"ההתערבות הדחופה" של ליצמן בבתי החולים הסיעודיים חושפת את מחדלי הממשלה

ממדיה של הבעיה הסיעודית בישראל הולכים ותופחים. שיעור הקשישים הסיעודיים מעל גיל 65 בישראל הוא הגבוה במדינות ה־OECD, ומספרם עומד על כ־200 אלף. ברחבי המדינה פרוסות כיום 21 אלף מיטות גריאטריות בכ־800 מחלקות ובכ־300 מוסדות סיעודיים. באוכלוסייה הזו מטפלים כ־8,800 עובדי סיעוד שמשתכרים שכר מינימום וקורסים תחת העומס. ההוצאה הלאומית על טיפול בקשישים סיעודיים עומדת על 12.9 מיליארד שקל בשנה, כאשר 44% מהסכום הזה יוצאים ישירות מכיסי משפחות המטופלים.

שר הבריאות יעקב ליצמן הציג אתמול (ב'), באיחור ניכר, לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר האוצר משה כחלון "תוכנית התערבות דחופה" בתחום הסיעוד שאינה אלא פלסטר, פתרון ביניים חלקי לבעיה בוערת שהמדינה טרם הקדישה לה את תשומת הלב הראויה — הזדקנות האוכלוסייה בישראל והמשאבים הרפואיים הנדרשים כדי לטפל בה.

בדיון שנערך אתמול בשדולה למען האזרחים הוותיקים בכנסת אמר יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן ש"ממשלת ישראל הפקירה את אוכלוסיית הקשישים והנכים", וקרא לממשלה להנהיג ביטוח סיעודי ממלכתי לכלל האוכלוסייה ולהצמיד את קצבאות הזקנה לשכר הממוצע במשק במקום למדד.

ליצמן אמנם מדגיש במכתבו שהתוכנית לא באה במקום הרפורמה הנדרשת בביטוח הסיעודי - פתרון לטווח ארוך שנגרר כבר שנים בוועדות הכנסת - אך כשמביאים בחשבון את העובדה שזו הקדנציה השנייה שלו במשרד הבריאות, ושבתחילת הכהונה הנוכחית אף דאג לכלול את יישום הרפורמה בסיעוד בהסכמים הקואליציוניים, עולות תהיות באשר ליכולתו להניע שינוי אמיתי או לקבל החלטות קשות כמו פירוק הממשלה במקרה שהרפורמה לא תיושם.

בתוכניתו מציע ליצמן כמה מהלכים. הראשון - תגבור כוח אדם באמצעות העלאת התקינה בשתי פעימות, כדי לפצל את העלות שמוערכת ב־80 מיליון שקל בשנה. בכלל זה מבקש ליצמן תוספת מכסות לכ־2,400 עובדי זרים נוספים לתחום הסיעוד, במטרה להוסיף שלושה עובדים לכל מחלקה. זהו כאמור פתרון מיידי שעשוי להקל על העומס בטווח הקצר, אבל אינו מספק מענה לטווח הארוך.

המהלך השני הוא העלאת שכר המטפלים, שעומד בדרך כלל על שכר מינימום ומוביל לדברי ליצמן לכך ש"מרבית העובדים בתחום בוחרים בכך כברירת מחדל". שר הבריאות מעוניין לקבוע שכר מינימום ענפי, כפי שנהוג במקצועות דוגמת שמירה ועבודה סוציאלית, כדי למשוך כוח אדם יותר איכותי שיראה במקצוע יותר מתחנת מעבר. גם כאן מדובר בהשקעה כספית: ליצמן מעוניין להעלות את שכר המטפלים בכ־900 שקל לחודש מעבר לשכר המינימום, ובעלות כוללת של כ־100 מיליון שקל בשנה.

המהלך השלישי כולל תגבור של מנגנון הפיקוח על המוסדות באמצעות תוספת 95 תקנים חדשים, והרביעי הוא הכנסת מצלמות מעקב למחלקות. אגב, זו אינה הפעם הראשונה שמשרד הבריאות קורא בבהילות להוסיף מצלמות מעקב למחלקות בעקבות פרסומים בתקשורת, וגם כאן לא ברור כמה המהלך הזה יעזור לשפר את המצב.

בסיום מכתבו קורא שוב ליצמן לנתניהו ולכחלון לקדם במקביל לתוכנית החירום שהציג את הרפורמה הכוללת בסיעוד, והזכיר שוב את קצב הזדקנות האוכלוסייה. "מערכת הסיעוד במדינת ישראל מפוצלת וגורמת לפגיעה בקשישים. אין רצף טיפולי (הטיפול מפוזר בין קופות החולים, ביטוח לאומי, משרד הרווחה ומשרד הבריאות) והזכאות הציבורית היא נמוכה ביותר ומנתבת את הקשישים לאשפוז במקום להיות מטופלים בסביבה הטבעית שלהם, בקהילה. הרפורמה בסיעוד אליה התחייב ראש הממשלה בהסכם הקואליציוני מיועדת לפתור כשלים חמורים אלו. לאור זאת, ברצוני לשוב ולבקש את התערבותכם המיידית לצורך מתן משאבים לביצוע מהלכים דחופים אלו ובמקביל לפעול באופן מיידי לביצוע הרפורמה בסיעוד".

צילומים: אלכס קולומויסקי

הרפורמה של ליצמן תקועה עוד מהקדנציה הקודמת

לרפורמת הסיעוד של ליצמן הונחו קווי מתאר כלליים בלבד, אולם השאיפה היא ליצור כתובת אחידה, עד כמה שניתן, במקום ריבוי הגופים המטפלים כיום באוכלוסייה הסיעודית. בין השאר שואפת הרפורמה ליצור תמריץ לרצף טיפולי בקשיש הסיעודי (בין אם הגופים המטפלים יהיו קופות החולים או כל גוף אחר), וזאת בשונה מהיום, כשלחברות הביטוח אין אינטרס להשקיע באוכלוסייה הזו.

כמו כן, הרפורמה תשאף לספק כיסוי בהיקף ראוי ורב יותר לתקופה ארוכה, בעוד שהיום חברות הביטוח מבטחות לפרקי זמן מוגבלים בלבד. מטרה נוספת היא הגברת יעילות מערך אספקת השירותים וכן את איכותם, תוך מתן עדיפות לשדרוג השירותים בקהילה, כלומר בסביבתו הטבעית של הקשיש הסיעודי.

טיפול שכזה, בסביבה הטבעית, יכול להיות גם מוצלח יותר עבור האדם הסיעודי, שנמצא בחיק משפחתו ויכול להמשיך עד כמה שניתן בחייו ומטופל על ידי גורמים קבועים כמו רופא אישי ומטפל, למשל, וגם עבור משפחתו ועבור המדינה — שכן כל הגורמים יחסכו כסף על אשפוזים יקרים. לשם כך נדרשים כאמור שירותים רבים וטובים יותר מכפי שיש כיום. הרפורמה צפויה גם להקל במבחני ההכנסה עבור מי שמעוניין לקבל כיסוי סיעודי ממלכתי, בעוד שכיום במקרים רבים קשישים לא מקבלים את הזכויות שלהם בשל מבחני הכנסה מחמירים.

הכסף למימון הרפורמה אמור להגיע מהעלאה של מס הבריאות — הסכום הבסיסי שכל אזרח משלם כדי לקבל כיסוי רפואי בסיסי דרך הקופות, כלומר כל מה שלא כלול בביטוחים המשלימים — ב־0.6%.

הרפורמה, שכלולה כאמור בהסכמים הקואליציוניים, נגררת כבר זמן רב בדיונים בין ועדות הכנסת השונות. בשנתיים האחרונות הונח מספר דו־ספרתי של הצעות חוק בנושא, רובן פרטיות, ורובן הורדו מסדר היום או מוסמסו. מתחילת 2017 התקיימו שבעה דיונים בנושא, אבל לא נרשמה התקדמות משמעותית.

החלופה של סלינגר שוכחת את העובדים החלשים

המפקחת על הביטוח דורית סלינגר פרסמה לפני כחודשיים טיוטת מודל לביטוח סיעודי קבוצתי ארוך טווח, שישמש חלופה לביטוחים הסיעודיים הקבוצתיים שקיימים היום במשק, וזאת מבלי להעלות מסים.

הביטוחים הקבוצתיים הושגו על ידי הוועדים הגדולים עבור עובדי החברות שבהן הם פועלים, ועלותם עומדת על כמה עשרות שקלים בחודש בלבד. הבעיה הגדולה איתם היא שחברות הביטוח רשאיות לבטלם אחרי חמש שנים ולהותיר את המבוטחים ששילמו במשך שנים ללא מענה.

המודל של סלינגר מציג ביטוחים סיעודיים קבוצתיים ארוכי טווח, כאלה שחברות הביטוח יתחייבו אליהם לכל החיים ולא יוכלו לבטל אחרי תקופה קצובה. במסגרת זו המבוטחים אף יוכלו לצבור זכויות — אם הצטרפו לביטוח בגיל צעיר ושילמו פרמיות שנים ארוכות, בשלב מסוים יוכלו להפסיק לשלם, לאחר שקנו לעצמם אופציה לקצבה חודשית בגובה מסוים במקרה שיהפכו לסיעודיים.

סלינגר אף הסכימה לרתום את כספי הפנסיה למודל, כך שחוסכים יוכלו להעביר חלק מהכספים הפנסיוניים שלהם לטובת הביטוח.

אלא שזהו ממש לא פתרון חלופי לביטוח הסיעודי הממלכתי. מדובר בביטוחים שיכולות להשיג רק קבוצות עובדים גדולות, כשהרעיון הוא שהעובדים הצעירים יסבסדו את הסיכון של העובדים המבוגרים. אין כאן מענה לציבור החלש יותר, לעובדים שלא מאוגדים תחת ארגון חזק.

שנית, ברגע שסלינגר דורשת מחברות הביטוח להתחייב למבוטחים לכל החיים, התמחור יהיה בהתאם וכשמביאים בחשבון את העלייה בתוחלת החיים ואת הפתרונות המדעיים והטכנולוגיים שמאפשרים הארכת חיים, העלות עלולה להגיע למאות שקלים בחודש — עוד מכשול בפני עובדים חלשים.

מה ליצמן מוכן לעשות כדי להעביר את הרפורמה

במערכת הפוליטית אין חולק על כך שהרפורמה בסיעוד נחוצה, אלא שהיא יקרה מאוד ולפי התחזיות צפויה לעלות 2—3 מיליארד שקל בשנה. שר הבריאות הציע לממן אותה באמצעות העלאת מס הבריאות, אולם באוצר מסרבים נכון לעכשיו לרעיון וההתקדמות היחידה שנרשמה היא החלטה לגבש צוות בין־משרדי של האוצר והבריאות שיבדוק את היתכנותה. מתי? כמה זמן יינתן לצוות לעבוד? האם תופק תועלת כלשהי מהקמתו? לא ברור. מה שברור הוא שבין הסיבות לכך שהרפורמה מתעכבת ניתן למצוא את ליצמן עצמו.

כדי להבין מה קרה צריך לחזור לאוגוסט האחרון, למרתון הדיונים שקיימו שרי הממשלה על הצעת התקציב הנוכחית. לקראת הישורת האחרונה נטש ליצמן את דיוני התקציב והודיע כי בכוונתו להצביע נגד, זאת לאחר שלא הצליח להגיע להבנות עם האוצר על תקציב משרדו. ליצמן טען כי הפערים גדולים מאוד, וכי הצעת המשרד אינה נותנת מענה לצרכים הבסיסיים ביותר של המערכת בשנים הקרובות, ובראשם הזדקנות האוכלוסייה.

ליצמן צעק "תחזיקו אותי", ולא בפעם הראשונה. הוא עשה כך גם כשתכנן להכניס תרופות מצילות ומאריכות חיים לביטוחים המשלימים אם לא יוגדל תקציב סל התרופות. בסופו של דבר הסל גדל, והיוזמה נזנחה. גם הפעם האסטרטגיה הזאת עזרה לו, לפחות חלקית: בתום דיונים נוספים שהתקיימו מיד לאחר שנטש את ישיבת הממשלה הוחלט על הגדלת בסיס תקציב הבריאות במאות מיליוני שקלים והוספת אלפי מיטות אשפוז.

אלא שמה שנותר מחוץ לחבילה האטרקטיבית שקיבל ליצמן היא דווקא רפורמת הסיעוד. שר הבריאות אמנם התרצה והצביע בעד התקציב, אך על הדרך גם סינדל את עצמו: כיצד ידרוש עתה תוספת תקציבית משמעותית עבור הסיעוד, לאחר שורת התוספות האחרות שקיבל בדקה ה־90? איום על שלמות הקואליציה עדיין נראה כמו צעד מעט רחוק מצדו.

שר האוצר משה כחלון התייחס בישיבת הסיעה השבועית לפרסומי ההתעללות בקשישים ואמר כי "אני אומר היום והודעתי גם לשרים הרלבנטיים — לא יחסרו תקציבים בכדי לייצר פיקוח והרתעה. זו החובה שלנו כממשלה".