החיאה לפיל לבן: החיים המסתוריים המתקיימים בתחנה המרכזית החדשה בת"א

במדינת ישראל של 2020 למצוא נושא או מאורע שיעמדו בבחינת קונצנזוס זו משימה קשה על סף הבלתי אפשרית. עם זאת, כישלונו של פרויקט התחנה המרכזית בתל אביב הוא בהחלט קונצנזוס. בין אם יבקשו להריסתו או יטענו לשימור מחמיר או אפילו במהלך אוטופי ידרשו הפקעה מוחלטת של המקום והפיכתו לשטח ציבורי - כולם ודאי יסכימו שמראשיתו של הפרויקט נעשו כמעט כל הטעויות האפשריות.

לקריאת החלק הראשון במסע לתחנה המרכזית בתל אביב - לחצו כאן

חלומות גדולים שהפכו למפלצת בטון צילום: דור זומר

את המהלך התכנוני ההיסטורי סקרנו בשבוע שעבר - מראשית שנות ה-40 אז נבנתה התחנה המרכזית הישנה שלא הצליחה לעמוד בעומס ובקצב גידול האוכלוסייה; דרך רצף החלטות כושלות בהן הופקע המיזם מידי הציבור וניתן ליזם פרטי ובכך הפכו שיקוליו המסחריים לאלו שהכתיבו את גורל הפרוייקט ודרום ת"א כולו; ועד לנקודה בה "כיכר לוינסקי" החברה שבבעלות אותו יזם, איש העסקים אריה פילץ, נקלעה לבעיות פיננסיות והתקשתה בהמשך מימון העבודות ובכך הפך המתחם במשך שנים לפיל לבן בלב העיר.

פיל לבן גוסס. העבודות רגע לפני שהופסקו צילום: דוד רובינגר

אז איך עושים החייאה לפיל לבן וגוסס? בשנת 75', כפי שפורסם בעיתון "דבר", הודיעה חברת "סולל בונה" על צמצום העבודות בפרויקט בעקבות "סכסוך עם שותפיה א. פילץ וחברת 'אגד'. סולל בונה טוענת כי לא קיבלה ערבויות בטוחות מהמשקיעים לגבי המשך הבנייה בתחנה", בכך חרצה חברת סולל בונה במידה רבה את עתידו של הפרויקט - מהמכה הזו היזם שהיה אמון על הקמת התחנה, אריה פילץ, לא יצליח להתאושש.

מימון העבודות הפך למשימה בלתי אפשרית. סולל-בונה הוציאה את הפועלים צילום: משה מילנר לע"מ

בנקודה זו הקרקע בלוינסקי 108 כבר מבעבעת. ועדת התכנון המקומית בת"א שהתכנסה בראשית אוקטובר 1975 כבר הייתה סבלנית פחות לפילץ, שאת עלילותיו סיפרנו בחלק הראשון. לאחר שהתגלה כי היקף הבנייה בפועל כלל חריגה מהתוכניות מתחת לאפה של הוועדה, ביקשו חבריה מפילץ להעביר לידה "תוכניות מציאותיות" של התחנה העתידה להיבנות. משעבר המועד הנקוב להגשת התוכניות ואלו לא הומצאו בפני הוועדה דרשו חבריה לפנות לבית המשפט בדרישה לצו הפסקת העבודות במקום. "פילץ חושב שהוועדה בכיסו" טענו חבריה.

אלא שלפתע הודיע מהנדס העיר לתדהמת הנוכחים ובכללם היועץ המשפטי לעיריית תל אביב כי מר פילץ ביקר במשרדו ימים קודם לכן וביקש הארכה של שבועיים נוספים. הקרבה של פילץ למהנדס העיר לא הייתה דבר חדש – מהנדס העיר הקודם סיים את תפקידו בעירייה והפך להיות מהנדס פרויקט בניית התחנה. הקרבה בין יזם לרגולטור, שכיום נמצאת בכותרות בכמה פרשיות מפורסמות, איננה דבר חדש וגם כאן נראה שהיא פועלת לטובת היזם ולא לטובת הציבור.

שטחי מסחר בלתי נגמרים יצרו מרחב רפאים מאיים צילום: דור זומר

אך את הבעיות הכלכליות לא הצליח פילץ להביא לכדי פתרון, להיפך. ככל שניסה רק הלך והעמיק את הבור. אחד המשקיעים המרכזיים של חברת "כיכר לוינסקי" בבעלות פילץ היה יהודי יליד פולין שברח טרם המלחמה הגדולה לפריז ושם ברבות השנים החל לעסוק בהשקעות נדל"ן. שמו שמואל פלאטו-שרון. אלא שבשלב זה מר שרון כבר היה מבוקש בצרפת בשל חשד הרשויות להעלמות מס וכן הונאת חברת ביטוח בהיקף של מאות מיליוני פרנקים, מה שזיכה אותו בכינוי "הנוכל הגדול ביותר בתקופה שלאחר המלחמה" מאת המגזין הצרפתי "ל'אקספרס" בשנת 1977.

קומות מסחר שלמות עומדות ריקות צילום: דור זומר

1977 – שנת המהפך תפסה בין היתר גם את פרוייקט התחנה המרכזית לא מוכן. בעוד לפני הבחירות לכנסת התשיעית במאי אותה שנה, עוד נדונו בהרחבה האפשרויות השונות במסגרתן תפקיע או תרכוש המדינה את התחנה, תשלים את בנייתה ותפעיל אותה, ואפילו כבר התקבלה החלטה בנושא בוועדת שרים מיוחדת שהוקמה לטובת הנושא, הרי שכבר באוקטובר שלאחר עליית הליכוד לשלטון האפשרות הזו ירדה מהפרק. התפנית הייתה חדה ומרגע זה נכנסה התחנה לתקופת קיפאון.

ככל שהלך ועבר הזמן בעלי החנויות החלו להפעיל לחץ על הממשלה ועל חברת "כיכר לוינסקי" בעוד זו נתונה בהליכי פירוק. אנשים שהשקיעו את מיטב כספם ולעתים את הכסף שאין להם בכדי לנסות ולהבטיח לילדיהם עתיד אחר, מצאו עצמם שקועים בהלוואות שאמורות היו להיפרע בזכות התשואות על ההשקעה.  ועדות ממשלתיות שונות הוקמו בכדי לדון בגורל התחנה ובשנת 1982 פרסמה ועדת בוקשפן את מסקנותיה שגרסו כי אין הממשלה צריכה לרכוש את הפרוייקט ועל יזם פרטי להביא את העבודות לכדי סיום ולהפעילה על פי יעודה המקורי כתחנה מרכזית.

חנויות שסגורות למעלה מ-40 שנה צילום: דור זומר

שנת 1983 - מבקר המדינה מפרסם דו"ח בו העלה על סדר היום גם את אחריותה של עיריית תל אביב למצב: "מצב של אי וודאות לגבי עתידו של האזור בולם יוזמות חיוביות. באזור ישנן שתי תחנות ומתפתחת דינמיקה בהידרדרות באחזקת נכסים וכן בסוגי הפעילות שבאזור. הטיפול באזור מהיבטים של תשתיות, תכנון בנייה ומתן היתרי בניה ורישוי עסקים הוא בידי העירייה ובאחריותה". באותה שנה כבר התפרסם המכרז הראשון על ידי מפרקי התחנה לרכישת הפרויקט והשלמתו.

מקלט לשוליים של ישראל. להט"בים מקהילות שמרניות מגיעים לקרוזינג בקומות התחתונות צילום: דור זומר

במכרז זכה ביולי 1984 מרדכי יונה והחברה בבעלותו "חפציבה". עבור השלמת הבנייה יונה החל בהליך גיוס הכסף בין היתר באמצעות מכירת יתרת שטחי המסחר שנותרו בתחנה וגם גיוס כספים בבורסה של תל אביב. בשנת 1987 בניית הפרויקט המחודש יצאה לדרך, וכפי שהצהיר יונה, ייפתח לפעילות תחבורתית בינואר 1988. בשטח הדברים לקחו מעט יותר זמן. לתכנון סיום העבודות מונה בשנית האדריכל המקורי של הפרויקט, רם כרמי, ואליו הצטרפה האדריכלית יעל רוטשילד שהייתה אמונה על עיצוב פנים התחנה.

השקה נוצצת עם הלשון בחוץ: אוגוסט 1993 – התחנה המרכזית החדשה נפתחת לקהל הרחב בטקס רשמי ומלא הדר ובנוכחותם של ראש הממשלה יצחק רבין, שר התחבורה דאז ישראל קיסר, ראש עיריית תל אביב רוני מילוא והיזם שהשלים את הפרויקט מרדכי יונה.

בסרט "עיר תחת גג" של פאינה פייגין (גאורגייש) ונגה אור ים (צילום במקור: גיא שחר), שהוצג השנה כחלק מפרויקט הגמר המשותף שלהן "נוע תנוע ארץ כשיכור" (לסמינר הקיבוצים), מצולמת השקת התחנה המרכזית כאשר החוש הדרמטי של שדרני הטלוויזיה מוסיף לממד הסוריאליסטי שלו. לציבור הישראלי היה קשה להאמין לסופרלטיבים שהופרכו במעמד ההשקה על "התחנה החדשנית והמודרנית ביותר בעולם". ידוע היה לכל כי מבנה ש-75% מבנייתו הושלמו 20 שנים קודם לכן, ואת יתרתו בנו בדוחק זמן וכסף, לא באמת יכול לטעון לחדשנות פורצת דרך.

הקרבה למרכז העיר מקוממת. רחובות השכונה שנקטעו על ידי התחנה צילום: דור זומר

עבודת האנימציה שעשו השתיים עוסקת ביכולת הממסד לשלוט בתנועת אנשים במרחב הציבורי דרך התחנה המרכזית החדשה בתל אביב שהפכה למרחב ביניים המדומה לפצצה מתקתקת המאיימת על סביבתה ועל החולפים בה. כפי שתיארו זאת היוצרות: "את התחנה בחנו על ידי שימוש בחומרי ארכיון צילומי-תיעודי. הניסיון לפרק ולשבש את הנרטיב מציע מבט היסטורי אחר - מעין ארכיון אלטרנטיבי בעל נקודת מבט ביקורתית על מבנה התחנה ומהותה. מבנה התחנה המרכזית הוא מבנה ברוטליסטי אשר פיאר בעבר את המפעל הציוני וכיום מסמל הזנחה ממסדית מכוונת. הפרחת הבלון של 'הפיל הלבן' בטקס פתיחת התחנה בוטה מתמיד ומרמז על העתיד לבוא".

המציאות הישראלית מתדפקת על דלתות התחנה: בתכנון המקורי של האדריכל רםכרמי ישנה כניסה ישירה אל הקומה השלישית מרחוב נווה שאנן. כוונתו של כרמי הייתה לייצר המשך ישיר של הרחוב. אך לצער כולנו הדברים השתבשו - במחצית שנות ה-90' פיגועי תופת הפכו לשגרה מצמררת בישראל. בתחילת שנות ה-2000 פרוץ האינתיפאדה השנייה, הפכו האוטובוסים למלכודות מוות של ממש, ובכך הפכו את סידורי האבטחה בתחנה המרכזית לנוקשים במיוחד. הכניסות הפתוחות מן הרחוב אל התחנה נאטמו. במקומם הוצבו מאבטחים רבים בכל אחת מהכניסות הרגליות. התחנה הפכה למבצר בטון מסוגר, חרף כוונתו של כרמי להמשך ישיר של הרחובות המובילים אל תחנה פנימה אל תוך "עיר תחת גג".

פיגוע בתחנה המרכזית. שנת 2001 צילום: משה מילנר לע"מ

עוד תפנית שהכתיבה את גורל התחנה היא סגירת הקומה הראשונה לתחבורה ציבורית. הקומה אשר הייתה אמורה להיות קומת הרציפים העירוניים, הפכה להיות קומת "בידור ותרבות" משום שעומס האוטובוסים תחת גג יצר מרחב חנוק מעשן שלא ניתן היה להפעילו מחשש לבריאות הציבור. על כן, בראשית שנות ה-2000 נבנתה הקומה השביעית כתוספת מאוחרת עבור כל האוטובוסים העירוניים. בכך נגזר גורלן של הקומות התחתונות של התחנה.

התחנה המרכזית הישנה וזו החדשה, הפכו את השכונה למקום שכמעט ואינו ראוי למגורים. מי שבכל זאת התגוררו שם היו תושבי השכונה הוותיקים שלא הצליחו לצאת ממנה ולצידם מהגרי עבודה שהגיעו ארצה בשטף בלתי פוסק עוד שנים קודם לגל ההיגרה של מבקשי המקלט מאפריקה. מהגרים מברית המועצות המתפרקת, מהפיליפינים, מסין ותאילנד - כולם הגיעו לעוטף התחנה המרכזית. העובדה שכמעט ואין ישראלים שיסכימו לעבוד בניקיון, סיעוד ובנייה יצרו מערך של יבוא כוח אדם זול אך כזה שאזרחי ישראל לא רוצים לראות ברחובותיהם. היכן ניתן להחביא את המוני המהגרים? בנווה שאנן כמובן. לצידם החלו לפעול בשכונה בלי מפריע סוחרי סמים סינתטיים ולקוחותיהם וכן קורבנות מעגל הזנות בבתי הבושות ותחת איומים של סוחרי נשים, סרסורים ועבריינים נוספים. מבקר המדינה היטיב להבחין בכיוון אליו התחנה מצעידה את השכונה.

אחרי 20 שנה – כיום המתחם נמצא בבעלות חברת "נצבא". על מהלך הרכישה המפוקפק של התחנה וכן על אופן אחזקה על ידי חברת "נצבא" ובעל השליטה המיוחס לה על פי השופט ארנון מבית המשפט המחוזי ת"א ב-2017, נכתב וייכתב עוד רבות במדורי הנדל"ן, המשפט והתשתיות השונים. אך העובדה שגם כיום השטח נותר פרטי לא מאפשרת לרשויות מרחב תמרון. בתוכנית המתאר החדשה של תל אביב נקבע, ממש כפי שהמליצה ועדת פרי בשנת 1960, כי התחנה תועתק ותפוצל לשני מרכזי תחבורה מטרופוליטניים – במסוף ארלוזורוב ובסמוך לצומת חולון. אולם אין התוכנית קובעת את גורל המבנה גם לאחר שתפונה הפעילות התחבורתית משטחו.

ומה בין כיכר לוינסקי בבעלות פילץ לנצבא המיוחסת לקובי מימון? הברור הוא שאז כמו היום מי שמכתיב את גורל דרום תל אביב, גורל נווה שאנן, ואת הכניסה לעיר עבור מאות אלפי בני אדם הם יזמים פרטיים והאינטרסים הכלכליים שלהם.

הקומה השישית. מתחתיה מתחיל אזור הדמדומים צילום: דור זומר

ואולם, התחנה המרכזית על שמונה קומותיה מכילה גם כיום בינות למסדרונות והמעברים הסבוכים שפע של יוזמות אנושיות מרגשות המעידות על היכולת של קהילה לקחת את גורל חבריה בידיה, על הכוח האנושי הבלתי מנוצח של יצירה חרף התנאים הבלתי אפשריים.

שוק אוכל פיליפיני מרהיב הכולל גם דוכני אוכל נהדרים, סדנאות של אמנים שונים הפועלים בתחנה, גלריות, תערוכת האיור הישראלי שהתארחה בקומה הראשונה לא מזמן, שוק נובי-גוד שמשתרע על רוב הכיכר המרכזית של הקומה הרביעית.

מוזיאון היידיש שהוא למעשה אוסף ספרים עצום וכן שלל בובות, כלים, עיתונים וכל מה שאפשר לדמיין בשפה היידית. תיאטרון "קרוב" מיסודו של ניקו ניתאי ומהווה בית ל-50 שחקניות ושחקנים, מועדון "הבלוק" – הגדול והמפורסם ביותר בארץ שמביא מידי שבוע אלפי בליינים לתחנה וכן את מיטב הדיג'ייז מרחבי העולם ושם את התחנה המרכזית על מפת הקלאבינג העולמית. שלחלוטין משמשת תפאורה ראויה למועדון אנדרגראונד אפלולי.

בתחנה גם ניתן למצוא גופי סיוע משפטי לפליטים, גן ילדים למבקשי המקלט שמופעל על ידי חברות הקהילה הזרה ומצליח לתת מענה קריטי לנשים שעובדות שעות ארוכות. מרפאת לוינסקי הנותנת מענה רפואי לכל דורש ללא צורך בביטוח כזה או אחר וכן מקיימת בדיקות HIV בחינם.

זה לצד זה מתקיימים במרחב הזה קצוות שונות של החברה הישראלית. מעין קואליציית שוליים שיש בה בכדי להתריס במידת מה כלפי הסדר השולט שאולי היה מעדיף לראות את האוכלוסיות האלה חזקות פחות. השיח הזהותני הנפוץ כיום בישראל ובעולם מתערער ולו במעט לנוכח הניסיון האנושי לקיים חיים עשירים, תרבות ויצירה אף על פי הצלקות החרושות בפניו של המרחב הזה.

וזו רק הצצה לפוטנציאל של דרום תל אביב ביום שיתנו ליזמים לפעול אך תחת רגולציה תכנונית נטולת פניות וניגודי עניינים וכאשר השדרה המקצועית והנבחרת אכן שמה את טובת התושבים, והתושבים בלבד לנגד עיניה.

בית הכנסת החל לפעול בשנת 92' עוד קודם לפתיחה הרשמית צילום: דור זומר

מבנה התחנה הברוטליסטי על הצורות הגיאומטריות המרכיבות אותו, ממש כמו כל צורה גיאומטרית שהאדם יוצר, מסמן מעצם היותו את המגלומניה של המין האנושי. צורות גיאומטריות אינן קיימות בטבע אלא הן תוצר של תודעה אנושית טהורה. יש בטבע אובייקטים המזכירים צורות גאומטריות אבל משולש מושלם, או קו ישר - אין. כל נוסחאות הגאומטריה הן למעשה פרי תודעתנו בלבד.הטבע הוא ספונטני, אמורפי וחי הרבה יותר. בבניית מבני ענק כדוגמת התחנה יש משום ניסיון של האדם להוכיח לטבע כי יש ביכולתו לכפות עליו את רצונותיו, את תודעתו, להכפיף את הטבע עבור צרכיו. אם יש דבר שאנו נוכחים כיום לדעת יותר מכל שלב אחר בהיסטוריה הוא ששיגעון הגדלות האנושי של הכפפת הטבע לצרכינו, מתנקם בנו. שינויי האקלים הם ההוכחה שאנחנו לא ננצח את הטבע בצורות גאומטריות. הטבע על הספונטניות שבו ככל הנראה יהיה זה שיביא את האסון עלינו.

ניתן לתלות את מצבה של שכונת נווה שאנן בתחנה המרכזית בלבד אולם קביעה זו תקל עם הנושאים באחריות שכן הנטייה לראות במרחב הזה של תל אביב כמרחב פריפריאלי המסוגל לשאת על כתפיו את כל הרעות החולות של החברה הישראלית החלה עוד בשנות ה-20. התפיסה העל זמנית של השכונה כמרחב מוחלש שאין בו גרעין תושבים חזק ומעורב שיכול להתנגד להחלטות תכנוניות שונות יצר את האזור כשטח הפקר. מעין בור ספיגה לאומי לכל מה שפרנסי תל אביב וישראל כולה לא היו רוצים לראות ברחובותיהם.

רק העובדה שצצים בשכונה פרויקטים חדשים ומצוחצחים נותנת תקווה ממשית לנווה שאנן – גרעין אזרחי חזק מתהווה ברחובות השכונה ומתחיל להכתיב טון שונה ברחובותיה. נווה שאנן צריכה הייתה להמתין לגידול האוכלוסיה ולמעשה לחילוף האוכלוסיה בשכונה, והתרחבות המרכז של תל אביב דרומה בכדי לזכות בשיקום יחסי. וגם כאן - הרשויות מפקידות את גורל התושבים בידי השוק החופשי ובעלי ההון.