דיור עכשיו 2014
"אי אפשר להיחנק 500 חודשים בשביל לקחת משכנתא"
כתב "כלכליסט" שוחח עם זוגות צעירים כדי להבין אם פעם היה קל יותר לקנות דירה, או שהבעיה נעוצה בדור הנוכחי. והיום: משפחת קרמר. הילה, נילס ושלו גרים בשכירות בנס ציונה ושוקלים להמיר את חלום הדירה באוהל ואפילו באוטובוס "העיקר שיהיה שלנו"
משפחת קרמר: הילה (41), נילס (35) ושלו (11.5)
מתגוררים: בדירת "2 ורבע חדרים״ שכורה בנס ציונה תמורת 4,000 שקל בחודש. ״זה בית בן 70 שנה, וכבר יותר מ־30 שנה לא תחזקו אותו״, מספרת הילה.
עובדים: הילה ד״ר לגנטיקה מולקולרית ומנהלת יחידה לסיקור גנטי בבית חולים. נילס הגיע לישראל מהולנד לפני 15 שנה להתנדב בקיבוץ, התגלגל מפה לשם, הכיר את הילה ונשאר. הוא עצמאי ועוסק בהתאמת אסטרטגיות שיווק לעסקים קטנים ובינוניים. בגלל אופי העבודה של נילס ההכנסה שלו אינה קבועה. בממוצע שני בני הזוג מכניסים יחד כ־17 אלף שקל בחודש נטו. הם לא רצו בתחילה להתראיין, אבל הסכימו לבסוף לחשיפה ולאיבוד מעט מהפרטיות רק כדי לנסות ולקדם במשהו את הסיכוי של משפחות צעירות להגיע לדירה משלהן.
יותר מ־5 דירות ב־11 שנה: ״הגענו לשפלה בעקבות הלימודים שלי ואחר כך העבודה שלי, ולנס ציונה בגלל בית הספר ששלו לומד בו. גרנו ברחובות, בקריית עקרון, בנס ציונה, בנצר סירני. אנחנו עוברים בממוצע מדי שנתיים״.
נקודת מבט: ״לשלו זה לא כיף בכלל. בכל פעם מחדש הוא צריך להסתגל לשכונה חדשה ולהכיר חברים חדשים. מפני שאין לנו כסף לשכור איזה מי יודע מה, אנחנו מקמבנים בכל פעם איזה משהו. גם עכשיו, שמנו באמצע הסלון ארון בתור מחיצה וכך נוצר לשלו חדר במרפסת. הוא לא ישן טוב במהלך השבוע, ובשבתות אנחנו נותנים לו לישון בחדר שלנו במזרן על הרצפה כדי שיוכל לקום מאוחר. במאי נצטרך שוב לעבור, התחלנו לחפש, והוא אמר לי: ׳אמא, בואי נקנה דירה. לא אכפת לי מה, אפילו משהו ישן, קטן, אפילו משהו שאתבייש להזמין אליו חברים. העיקר שנקנה. נמאס לי כבר לעבור׳".
משפחות המעוניינות להשתתף במדור מוזמנות לפנות ל: mail@calcalist.co.il
ההורים של הילה: ״אמא שלי נפטרה לפני יותר מ־20 שנה. אבא שלי חולה דמנציה. הוא בן 86, סיעודי במצב מאוד קשה. הוא גר בדירת 3 חדרים בתל אביב שקנה לפני כמעט 70 שנה ב־4 לירות כשהוא היה בן 19, מיד אחרי שנפצע במהלך מלחמת השחרור. הוא גר בבית עם מטפלת. גם אחותי גרה שם כי מטפלת זה לא תמיד מספיק. להיות סיעודי זו פשוט משאבה של כסף. הוא צריך מכשיר מיוחד שיגרום לו לעמוד, ומוניות, ומעלון לכיסא גלגלים, וכמה כיסאות גלגלים, וגם המטפלים עצמם עולים המון כסף, וכשהם בחופש אז צריך בייביסיטר, וריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה. והכל כמובן פרטי, כי המדינה נותנת רק פעם בחודש כשהוא צריך כל יומיים. הוא חסך כסף כל החיים ובזה אנחנו משתמשים בשביל הטיפולים שלו. אני לא יכולה לבקש ממנו כסף כשאני לא יודעת מה יהיו הצרכים שלו בהמשך״.
נילס, שלו והילה קרמר צילום: אוראל כהן
אבל תהיה ירושה: ״זה נכון שבסופו של דבר אבא שלי יוריש את הדירה, אבל אני לא בת יחידה, אנחנו שלושה. אני מאחלת לו אריכות ימים. אני לא רוצה לבנות על זה שאבא שלי ימות כדי שאוכל לקחת משכנתא. אני לא רוצה להתפלל לזה בסתר נפשי. ומלבד זה, אני כבר בת 41״.
ההורים של נילס: ״בהולנד לא חוסכים כסף לילדים, כי לא צריך. כשאתה מגיע לגיל האוניברסיטה אתה מקבל לימודים בחינם מהמדינה ועוד מלגת מחיה שאתה מחזיר אחר כך כשיש לך עבודה. חתונות זה לא סיפור גדול שם אז לא צריך לחסוך לזה. בהולנד יש משהו מדהים: כל אחד יכול לקנות את הדירה הראשונה שלו בלי אף שקל של הון התחלתי. אתה יכול לקחת 100% משכנתא שהמדינה ערבה לה בלי שום סכום התחלתי. ההחזר החודשי משתנה לפי גובה המשכורת שלך. הבית לא שלך עד שאתה לא מסיים לשלם. כלומר, מבחינת המדינה תחזיר את הכסף גם במשך 90 שנה. אם תלך לעולמך לפני שתסיים לשלם, אז אם היורשים שלך מסוגלים לשלם את היתרה הבית יהיה שלהם, ואם לא, הבית יעבור למדינה. ככה אנשים יכולים להתחיל את החיים שלהם גם בלי הון עצמי״.
השאלה המתבקשת: ״אז למה לא לעבור להולנד? כי אני פטריוטית. זו המדינה שלי ופה אני רוצה להיות. זה המקום בשבילי. כל הקלישאות נכונות. להגיד שאין רגעי שבירה? ודאי שיש. אבל אנחנו רוצים להיות פה״.
טובעים במספרים: "אנחנו לא רעבים ללחם. לא קרה שלא קנינו תרופות. אנחנו לא רועדים מקור בחורף ויש לנו חימום. אנחנו לא עניים, ועדיין, אנחנו לא מסוגלים להגיע לדירה עם המשכורות שלנו. יש נתק בין שני הדברים. זה לא יעד שאני יכולה להגיד: ׳אוקיי, בואו נכווץ קצת, נפסיק את החוג לילד, נחסוך על מזון ונצליח להגיע לבית׳. ממש לא. גם אם אצליח לחסוך 1,000 שקל בחודש, מה שלא לגמרי הגיוני אבל נניח, עדיין אצטרך לחסוך 500 חודשים רק כדי להגיע לסכום התחלתי שיאפשר לקחת משכנתא. אי אפשר ככה. אתה לא יכול להיחנק 500 חודשים רק בשביל שתהיה מסוגל לקחת משכנתא״.
מן הגורן ומן היקב: ״חיפשנו כל מיני פתרונות. חשבנו לקנות קרקע חקלאית ולבנות עליה אוהל טיפי ענק ולגור בו, אבל לא מוכנים למכור לנו קרקע למטרה הזו. חשבנו לגור בקרוואן. התחלנו לעשות חישובים. חשבנו אפילו לגור באוטובוס. נילס נסע לדן ולאגד וחיפש אוטובוסים ישנים. אנחנו כל הזמן מתעסקים בלחשוב איך מגיעים למצב שיש לנו קורת גג משלנו, אפילו מבד - העיקר שתהיה שלנו. היום אני משלמת 4,000 שקל בחודש על שכירות. אם הייתי מוצאת מגרש להתקין בו אוהל הייתי שמה בצד את ה־4,000 שקל בחודש ובסוף מגיעה לרכוש בית, אבל היום זה לא קורה. אני שוכרת דירות כבר 20 שנה. הוצאתי מאות אלפי שקלים על שכירות ולא התקדמתי אפילו בצעד אחד לקראת הבית שלי״.
תקווה/ייאוש:
״אנחנו לא מתבכיינים ואנחנו לא מסכנים. מבחינת חיי היום היום אנחנו ממש לא עניים. אבל יש פער ענק בין מי שאני ביום יום לבין מחירי הדיור כי כמה שלא נצליח להגדיל את ההכנסה שלנו עדיין הסיכוי שלנו להגיע לרכישת דירה אפסי. אומרים שמעמד הביניים מתבכיין ואז הולך לאכול סושי אבל האמת היא שלמשפחות ממעמד הביניים גם מגיע לצאת לאכול לפעמים בצנעה ואם הם לא ייצאו זה ישפיע על הכלכלה הישראלית כולה. אני גם מודאגת מהיום שיקרה משהו, אפילו סתם תאונת דרכים. או היום שאני אצא לפנסיה ואשכרה לא יהיה לי איפה לגור. לא לי ולא לילד שלי. זו חרדה קיומית. דברים פה רקובים מהיסוד. פוליטיקאים מבטיחים דברים ולא עומדים מאחוריהם, ואף אחד לא נותן דין וחשבון. מדברים הרבה על הקטרים של הכלכלה. משקיעים בקטרים בתקווה שהם ימשכו את המשק אחריהם. אבל הקטרים הפכו למפלצתיים, והקרונות שמאחוריהם כבר מתפרקים״.
