גבעת האירוס הנוצץ

הבית המרחף. המגדל של רפונזל. ההיכל. האונייה. בית המשפט האמריקאי. הספרייה. קלאב הוטל. בית לחם הגלילית. הכינויים הבלתי רשמיים שדבקו בבתי היוקרה של היישוב המתהווה אירוס מציירים ארץ אגדות פרועה של אנשים עם הרבה מאוד כסף. מעין דיסני פוגש את נפוליאון. ואכן, ביישוב העשירים הצעיר אפשר למצוא בתים מרשימים ביופיים לצד בתים שכבר נושקים להזיה מופרכת. בשעת לילה קל לנוסעים על כביש 42 לזהות את היישוב, שאחד מבתיו, הסמוך לכביש, מתהדר בנברשת תאורה ענקית דמויית ירח המוקף בכוכבים שיורדת מהקומה העליונה אל חלל הקומות התחתונות. אך רק בביקור ביישוב נחשפת היצירתיות במלואה: בבית אחד נבנתה פרגולת בטון גדולה ומסיבית ובה כמה פתחים שדרכם חודר אור בעיגולים אל הקרקע באופן המדמה מאוזוליאום, כך שהאדם ניצב קטן מאוד לעומת המבנה. בית אחר נבנה בהשראת בית יוקרה בטקסס, והוא בן ארבעה מפלסים ומעליו מתנשא מגדל ורדרד. בין לבין באדמת הבור נטועים בתים מרובעים בסגנון אולטרה־מודרני.

"בית המשפט האמריקאי" צילום: עמית שעל

היישוב הקהילתי אירוס, שמוקם באטיות בשנים האחרונות ממערב לנס ציונה, מופרד ממנה על ידי שמורת הטבע "גבעות הכורכר". הוא מכונה כך על שם אירוס הארגמן הפורח בו באביב. קרקעות היישוב נרכשו בשנות העשרים והשלושים על ידי יהודים מבולגריה שרצו להתיישב באזור. אולם, המדינה הגדירה את הקרקע שרכשו כפארק לאומי והתושבים לא יכלו לבנות עליה. רק לאחר מאבק משפטי ממושך הקרקע הופשרה, והבנייה עליה החלה בשנת 2010.

מאותה העת מחירי הקרקע הלכו ונסקו, מ־800 אלף שקל לחצי דונם לפני עשור לכ־2.5 מיליון שקל כיום, ויש גם מי שדורש 2.8 מיליון שקל. מבדיקה שערכנו בתחילת יולי עולה שזמן הנסיעה מאירוס ללב תל אביב עומד על 27 דקות נסיעה בצהרי היום, פחות מזמן הנסיעה מסביון לתל אביב. ההשוואה איננה מקרית — כבר כעת ברור שהיישוב החדש שמוקם בשטח המועצה האזורית גן רווה עומד להתווסף לרשימת יישובי היוקרה בין חדרה לגדרה.

זיכרונות מפומפיי

אפילו הכלבה היא חלק מהעיצוב

ביתו של עו"ד שי קידר (37), נשוי ואב לשניים, הוא אחד המרהיבים שביישוב — ועם זאת, כשעולים למרפסת הקומה השנייה וצופים אל השכנים, נדמה שאין יוצא דופן בהיותו של הבית יוצא דופן: בריכות מושקעות כמו זו שבחצר של קידר הן חלק מהפק"ל ביישוב. סגנון העיצוב בבתים מסביב כולל לא מעט קירות, עמודים מרחפים וצורות גיאומטריות ייחודיות. חלק מהקירות פה אינם פונקציונליים והם יוצאים מתוך הבית ויוצרים צורות ומטילים צללים שנועדו ליופי. לחלק מהבתים חיפויים לא שגרתיים; וניתן למצוא בתים שבהם אבן ירושלמית משולבת בחיפוי מודרני. במקצת החצרות מתקני שעשועים ובתי עץ מושקעים לילדים. כלבת הדוג־דה־בורדו של קידר, בעלת פרווה ארגמנית, מתגלה כאכזבה בתחום השמירה כשמתברר שהיא דוהרת לעבר זרים כדי ללקק אותם. נדמה שגם היא ממלאת בעיקר פונקציה עיצובית, בדומה לתאומי הקינג צ'ארלס ספנייל ב"מגדל של רפונזל", ביתם הסמוך של יצואן יינות ומשפחתו. המגדל של רפונזל כולל גם מזרקה מעודנת על קיר כחול בחצר, מעודנת כל כך, שרק צליל פכפוך המים מגלה את זרימתם על גבי הקיר. בבית גם מעלית, בריכה על סף הצוק וג'קוזי. בעלת המגדל זורמת עם דימוי "המגדל של רפונזל" שדבק בביתה: "אכלא שם את הבת שלי כשתגיע לגיל 16", היא מגחכת.

הבית הצף

"ב־2011 רכשתי פה קרקע בכ־2 מיליון שקל", מספר קידר, ומוסיף: "לצערי, היום כבר אין פה הזדמנויות כלכליות לרכישה. רציתי להעביר לכאן את ההורים שלי, אבל הקרקעות נמכרות ב־2.5 מיליון שקל. וזה לפני עלויות הבנייה. אני הוספתי יותר מ־3 מיליון שקל עבור הבנייה, ויש לי כאן חבר שבנה ב־7 מיליון שקל. אין מה לעשות, יש פה תחרות סמויה בין השכנים. כל אחד עושה משהו יוצא דופן שמושך תשומת לב מהבית השני. אין פה בית סתם".

מהתחרות הסמויה מרוויח בן היתר האדריכל הצעיר יהודה היקרי (40), שחתום נכון להיום על תכנון של חלק ניכר מהבתים ביישוב. היקרי, כמו שאומרים, התיישב על הטיל רגע לפני ההמראה: הוא בנה את "הבית המרחף", אחד הבתים הראשונים ביישוב, ולקוחות שהתפעלו מהתכנון הגיעו אליו כקבוצה כדי להוריד מחירים. "'הבית המרחף' מכונה כך מפני שכל הקומה העליונה שלו מרחפת באוויר מעל הבריכה", הוא מסביר. "המסגרת האפורה והקירוי שיוצר מבנה ריבועי לא שלם גורמים למוח להשלים עצמאית את הקווים החסרים במבנה. אחרי שסיימתי את הבית הזה, עוד תושבים ביקשו בתים בסגנון אולטרה־מודרני. אבל באים אליי בעוד הרבה בקשות, ממגדל בסגנון טקסני ועד בקשה לבית רעפים במראה חמים. הסגנון כאן מאוד אקלקטי. זה לא כפר שמריהו או סביון, המיקום בכל זאת דרומי יותר, אבל זו היומרה של התושבים ולשם הם מכוונים, ולדעתי זה יגיע לשם.

מראה הקובייה ההונגרית צילום: עמית שעל

"הבית האחרון שנמכר בשכונה ומשתרע על פני חצי דונם נמכר בעסקת יד שנייה ב־4.9 מיליון שקל. אפשר רק לשער מה יקרה כאן אחרי שיושלמו עבודות הפיתוח", מסכם היקרי.

בגלל מיקומו הטופוגרפי של היישוב, שבנוי באזור גבעות כורכר, ניתן לראות לעתים הפרשי גובה בין מגרשים שמגיעים עד 3 מטרים, מחייבים הקמת קירות תמך בחלק מהמבנים ומייקרים את הבנייה. אבל ככלל, מה שמייקר את הבנייה הוא חוסר הגבולות בתקציב והרצון לבלוט: "ישנם לא מעט בתים עם בריכה ומעלית ושימוש בחומרי גמר מיוחדים, כמו חיפוי לוחות בטון חשוף, לוחות עץ וקירות מסך גבוהים. נוסף על כך, במרבית הבתים נבנו מרתפים שמייקרים את הבנייה. יש כאן תושבים שיכולים להרשות לעצמם ולא מהססים לעשות זאת. הבנייה בישוב עולה יותר מ־1.5 מיליון שקל, וישנם בתים שנבנו גם במחיר 4‑3 מיליון שקל", הוא אומר, ומיד מתייחס גם ללקוחות שהצליחו לצאת מן הלופ התחרותי ביישוב: "ישנם גם לקוחות ביישוב שביקשו לתכנן בתקציב מצומצם יותר ולבנות בית צנוע יותר. התפקיד שלי כאדריכל הוא בסך הכל להגשים חלומות לכל סוגי הלקוחות".

מבט דרך הקיר של אחת הווילות צילום: עמית שעל

הפריחה האטית של אירוס השפלה

באופן מפתיע, כל הכסף הזה לא גורם לאירוס לצמוח פרא: היישוב מוקם לאט מאוד. מאז 2010 אושרו לבנייה צמודת קרקע 450 יחידות, אבל בפועל מתגוררות ביישוב רק 70‑60 משפחות. הבתים ביישוב כבר עומדים, אך התשתיות הציבוריות, כגון תאורה, מדרכות, כיכרות ומבני ציבור — עדיין בתהליכי פיתוח ובנייה. בביקור באירוס מתקבלת תמונה של וילות ענק נטועות במקומן מוקפות בהררי חול. למעשה, השטח משמש אתר בנייה כבר כמה שנים, וצמחיית הפרא בחלק מן המגרשים הפכה לכר פורה לביקורי נחשים. כלים כבדים שנעים באתרי הבנייה של הווילות השונות רומסים תדיר פתחי ניקוז, מעקמים עמודי חשמל ורומסים את הצנרת.

ראש המועצה האזורית גן רווה, מוני אלימלך, לא מסתיר את תסכולו מכך שהיישוב הוא אתר בנייה מתמשך: "לצערי הרב, אנשים מגישים תוכניות לבנייה בטפטופים", הוא אומר. "אני לא מדבר על מגרשים שיש בהם 32 יורשים ולא מצליחים להסכים על כלום — גם מקרים כאלה יש לנו — אלא על כאלה ששוברים את הראש למי למכור ובכמה, ובינתיים יושבים על הגדר ומחכים לראות מתי המחיר יעלה ומתי יירד. לכן היישוב חצי אפוי, וזו בעיה. זו לא אדמת מדינה; אי אפשר לתת לאנשים דדליין 'תבנו עד תאריך זה וזה'. אז זה בית כן, חמישה בתים לא. קשה להתקדם בעבודות הפיתוח כשכל היום שופלים ומשאיות מסתובבים שם ובונים את הווילות האימתניות. בכל מגרש יש פתח יציאה של מים, אבל אחת לכמה זמן עולה עליו כלי כבד, שובר אותו, יש פיצוץ, מתקנים וחוזר חלילה. זה סיוט".

"המאוזוליאום". האור יורד בעיגולים אל הקרקע, והאדם ניצב קטן מול המבנה צילום: עמית שעל

100 שנים של עיכוב

סיפור הכשרת הקרקעות של אירוס לבנייה היה סאגה ארוכת שנים שנפתחה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, כשקבוצה גדולה של משפחות יוצאות בולגריה רכשה את השטחים כחלק מיוזמה שקידמה ההסתדרות הציונית בבולגריה. הכוונה היתה להקים במקום יישוב לא חקלאי בסמוך לבית חנן, שגם קרקעותיו נרכשו בידי יוצאי בולגריה. אולם המדינה שינתה את ייעוד הקרקע ממגורים לפארק לאומי. רק אחרי מאבק משפטי ממושך שהנהיג אחד מיורשי הקרקעות, התוכנית להקמת הפארק בוטלה. בשנת 2010 נרשמו התחלות הבנייה הראשונות, ובשנת 2011 נבנו ביישוב שבעת הבתים הראשונים.

התארכות ההליכים הובילה לכך שחלק מבעלי הקרקעות המקוריים אינם בין החיים, ויורשיהם כלל אינם מודעים לכך שהם זכאים לאדמות שכיום שוות הון רב. כיום אדמות אלו נותרו בידי החברה הארץ ישראלית ליישוב עולים, שהוקמה בידי עולי בולגריה. בידי החברה עשרות מגרשים בשווי של יותר מ־100 מיליון שקל, המיועדים לבניית מבני ציבור ביישוב, כגון קאנטרי קלאב, מרכז מסחרי ודיור מוגן.

"בית לחם הגלילית" צילום: עמית שעל

עם דיירי היישוב נמנים לא מעט אנשי עסקים ובכירים: אחד מבעלי רשת רהיטי זגה - ליאור זגה, זכיין של הפיראט האדום, רופאים בכירים, בעליה של חברת מעליות ואחרים. אולם המרוויח העיקרי מצמיחתו של היישוב החדש הוא היזם רם אשר, אביה של מנכ"לית בנק דיסקונט לילך אשר טופילסקי. עו"ד אברהם פורז, שייצג את החברה הארץ ישראלית ליישוב עולים, מספר ש"השטחים של אשר היו שטחים חקלאיים, אך אלו צורפו לתוכנית היישוב במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה מחודשת של קרקעות".

אחת מהתוכניות העיקריות שעליהן מבוסס היישוב היא תוכנית לאיחוד וחלוקה מחודשים של קרקעות, בר־2/109, שיזם אשר. מעיון במסמכי התוכנית עולה שלרם אשר ולמשפחתו כ־30 מגרשים בני חצי דונם המיועדים למגורים. ביישוב מתוכנן לקום מצפור על שם בנו, אסף, שנהרג בעת שירותו הצבאי כטייס מסוק.

"המגדל של רפונזל" צילום: עמית שעל

"התחלנו כמו בחוות בודדים"

האדריכלית מיכל סולומון, תושבת אירוס שמלווה את תוכנית הפיתוח בו, קנתה בו קרקע ב־2010 ועברה להתגורר ביישוב ב־2012. "אני מרגישה חלוצה", היא מחייכת. "כשבניתי את הבית, עוד לא היה פה כלום. עוד לא היתה תאורה, או אפילו שער ליישוב. הרגשנו כמו בחוות בודדים. זה היה מאתגר, אבל גם כיף מאוד לראות את היישוב קורם עור וגידים. אנחנו בשלב שבו עדיין יש השפעה על מה יהיה כאן ואיך ייראו הדברים. אנחנו מתכננים בית־עם להתכנסויות, להרצאות ולמסיבות וגם אמפיתיאטרון שבו נוכל לעשות פסטיבל קיץ, את אירועי יום העצמאות וחגים.

"אני מקווה שנמשיך להיות מקום מאוחד ואינטימי, יש לנו קבוצה בווטסאפ; כל דייר שמצטרף ליישוב, כולם שולחים לו 'ברוכים הבאים', 'יופי שהגעתם', פרחים, סמיילים, לפעמים עד רמת המטרד. נכון שהיישוב הוא אתר בנייה, אבל עוזרים זה לזה באיסופי ילדים ובהסעות. מרתק לראות את כל זה קורה לנו מול הפנים. מי שיושב על הקרקע ומחכה טועה; היישוב נמצא לפני תנופת בנייה, והמחירים ימשיכו ויעלו, לא רק של הקרקעות, אלא גם עלויות הבנייה. זה הסביון של השפלה, רק שלנו יש חוף פלמחים ושמורת טבע מדהימה, ולהם אין".