הליך בירור זכויות הוגן לכל זכאי. לעירייה אין זכויות קרקע מלאות על המגרשים, אלא רק 40% במגרש 5 וכ־25% במגרש 6".

מרשות מקרקעי ישראל נמסר כי "מאז שנת 1961 המינהל אינו מנהל למעשה את מקרקעי המתחם ואין לו צד בהליכים".

גם ועדת הפנים של הכנסת דנה אתמול בבעיה. יו"ר הוועדה, ח"כ מירי רגב, אמרה: "לא אאפשר מצב שבו יזמים מתעשרים ואנשים נזרקים לרחוב". ח"כ דב חנין הוסיף: "אלה אנשים שנלחמים על ביתם".

הזווית המשפטית: "ידו של בית המשפט קצרה מלהושיע"

ההליכים המשפטים נגד תושבי שכונת גבעת עמל החלו כבר בשנות השמונים, ובתי המשפט קבעו שאין להם זכויות בקרקע. לדברי עו"ד יורם חגבי־חגי, אשר ייצג בעבר תושבים מגבעת עמל א' הסמוכה, "יש פסקי דין חלוטים נגד חלק מהאנשים, שלפיהם שלאנשים שישבו בשטח עד 1962 מגיע פיצוי. הבעיה היא שפסק דין לפינוי, גם אם נקבע בו סכום, אם לא מומש בסמוך למועד הקביעה, הוא הופך לבלתי רלבנטי".

לדבריו, "בגבעת עמל התושבים לא היו מאוגדים, חלקם רכשו קרקע מערבים, אחרים מכרו את הזכויות כי הם הבינו שיש להם זכויות כאלה. יש כמה משפחות שהכירו בהן אבל נולדו להן ילדים, הם התרחבו כך שאף שיש להם זכות משפטית, הזכויות שלהם לא עוגנו והם הפכו לפולשים". חגבי הוסיף כי פסקי הדין הקשים שניתנו על ידי בתי המשפט נגד תושבי השכונה נובעים מכך שידו של בית המשפט קצרה מלהושיע במקרים כאלה. "כאן צריכים מעורבות שלטונית, מכיוון שנכון שהוחלט לפצות את האנשים משנות השישים אבל אף אחד לא פינה, הדור הראשון הולך ונעלם, ומי שנותר הם הילדים והנכדים. היום ערך הקרקע גבוה וצריך לעשות פינוי בלי בינוי. יש כאן גם אחריות של העירייה והמינהל שלא הסדירו את המקום במשך שנים. אולי זה המקום לפנות לבג"ץ".