"דו"ח המבקר מתעלם ממצוקת המגזר הערבי"

מאות העמודים של דו"ח המבקר שפורסם בשבוע שעבר עסקו בסוגיות מהותיות בשוק הדיור, אך הותירו ללא התייחסות את בעיות המגזר הערבי, הסובל ממצוקות דומות לאלה של האוכלוסיה היהודית אך באופן קיצוני בהרבה. בניגוד לבעיות המוכרות אצל היהודים, שם יודעים הגורמים המקצועיים להסביר – לפחות על הנייר – כיצד ניתן לצמצם את הפערים, ביישובים הערביים הבעיה הולכת ומחריפה ופתרון אמיתי לא נראה באופק. המצוקה הזו גורמת בין היתר להמשך הבנייה הבלתי חוקית.

190 משכורות לקניית בית במשפחה ערבית

בעוד שדו"ח המבקר ייחד פרק שלם להיעדר נתונים עדכניים בשוק הדיור ולחוסר תיאום בין הגופים המדווחים, במגזר הערבי בעיית היעדר הנתונים חמורה אף יותר, בגלל בנייה בלתי חוקית שהיקפה לא מדווח ולא ידוע לרשויות, וכן הנטייה של בני המגזר להרחיב בתים המשותפים לבני המשפחה.

בנוסף, בשל העובדה שמרבית הכפרים הערביים יושבים על קרקעות פרטיות, מחירי הקרקעות בערים הממוקמות במרכז הארץ כגון טייבה, קלנסואה וטירה עומדים על כ־1.5 מיליון שקל לחצי דונם, בדומה למחירים הנהוגים בישובים יהודיים שבהם מתגוררת אוכלוסייה ממעמד בינוני ומעלה, אלא ששרוב המשפחות הערביות מתקשות לעמוד במחירים הללו. בגלל עלות הקרקע והבנייה והשכר הנמוך, למשפחה ערבית נדרשות 190 משכורות לקנות בית, לעומת 145 משכורות בממוצע בכלל האוכלוסייה, נתון שממילא מציב את רכישת הדירה מחוץ להישג ידם של מרבית הישראלים.

העיר טירה צילום: נמרוד גליקמן

"השיח הציבורי בנושא קרקע ותכנון פסח על חלק גדול מתושבי המדינה, כיוון ששיווק קרקע מתייחס לבנייה בישובים היהודים ולא לקרקע פרטית המאפיינת את מרבית הבנייה במגזר הערבי” אומר ד”ר תאבת אבו ראס, מנכ”ל משותף של ארגון קרן אברהם ובעבר יועץ התכנון של הערים טייבה טירה וקלנסואה ומרצה באוניברסיטת בן גוריון. “הדו"ח מתייחס לכישלון בשיווק לקבלנים יהודים ומתעלם מהפשרת קרקעות לבנייה אצל הערבים".

את היעדר תשומת הלב למגזר הערבי ניתן לקשר בין היתר להיעדר ייצוג הולם של ערבים בוועדות התכנון: במחוז צפון יש 17 חברי ועדה שמתוכם רק שלושה ערבים, על אף שהערבים מהווים לפחות 50% מהאוכלוסייה שם. במחוז דרום יש נציג ערבי אחד מ־17 חברי ועדה. גם בתוך היישובים רוב הוועדות לתכנון ובנייה בתוך הישובים נשלטות בידי יהודים.

ליישובים הערביים אין תוכניות מתאר

לדברי תאבת אבו ראס, בעוד שאצל היהודים הבעיה היא בקצב שיווק הקרקעות, במגזר הערבי מדובר על בעיית תכנון חמורה שגופי התכנון מתעלמים ממנה במשך שנים ארוכות. ברשויות הערביות 98% מהקרקעות הן פרטיות, אך בהיעדר תוכניות מתאר במרבית הישובים הערבים, תוכניות בנייה יוצאות לפועל בלי לבחון את התמונה הכוללת, כיצד היא משתלבת בסביבה וכיצד היא תואמת את תשתיות הישוב. בשנים האחרונות מקדמים ישובים ערביים רבים תוכניות כוללות אך רובן נמצאות עדיין בשלבים שונים של תכנון אשר אורך זמן רב. כך למשל בטייבה טירה וקלנסואה התכנון המתארי התחיל ב־2003 ועדיין התוכניות לא אושרו ונמצאות לפני שלב ההפקדה. "אלה השלבים האחרונים אבל זה מה שאנחנו שומעים כבר כמה שנים", הוא מסביר.

סיבה זו של היעדר תכנון ותשתיות מתאימות היא לדבריו הסיבה האמיתית לכך שגם הערים הגדולות במגזר עדיין בנויות ככפר אחד גדול ולא כעיר כפי שמקובל לראות במגזר היהודי, כלומר ללא בנייה רוויה משמעותית. סיבה זו מנוגדת לדעה הרווחת ולפיה הבנייה לגובה באותם ישובים נדחית על ידי בני המגזר לאור רצונם לשמור על קשר עם האדמה ועל הבנייה המסורתית של 3-2 קומות עם חלקת אדמה פרטית, "המדינה רוצה לעודד בנייה רווי.ה לגובה. אנחנו לא נגד זה, אבל אי אפשר לבנות בנייה רוויה על התשתיות הרעועות של המגזר הערבי. יותר מזה, הבנייה העירונית מחייבת שטחים ציבוריים, איכות חיים ושטחים מספיקים. אנחנו חלק מהמדינה ומגיע לנו חלק מהקרקעות והגיע הזמן שצריך להציע לערבים מגוון של פתרונות מגורים".

לפי נתוני הגידול באוכלוסיה הערבית מידי שנה קיים צורך ל־10,000 דירות חדשות כאשר בפועל נבנות 2,000-1,500 דירות בשנה (לא כולל בנייה בלתי־חוקית), ואילו היתר מצטופפים עם ההורים חלקם מבחירה אבל חלק גדול מעונין לעבור לצורת מגורים מודרנית. נתון נוסף מדבר על כך שישנן כ־40 אלף יח"ד שמיועדות למגזר הערבי וממתינות לאישור. בין היתר דובר על הקמת עיר ערבית חדשה ליד עכו, אך גם אם עיר כזו אכן תיבנה מדובר בהליך ארוך שחיתן מענה לצרכי האוכלוסיה במקרה הטוב בעוד כעשור.

בהיעדר פתרונות אמיתיים נאלצים צעירים רבים לעזוב את הכפרים שבהם גדלו ולעבור לערים יהודיות או מעורבות אך גם כאן הם נתקלים לא פעם במצוקה, בצורת בעלי דירות שלא מעוניינים להשכיר לערבים. בנוסף טוען תאבת כי כלל לא ברור אם האוכלוסיה היהודית מוכנה לקלוט את האוכלוסייה הערבית ולספק לה שירותים קהילתיים כמו בתי ספר יעודיים ומסגדים.